אליעזר (לייזר) רוט
לפני כשבועיים לקראת תחילת זמן 'אלול', ופתיחתה של שנת לימודים חדשה בעולם הישיבה, הבאנו כאן ב'לקראת שבת' את השיחה עם אחד מוותיקי המשגיחים, הגה"ח רבי חיים אברהם ויזל שליט"א, ששימש במשך עשרות שנים כמשגיח בישיבת חכמי לובלין, והיה מתלמידי הישיבה בעצמו.
אנו מביאים כאן את החלק השני של השיחה.
כתלמידו של רבינו בעל 'שבט הלוי' הגר"ש ואזנר זצ"ל, וכמי שעסק רבות בשנים בעבודת החינוך, תחת שרביט הנהגתו של רבינו זצ"ל, זכה הרב ויזל לשמוע ולראות אינספור סיפורים, עובדות, אמרות טהורות והדרכות, מאת קודש הקודשים, רבינו בעל ה'שבט הלוי' זיע"א. הפעם ביקשנו ממנו לספר ולהסביר כיצד תפס רבינו זצ"ל, את המושג 'ישיבה'. הרב ויזל נאות להשיב לנו, ותיבל את תשובתו בסיפורים ועובדות נפלאות:
"במשך השנים שבהן זכיתי לפעול, לצדו של מרן פוסק הדור זצ"ל כמשגיח בישיבה שבראשותו", הוא מספר, "היתה לי הזכות ללמוד ממנו הרבה מאוד הנהגות ובכלל, לקבל ממנו את כל צורת ההסתכלות שהיתה לו על המושג 'ישיבה'.
"הרי מה זו ישיבה? מקום שבאים אליו בבוקר, מתפללים, אוכלים, לומדים כמה שעות, ושוב אוכלים, מתפללים ולומדים, ולאחר מכן חוזרים הביתה? או שאולי נאמר שישיבה זה מקום שאמור לחנך בחורים, ולהקנות להם כלים וידע איך ללמוד גמרא בכוחות עצמם?
"לא ולא! אצל מרן בעל 'שבט הלוי' זצ"ל, ישיבה היתה כור היתוך. זה היה מקום שאתה מגיע אליו בראש חודש חשוון עם תחילת הזמן, ויוצא ממנו רק חמישה חודשים אחרי, בראש חודש ניסן.
"לנסוע לשבת הביתה? בשביל מה? מה יש לך לחפש בבית? הישיבה היא הבית שלך! בבין הזמנים מבקרים את ההורים והמשפחה. לנסוע לחנוכה או לפורים הביתה? זה ממש מיותר. הרי יש ישיבה, בשביל מה צריכים לנסוע הביתה?
"בימינו זה נשמע קיצוני מאוד, ואני חייב להודות שגם מרן זצ"ל ריכך מאוד את הגישה שלו בנושא הזה במשך השנים.
"כשאני למדתי בישיבה, זה היה עד שנת תש"מ, כלומר לפני 42 שנה, מי שרצה לנסוע הביתה לשבת, היה צריך לבקש רשות מהרב ואזנר בעצמו. עכשיו, לגשת לרב ואזנר, זה לא היה עניין של מה בכך. היתה לנו יראת כבוד עצומה כלפיו. הרגשנו שזה עוול לבזבז דקה או שתיים מזמנו היקר, רק כדי לקבל שבת חופשה. אז מה שקרה זה שעד שהבחור ביקש בכלל לצאת לשבת, הוא 'התבשל' בתוך המיץ של עצמו במשך כמה ימים, ובדרך כלל היה מוותר על הרעיון ונשאר בישיבה.
"אז היינו נוסעים הביתה פעם אחת במשך זמן חורף באישור, ועוד פעם אחת היו בחורים שהיו מתגנבים ונוסעים בחשאי, בתקווה שאף אחד לא ישים לב… הנהלת הישיבה העלימה עין, כל עוד זה באמת היה רק לעיתים נדירות, אבל רוב הזמן היינו בישיבה ולא יצאנו ממנה.
"לעומת זאת, כשאני חזרתי לישיבה 11 שנים מאוחר יותר, והפעם כמשגיח, המצב כבר היה שונה. מרן זצ"ל היה הרבה יותר מרוכך בנושא. כלומר, ההשקפה שלו עדיין נשארה כשהיתה, שבחור צריך להיות בישיבה ולא לצאת ממנה. אבל הוא הבין שבדור הנוכחי זה קשה מאוד לדרוש דבר כזה מהבחורים, ולכן הגישה היתה יותר מרוככת, ואת האישור לצאת כבר היו מבקשים ממני או מאיש צוות אחר, ולא מהרב ואזנר עצמו.
"ואם דיברנו על 'כור היתוך', כדאי שנבהיר איך כור ההיתוך הזה היה צריך להיות, על פי ההשקפה שלו:
"יש הרבה מאוד דרכים לדרג בחורים, מי יותר טוב ומי פחות טוב. אחד יותר ירא שמים, השני לומד יותר בהתמדה, השלישי יש לי גינונים עדינים של בן ישיבה והרביעי יש לו זיכרון נפלא והוא ממש בקי בכל המסכתות שלמד עד כה. יש בחור שממש משתפך בתפילה בצורה מעוררת השתאות, ויש בחור שתמיד, אבל תמיד, שמח לעזור לחברים, ומשתדל מאוד להימנע מלפגוע בהם.
"כל המעלות הללו חשובות מאוד, וכמובן שהן מוסיפות המון לאישיות של הבחור ולהערכה של האנשים אליו, אבל אצל הרב ואזנר היה דבר אחד שהיה חזק יותר מהכל: בחור שקם לפנות בוקר, משתתף ב'סדר פאר-טאגס' לפני התפילה, ונמצא בישיבה בתפילת שחרית כל יום – זה הבחור המיוחד ביותר. זה הבסיס, הקו האדום, בלי להיכנס להגדרה הזאת של 'בחור שנמצא כל יום בתפילה', וביתר שאת מי שנמצא בסדר 'פאר-טאגס', לא היית נכנס בכלל לרשימת הדירוג שלו…
"ואכן הלימוד בסדר שלפני תפילת שחרית, היה ממש עיקר היום אצלנו בישיבה. כשאני למדתי בישיבה, היינו קמים כל בוקר בשעה ארבע ורבע בערך, ובשעה 4:30 בית המדרש כבר היה מלא מפה לפה! הרבי עצמו היה מגיע לסייר מדי פעם בבית המדרש, בארבע וחצי או ברבע לחמש, וכשהוא היה רואה שהבחורים כבר היו יושבים ולומדים, פניו היו קורנות מנחת. לא יכולת לראותו שמח יותר, מהזמן שבו הוא ראה את תלמידיו היקרים כשהם משכימים קום ללמוד לפני התפילה. זה היה אצלו הדבר הכי חשוב.
"אבל כמו הנושא הקודם, גם בחלק הזה של השכמת הבוקר, היה תהליך של 'ירידת הדורות'. כשהייתי המשגיח בישיבה, זה כבר התאחר בשעה ורבע. בחמש וחצי היינו מעירים את הבחורים והסדר היה מתחיל בשעה רבע לשש.
"בעניין זה אציין לשבח את התוכנית 'דרשו בוקר', שהיא אחת מתוכניות 'בני הישיבות' של ארגון 'דרשו'. באו אלי מ'דרשו', והודיעי לי ש'דרשו' מקבל על עצמו לממן מלגות כספיות לבחורים, שילמדו לפנות בוקר וגם ייבחנו על כך מדי שבוע. ואכן, זה עזר לנו מאוד לעצב את סדר היום בישיבה, ומרן זצ"ל הוקיר על כך טובה ל'דרשו' עד מאוד, ולא הסתיר את ההערכה שלו הן לארגון והן לנשיא רבי דוד הושפטטר שליט"א, אותו כינה 'ידידי ידיד נפשי, מורינו הרב רבי דוד הופשטטר'… גם מנהלי 'דרשו' האחרים ידעו שיש להם תמיד דלת פתוחה אצל מרן זצ"ל, שהיה מחבב אותם ומקרב אותם מאוד, לא רק בגלל עידוד הלימוד לפנות בוקר, אלא בכלל כל העניין של קידום לימוד ההלכה בתוכניות השונות, היה יקר וחשוב מאוד בעיניו".
הרבי אמר לו: "לך תגיד למשגיח שאני רוצה לדבר איתו"
בהקשר זה של השכמת הבוקר, אני רוצה לציין דבר נורא: היה לו, לרבינו זיע"א עיקרון מאוד מאוד חשוב: לא זורקים בחור מהישיבה! אם לא מדובר במקרה של בחור שממש משפיע לרעה על כל הסביבה, לא זורקים, מתמודדים איתו בתוך הישיבה, למרות הקושי ועל אף שזה בכלל לא קל.
אבל על דבר אחד הוא כן סבר שבגינו צריכים להרחיק בחור מהישיבה, ולשלוח אותו שיחפש לעצמו מסגרת אחרת: מי שלא מגיע לתפילה בישיבה!
היה לנו בחור בישיבה, הוא כבר היה בגיל 21, רוב החברים שלו כבר התחתנו, והוא הרשה לעצמו לחגוג בלילות. הוא היה מקהיל קהילות ברבים בשעות הלילה, וגם לאחר שרוב הבחורים כבר פנו לישון, הוא המשיך בשלו, וניצל את העובדה שהוא כבר 'קיבוץ-בחור', וקשה להעיר לו ולומר לו מה לעשות.
"ומה קורה למי שהולך לישון בשתיים בלילה? הוא קם ב-12 בצהרים, או ב-11… עד שהוא מתגרד מהמיטה והולך להתפלל, זה כבר צהרים, והוא מתחיל את הישיבה רק בסדר בקיאות.
"אמרתי לו: 'בחור יקר, אני לא יכול לאפשר לך להמשיך להתנהג ככה, כי אתה גורם להתרופפות של כל המסגרת הישיבתית. לכן, או שתשפר את התנהגותך, ותתחיל ללכת לישון מוקדם ולקום מוקדם, או שפשוט תחפש לעצמך ישיבה אחרת'.
"עברו כמה ימים ואפילו כמה שבועות, והמחזה חוזר על עצמו יום אחרי יום. הבחור לא מסוגל לפקוח עיניים לפני 12 בצהרים. משראיתי שזה המצב, הודעתי לו חד משמעית, שאני דורש ממנו לארוז את החפצים ולעזוב את הישיבה.
"הוא לא היה טיפש, והוא אמר לי שהוא ייגש לרבי, הרב ואזנר זצ"ל, ויגיד לו שהמשגיח זורק אותו מהישיבה, דבר לא הגיוני בעליל, בהתחשב בעובדה שהוא בחור בשידוכים וצעד כזה דרסטי עלול להזיק לו מאוד.
"והוא אכן עשה כפי שהזהיר אותי, ניגש למרן זצ"ל, ו'הלשין' עלי. 'המשגיח רוצה לזרוק אותי מהישיבה'.
"הרב ואזנר שאל אותו על מה ולמה, והוא לא כיחד ממנו את האמת והודה שהוא קם מאוד מאוחר וזאת הסיבה.
"השיב לו הרבי זצ"ל: 'אם אתה תקבל על עצמך לקום מוקדם, ולהיות נוכח בתפילה כל בוקר, אני מוכן לדבר עם המשגיח ולבקש ממנו שיוותר לך הפעם'.
"הבחור כמובן הסכים מיד לבקשה של הרבי, אבל הרבי אמר לו שזה לא מספיק: 'אני רוצה להרוויח עוד משהו… שגם תלך לישון מוקדם!'
"התשובה שלו היתה שהוא מאוד רוצה, אבל מאחר והוא כבר רגיל לישון בשעות אחרות, הוא לא יכול בתוך יום אחד להירדם בשעה 11 בלילה. זה מדי מוקדם. הוא יתאמץ מאוד לקום כבר למחרת לתפילה, אבל להירדם בלילה, הוא יירדם רק אחרי שהשעון הביולוגי שלו ישתנה, ומן הסתם זה ייקח כמה ימים.
"הרבי אמר לו: 'לך תגיד למשגיח שאני רוצה לדבר איתו, אבל עד שאני לא מדבר איתו, אתה לא חוזר לישיבה. רק אחרי שאדבר עם המשגיח והוא יאשר לך לחזור'.
"כמובן שאני קיבלתי עלי את הדין, מי אני שאתווכח עם הרבי? אם הוא מאמין לבחור ומוכן לתת לו עוד צ'אנס, זאת הישיבה שלו!
"כל בוקר, כשאמרו את 'שירת הים', היה הרבי מטייל ברחבי בית המדרש, הוא היה עושה תנועות נמרצות עם הידיים, זה היה מחזה מאוד מיוחד. בזמן הזה הוא גם היה סוקר את התלמידים ובודק מי נמצא ומי לא נמצא.
"הוא הגיע למקום של אותו בחור, ראה שהוא אכן נמצא במקום ונהנה מאוד. למחרת שוב חזר הדבר על עצמו, אבל אחרי שלושה או ארבעה ימים הבחור נעדר.
"הרבי קרא לו, ושאל הכיצד? הרי הבטחת שתבוא בזמן. הבחור הסביר שזה לא ביום אחד וזה מאוד קשה, והוא מתאמץ מאוד, והרבי נתן לו צ'אנס נוסף, אבל למחרת הוא שוב נעדר…
"באותו יום אמר לו הרבי: 'אני חושב שהמשגיח צודק. כדאי שבאמת תחפש לעצמך ישיבה אחרת'. הבחור התחנן על נפשו ואמר שהוא בשידוכים, וזה ממש יזיק לו, והוא לא יוכל לשאת את הבושה ועוד ועוד. אבל הרבי אמר לו: 'אתה על עצמך לא חסת, ואתה רוצה שאנחנו נחוס עליך? אם אתה מצליח לשכנע את המשגיח שייתן לך צ'אנס נוסף, בסדר גמור, אבל אני כבר לא יכול לעכב בעדו. אולי אתה באמת צריך למצוא לעצמך ישיבה, שבה לא מקפידים על כך שבחורים לתפילה בישיבה'…".
הבחורים בישיבה ידעו, שאם הם זקוקים לברכה…
ומידה טובה מרובה. הבחורים בישיבה ידעו שאם הם זקוקים לברכה מאוד מיוחדת מהרבי, אפשר לבקש מהרבי, כשבתמורה לכך שהבחור מתחייב לקום מוקדם יותר ממה שהיה רגיל עד כה, הרבי יבטיח לו ישועה הנצרכת לו. זה כמובן עבד פעם אחר פעם.
"זכורני שהיה פעם מעשה עם בחור כבן 24, שכדרכם של בחורים בגיל הזה, גם הוא כבר לא היה מקפיד להופיע בישיבה כל יום בתפילת שחרית, ואט אט הלכו הפעמים הללו והתמעטו עד שבכלל לא ראו אותו בשחרית בישיבה.
"היתה זו עת רצון, אני לא זוכר אם זה היה בחנוכה או בפורים או ביומא דחדוותא אחר… הבחור ניגש לרבי וביקש ממנו שיברך אותו שיזכה להקים בית נאמן בישראל בקרוב ממש, כי כבר כלתה נפשו מלחכות כל כך הרבה שנים עד שיבוא השידוך הנכון.
"הבחור לא היה טיפש, ובו במקום אמר שהוא מוכן להתחייב לקום ממחר בבוקר כל יום לשחרית בישיבה, אם הרבי מבטיח לו שהוא יתארס בקרוב. הרבי חייך והסכים לעסקה…
"למחרת בבוקר הבחור התייצב כמו חייל, ואחר כך כל יום הוא היה בא בזמן, עומד על מקומו כשהתחילו את התפילה.
"עברו 30 יום, והוא עדיין לא נושע. הבחור ניגש לרבי ושאל: 'הייתכן? אני עמדתי בחלק שלי, כל יום אני עומד במקום שלי לפני שמתחילים להתפלל. הרבי אמר שבקרוב אני אהיה חתן, וכבר עבר חודש. הרי 'סתם הלוואה לשלושים יום"…
"הרבי התייחס לפנייה שלו ברצינות תהומית. 'אתה צודק', הוא אמר לו, 'אתה עמדת בחלק שלך בצורה מעוררת השתאות, ואני את החלק שלי עדיין לא קיימתי.
"'אבל אתה יודע, הרי יש בהלכה כלל, שכשבית דין פוסקים לאדם זמן הם נותנים לו 30 יום, ואם הוא לא ציית להם בתוך ה-30 יום, הם צריכים לתת לו 30 יום נוספים. אז גם לי מגיעים עוד 30 יום נוספים כדי לקיים את הצד שלי בעסקה!'…
"עברו עוד כמה ימים, עוד כמה שבועות, וביום ה-28 או ה-29 של החודש השני, הבחור התארס!!!".
להידבק בראש הישיבה
"אבל עם כל היחס המיוחד שלו למושג 'ישיבה', הוא היה רואה את עיקר הישיבה בדמותו של מי שעומד בראש.
"ומעשה שהיה כך היה: פעם נכנס אליו יהודי, והרבי שאל אותו: 'אצל מי למדת בבחרותך?', ענה לו היהודי שהוא למד בישיבת ויז'ניץ.
"'לא שאלתי אותך באיזו ישיבה למדת', אמר לו הרב ואזנר, 'אלא אצל מי למדת?'.
"היהודי לא הבין: מה זאת אומרת, הוא למד בישיבת ויז'ניץ, כלומר אצל כל מגידי השיעורים בישיבה והראש ישיבה וכו'.
"אמר לו הרב ואזנר: 'אני אגיד לך איך אתה צריך לענות לשאלה שלי. אתה למדת אצל הרבי מוויז'ניץ! לרבי מוויז'ניץ יש ישיבה שנקראת וויז'ניץ, ומי שלומד בה הוא תלמידו של הרבי מוויז'ניץ'…
"הנושא הזה היה מאוד חשוב אצלו, כל בחור צריך שתהיה לו דמות של מי שעומד בראש הישיבה, בו הוא צריך להידבק, וממנו הוא צריך ללמוד תורה ויראה ומידות טובות. כי כדי להיקרא 'בן ישיבה', צריכים לשמור על סדרי הישיבה, ולהידבק בראש הישיבה!".