אליעזר (לייזר) רוט
"הוא משה ואהרן" (ו' כ"ז)
וברש"י: "הם בשליחותם ובצדקתם מתחילה ועד סוף" (מגילה יא)
מספרים, שפעם ביקשו מאחד מתלמידי הגאון מווילנא, לספר איזה מעשה או עובדה מרבו הגאון, קדוש ישראל.
השיב התלמיד על אתר: "איזה סיפור תרצו לשמוע? את הסיפור הקצר או הסיפור הארוך???".
תמהו האנשים לפשר דבריו, והוא הסביר את עצמו: "אתם יודעים מה? אני אספר לכם את הגרסה הקצרה וגם את הגרסה הארוכה…
"ובכן, הסיפור הקצר הוא כזה: 'הגאון מווילנא ישב ולמד!'"…
ומה הסיפור הארוך???
"… הסיפור הארוך הוא כדלקמן:", השיב התלמיד. "הגאון מווילנא ישב ולמד ולמד ולמד ולמד ולמד ולמד…. וכן על זה הדרך, תוסיפו עוד אלף אלפי פעמים את המילה 'למד', ואז תגיעו לתחילתו של הסיפור…".
את הסיפור הזה אנו שומעים מפיו של הרה"ג ר' מיכאל גבאי, מתלמידיו הקרובים של הגאון רבי אברהם ארלנגר זצ"ל, בעל ה'ברכת אברהם' ומראשי ישיבת 'קול תורה'.
"זה בעצם סיפור חייו של מורינו ורבינו", אומר הרב גבאי, "הוא פשוט היה יושב ולומד יומם ולילה, וכל הסיפורים האחרים שמספרים אודותיו, אירעו רק ברגעים הקצרצרים של בין לבין, אבל עיקר מסכת חייו מורכבת פשוט מישיבה על ידי הספרים, ויגיעה בלתי פוסקת בתורה.
"ובכל זאת, פטור בלא כלום אי אפשר, קיבצתי כמה עובדות ששמעתי ושראיתי בעיני, אבל אני רוצה לפתוח בסיפור אחד, שמאוד מאפיין את האישיות המיוחדת של רבינו זצ"ל:
"מעשה שהיה כך היה: בשבת אחת התיישב רבינו זצ"ל ללמוד בבית המדרש 'בריסק', בשעת בוקר מוקדמת מאוד, לפני תפילת שחרית. ישב רבינו ליד חלון פתוח לרווחה, שממנו נכנס אוויר נעים. על השולחן היתה מונחת גמרא גדולה, והוא החל ללמוד.
"כשרבי אברהם ארלנגר היה לומד, הוא היה צולל אל תוך הסוגיא ושוכח עולם ומלואו. בתוך זמן קצר הוא היה מתחיל 'לדלוק', תבערה פנימית היתה נדלקת בתוכו, והוא היה לומד בקולות וברקים, כשהוא חי את הסוגיא, צועק את הטענות של הצדדים מנהמת לבו.
"לפתע הוא שומע שמישהו מהשכנים קורא לו מהחלון שיהיה בשקט. כששמע את גערת השכן, מיהר להשתתק, עבר ללמוד בצד פנימי יותר של בית המדרש, והקפיד שלא ללמוד מדי בקול, כדי שלא להיכשל חלילה בגזל שינה.
"אבל בכך לא נגמר הסיפור. בעשרת ימי תשובה של השנה הבאה, כתב רבי אברהם בכתב ידו כמה וכמה מודעות, שאותן הוא תלה בכל הבניינים הסמוכים, שמהם עלולה היתה לבקוע הקריאה הזו, המבקשת ממנו להפסיק את הלימוד בקול.
"במודעה הוא כתב דברי התנצלות, וביקש סליחה מהשכנים שאת מנוחתם הפריע, ואף חתם את שמו המלא, וביקש שאם יודעים על מי שמקפיד עליו, שיודיעו לו כדי שיוכל לפייס אותו…".
תקשור את השרוכים…
"דרכו של רבינו זצ"ל היתה לקרב את תלמידיו בצורה מיוחדת במינה", מוסיף הרב גבאי יבלחט"א. "זכורני שפעם באתי לבקר אותו בחול המועד סוכות, כדי להקביל פני רבי ברגל. הוא חייך אלי ואמר לי 'חיכיתי לך שתבוא!'… אי אפשר לתאר את ההרגשה הטובה שהמשפט הקצר הזה גרם לי להרגיש.
"פעם אחרת הגעתי לתת לו משלוח מנות ביום הפורים, ועמי באו גם אשתי ובנותיי לבקר את הרבנית, כשנכנסתי החדר היה מלא באנשים, וראש הישיבה קיבל את פני בשמחה גדולה מאוד. אמרתי לו שגם אשתי ובנותי נמצאות כאן בחדר השני, ובאו לבקר את הרבנית, הוא מיהר לקום ממקומו, יצא החוצה מהסלון ובירך את רעייתי ובנותי מכל הלב, כדי לתת את היחס המכבד, יחס של רב לתלמידיו אהוביו.
"בשלב כלשהו התחילו האורחים לדבר באידיש, ורק אני ישבתי שם בלי להבין מילה. ראש הישיבה מיד עצר אותם ואמר להם: 'יש כאן תלמיד שלי שאינו דובר את השפה, בואו נדבר בשפה שהוא מבין, כדי שגם הוא יוכל לקחת חלק בשיחה'…
"זכורני בכמה הזדמנויות, שהתלמידים היו ניגשים אליו אחרי השיעור, לשאול שאלות ולברר עניינים שהזכיר בשיעור. הוא השיב לשואלים בשמחה רבה, אבל גם היה שם לב לפרטים שונים. לא פעם הוא אמר לתלמיד שנפתחו שרוכי נעליו: 'תקשור את השרוכים, שלא תיפול חלילה!'…
"ביתר שאת היה הדבר נכון בענייני לימוד. פעם סיפר לי ראש הישיבה בעצמו, על תלמיד ששאל אותו שאלה בגמרא, והשאלה היתה שאלה טובה. ראש הישיבה הרהר מעט, והשיב שאין לו תשובה מספקת לשאלה הזאת, זאת באמת קושיא שראוי להקשות…
"עברו ימים אחדים, ואותו תלמיד שב לראש הישיבה ושאל: 'אולי הראש ישיבה כבר מצא תשובה לשאלה שלי?'. ראש הישיבה השיב לו בשלילה, אבל משראה שהתלמיד מצטער מאוד לשמוע, הוא התעמק בעניין, חשב וחשב עד שעלה בלבו פשט נפלא, שהסביר את כל העניין ופתר את השאלה באופן מתקבל על הדעת.
"אמר לי ראש הישיבה, שעל זה נאמר: 'ומתלמידי יותר מכולם', בגלל אותו תלמיד 'מבקש' שכל כך רצה לקבל תשובה לשאלה שלו, 'התאמצתי והתייגעתי וחשבתי על תירוץ נפלא, אלמלא אותו תלמיד לא הייתי זוכה לחדש תירוץ כזה'…
"בהקשר לזה אני נזכר עכשיו, בסיפור ששמעתי מפיו של המוהל המפורסם חכם ששון, שמל את בני, וכשראה שראש הישיבה זצ"ל הוא הסנדק שאל אם אני מתלמידיו, השבתי בחיוב ואמר לי חכם ששון שכשהוא עצמו רצה להתקבל לישיבת פוניבז', הגר"א ארלנגר סייע לו בכך, ואף העניק לו במתנה כמה חידושים שחידש על הדפים שעליהם עמד חכם ששון להיבחן, ואמר לו שיאמר אותם בשם עצמו, כדי להרשים את הבוחנים ולשפר את סיכוייו להתקבל לישיבה"…
הסודות של פורים
"ראש הישיבה זצ"ל נוהג היה לדרבן את תלמידיו לשני דברים: ללמוד ולחזור. ללמוד ולחזור. הוא היה חסיד גדול של הספקים ושל חזרות.
"באחת ההזדמנויות הוא סיפר לי שלפני שנים רבות, כשהיה מוסר שיעור ב'קול תורה', היתה לבחורים טענה שהוא לומד בקצב מהיר מדי, והם לא מספיקים לעיין בסוגיא ולקנות אותה כראוי לפי דעתם.
"התארגנו הבחורים ושלחו משלחת מצומצמת, בראשותו של הבחור החשוב ביותר מביניהם, שכיום הוא ראש ישיבה מפורסם בזכות עצמו, והם ביקשו מראש הישיבה זצ"ל שיאט מעט את הקצב, כדי שהם יספיקו ללמוד בצורה טובה, ושירגישו שהם אכן קנו את הסוגיא כראוי…
"'ומה אתה חושב שעשיתי???', שאל אותי ראש הישיבה, 'אתה חושב שהסכמתי? לא ולא! אם הייתי מסכים ומאט את הקצב, שבוע לאחר מכן הם היו באים ומבקשים להאט עוד יותר… מללמוד ככה בכזה קצב איטי, לא גדלים בתורה!!!'.
"כמו כן עודד מאוד לחזרות, ומאוד שיבח את הלימוד ב'דרשו' וההשתתפות בחזרות, ובאחת הפעמים הוא אמר לי: 'אם אתה רוצה סגולה לזיכרון טוב, אני יכול לתת לך סגולה שלא אני המצאתי, אלא חז"ל הקדושים כתבו אותה בעצמם!
"כמובן שאני הטיתי אוזני כאפרכסת, וביקשתי לשמוע מה הסגולה. אמר לי ראש הישיבה זצ"ל שיש מדרש בשיר השירים, על הפסוק 'לריח שמניך טובים', אומר המדרש למה נמשלו דברי תורה לשמן? כי אם ייתן אדם קורטוב של מים בחבית של שמן, קורטוב שמן יוצא כנגדו, כך מי שהוא מלא בדברי חכמה והכניס דבר בטלה, דבר תורה יוצא כנגדו. כלומר, המים באים על חשבון השמן, ודברי בטלה באים על חשבון דברי תורה. מי שרוצה לזכור את מה שהוא לומד, שיימנע מלהכניס לראש שלו דברי בטלה!
"שנה אחת ביום הפורים חיליתי את פניו, וביקשתי שאולי לכבוד פורים, יגלה לנו רבינו כיצד זכה שחיבורו הגדול 'ברכת אברהם' התקבל בכזו אהדה בעולם התורה…
"ראש הישיבה צחק ואמר לי: 'אתה חושב שבגלל שעכשיו פורים אני אגלה לך את כל הסודות?', ולאחר מכן הפטיר שלוש מילים, שלא היה להן שום הקשר: 'מים אחרונים וואסר'.
"זה לא היה לפני ברכת המזון, והוא לא ביקש שיביאו לו מים אחרונים, אני הרגשתי אז שהתשובה לשאלתי טמונה בשלוש המילים הללו. אולי זה בגלל הקפדה על טבילת עזרא שהוא היה מקפיד, וכתוב ב'ארחות יושר' שמי שמקפיד על זה, ספריו מתקבלים בכלל ישראל. אולי הוא התכוון לרמוז משהו אחר, איני יודע, אבל זו היתה התשובה שלו לשאלה ששאלתי"…