בשב"ק פרשת מסעי ב' לחודש מנ"א ימלאו ארבע שנים להסתלקותו של הגאון החסיד רבי שריה דבליצקי זצוק"ל, אשר ד' חלקי השו"ע היו נר לרגליו והיה מארי דחושבניה בקיום הלכותיו בשלימות, גם בהלכות שאינם מצויות בימינו.
פעם אחת שח לנכדו הרב יעקב שמואל וינוגרד אודות דברי המחבר בסימן ג' סעיף א' – "כשיכנס לבית הכסא יאמר 'התכבדו מכובדים קדושים משרתי עליון שמרוני שמרוני עזרוני עזרוני המתינו לי עד שאכנס ואצא שכן דרכן של בני אדם" – האם שייך לקיים הלכה זו בימינו, לאחר שכתב המחבר שעכשיו לא נהגו לאומרו, וכפי שכתב המ"ב שאין אנו מוחזקים ליראי שמים שמלאכים מלוין אותנו, שנבקשם שימתינו עלינו עד שנצא.
והוא מותיב לה והוא מפרק, שהאפשרות לקיים הלכה זו היא בליל שבת בין תפילת מעריב לעשיית הקידוש, שאז אנו מוחזקים שמלאכים מלוין אותנו, ולכן בשעה זו יכול לומר נוסח זה.
ואז הפסיק לרגע הרב את דיבורו, פניו הרצינו הוא פניו ופנה לנכדו ואמר, שישנם אנשים שאינם יכולים לקיים הלכה זו, והם אותם אלו שבחזרתם מבית הכנסת עוברים על ההלכה 'ודבר דבר', שלא יהא דיבורך בחול כדיבורך בשבת, ומדברים דברי הבלים וק"ו לשון הרע ורכילות, שאז המלאכים בורחים מהם ואינם מלוים אותם. והוסיף עוד ואמר, שאותם אנשים אינם יכולים לומר גם 'שלום עליכם', כיון שעד בואם לביתם המלאכים ברחו מהם.
וכתב על כך בהרחבה בספרו 'לנפש תדרשנו':
"אנחנו לפעמים רק מחמת אי ההתבוננות נמצאים במצב שהנהגתנו לא מתאימה את המצב שאנחנו נמצאים בו או את הדיבורים והבקשות שלנו. והיות שצריך להיות כל אדם בר לבב תוכו כברו, לכן צריך פשוט רק לשים מעט תשומת לב שמעשינו יתאימו לכל מצב שהננו בו אז.
"ולמשל, חז"ל אמרו במסכת שבת שבליל שבת כשאדם יוצא מבית הכנסת שני מלאכי השרת מלווים אותו לביתו, וכשמוצאים שבבית הכל מתוקן לכבוד שבת ואז הם אומרים יה"ר לשבת הבאה, ומטעם זה אנו אומרים 'שלום עליכם מלאכי השרת' בליל שבת כשבאים הביתה בליל שבת.
"ולפי זה היה צריך שמיד שיוצאים מביהכנ"ס והולכים הביתה היינו צריכים ללכת בהדרת קודש ביראה ובכבוד, כיאות ליודעים ומאמינים שיש לנו מלווים יקרים כאלה שמלווים אותנו הביתה בכדי לברך אותנו בבית – ולמעשה אנחנו רואים שהדרך הזאת הביתה אינה תואמת בדיוק את ההליכה עם המלווים היקרים האלה. אנחנו עפ"י רוב שוכחים ומתעכבים בדרך, ולפעמים עומדים זמן רב לספר איזה סיפורים שאין בהם תורה ויראה, והלוואי שלא יהיה בהן לשון הרע ורכילות ושאר איסורי דיבור, וגם עצם הסיפורים שאין בהם לה"ר ורכילות הלא אסור להרבות בשיחת חולין בשבת ובפרט במעמד האורחים היקרים האלה שצריכים ג"כ להתעכב אתנו לעמוד ולשמוע כל המעשיות האלה, וזה מאד מכאיב להם, כי הם לא יורדים מהשמים מגבהי מרומים בכדי לשמוע כאן דברי הבלים וכדומה.
"ולכן, בכדי להתאים את עצמנו למצב שאנחנו עומדים בו אז, הנני לבקש מכל אחד ואחד להתחיל כבר בליל שבת זאת האחרונה בשנה לפני יום הדין, ששקולה כנגד כל התורה ואפילו עבד עבודה זרה כדורו של אנוש אם שומר שבת כהלכתו מוחלין לו על הכל – ואם כבר בליל שבת זה בל"נ כשנצא מביהכנ"ס ניזהר לא להסיח דעתנו כל הדרך מהמלאכים המלווים אותנו ונלך בכובד ראש ויראה ונדבר בדרך רק מענייני שבת או פרשת השבוע או שאר דברי תורה ויראה. ועי"ז נקיים ג"כ מצוות עשה של 'ובלכתך בדרך', ועי"ז לא ינתק הקשר האמיץ הקדוש המתחיל מקבלת שבת עד אחר כל הסעודה, ותהיה הנהגתנו תואמת את המצב שבו אנחנו נמצאים. אז נהיה בבחינת לבב".
*
רגישות מיוחדת הייתה לרבי שריה זצוק"ל בקיום סעודות שבת בזמנם ובהנהגתם ובישיבתם כיושב לפני המלך. פעם נשאל ע"י מאן דהוא, שבימי שישי הארוכים ילדיו הקטנים מאוד עייפים (ובפרט לאחר נסיעה לים), וע"כ הוא רוצה לקבל שבת בפלג המנחה, לקדש ולאכול סעודת שבת ואח"כ להתפלל מעריב. והשיב, שאמנם מצד הדין אין מניעה, אבל לשיר 'שלום עליכם' אינם יכולים, כי לאנשים שמתנהגים כך המלאכים אינם באים…
ועוד הוסיף משמו של הגאון הצדיק רבי חיים ברים זצוק"ל, שישנם אנשים שבשבת ממלאים את ביתם בכל מיני מטעמים ובכל זאת חסר להם את "עיקר השבת", כיון שהם יושבים בסעודות השבת כארוחת ערב ללא דברי תורה וזמירות שבת. והוסיף רבי שריה זצוק"ל על דבריו, שע"כ צריך לשבת בסעודות שבת עם בגד עליון (חליפה או חלוק) ומגבעת לראשו.
ומצאתי בהערותיו על ספר הזהר הקדוש פרשת בלק דכתב "דבר נש יתיב על פתורא שכינתא קיימא תמן", וכתב שם וז"ל: "ולגבי חולה איתא דמתעטף ויושב לפניו כי שכינה למעלה מראשותיו, וא"כ גם בשלחנו צריך לישב מעוטף כל הסעודה, וכבר האריך בזה ב'חמדת ימים' בכמה מקומות. ואם אי אפשר בחול עכ"פ בשבת ויו"ט בודאי מחוייבים בל"נ להקפיד. וכ"כ ב'רחמי אב' ערך הדברים דישב מועטף וכובע ישועה בראשו וכן ב'חמדת ימים'. וזה אחד מהדברים שהחסידים טובים בהם מהפרושים".
ועוד הוסיף רבינו זצוק"ל, שדברי חז"ל שנאמרו שכל האוכל ג' סעודות בשבת ניצול מדינה של גהינום, שזה לכאורה רק שיושב מעוטף בחלוקו וכובע ישועה בראשו ודיבורו בדברי תורה ובזמירות השבת.
ואסיים בסיפור מדהים שהתרחש בשבת אחה"צ כחודש לפני עלותו לשמי רום:
כאשר גבר עליו חוליו וחש קשיי נשימה, ביקש לצאת למבוא הכניסה כדי לשאוף אויר צח. עשיתי כבקשתו והושבתיו במרפסת הכניסה. לפתע עבר ילד אחד רכוב על 'בימבה' בקול רעש גדול ממעלה רחוב ירושלים לכיוון מטה והפריע את מנוחתו.
למשמע קול רעש זה פנה אלי מו"ז זצ"ל ואמר: "דע לך שאותם ילדים גדלים ואינם מרגישים טעם בלימוד ואינם יודעים סיבה לכך. ואני אומר שזו הסיבה, שבעודם קטנים לא שמרו על כבוד השבת בנסיעתם בכלי זה ברעש גדול, שבנוסף לכך גם מפריעים לאנשים את מנוחת השבת" (עצם הערת הרב הייתה מפתיעה, כיון שתמיד ברר את מילותיו בשבת כדי שלא להיכשל "בדבר דבר").