מעשה בנכדו של האדמו"ר הצדיק רבי גדליה משה מזוועהיל, שבימי בחרותו יצא ממסגרת החסידות ונסחף לעולם הרחב, כדרכם של צעירים רבים בירושלים של אותם ימים. אולם חרף כל הניסיונות שעבר וחיי העולם הזה הקורצים, נשארו הוא ומשפחתו שומרי תורה ומצוות.
לימים סיפר מה החזיק אותו:
"כשחלה סבי את חליו האחרון, עמדו לקחתו לבית חולים ב'אוטומוביל'. ביקש הסבא רבי גדליה משה כי לפני שלוקחים אותו לבית החולים יעשו לי, לנכדו, 'סיבוב' על האוטו… באותן השנים נסיעה באוטו היתה דבר שאינו שכיח, ולילד היתה זו חוויה מרגשת. רק אז נסע סבא לבית החולים, ממנו כבר לא שב לביתו".
אמר הנכד: "זה הדבר אשר שמר אותי כל ימי חיי. אם יש דבר כזה שאדם החולה על ערש דווי יחשוב על הזולת, על הנאתו של ילד קטן – אזי זו הדרך הנכונה!"
('נר לשולחן שבת' – מפי אחד מנכדיו).
*
מספר הגאון רבי בנימין דוד אלישיב שליט"א, בנו של מרן הגרי"ש זצ"ל ונשיא רשת הכוללים 'תפארת בחורים':
אאמו"ר זצ"ל, כמה שהיה 'על ההר', היה מאוד אכפתי כלפי הצעירים בגילאי ישיבה קטנה, שצריכים לעודדם שלא ישברו בתחילת דרכם בלימוד. הרב דרזי סיפר שהיתה לרב קרן מיוחדת עם מלגות והיה נותן בצנעא לאותם שעסקו בעידוד אותם הצעירים, וכשנגמר הכסף, עשה על זה השתדלות שיתרמו שוב, וזאת נגד טבעו, מרוב החשיבות שייחס לזה.
היה אצלנו בביהמ"ד בחור צעיר שרצה לחבר ספר באיזו סוגיא בהלכה, ובא אל הרב לבקש ברכה. היה אז יום מאוד עמוס ודוחק, וכולם עברו לפני הרב במהירות, וגם הבחור ניגש ואמר שהוא רוצה לחבר ספר בעניין זה וזה והרב בירך אותו – 'תצליח'.
אולם כפי הנראה, הבחין שהוא שצריך יותר עידוד, ולמרות שהבאים בתור דחקוהו הלאה, קרא אחריו שוב בחיבה – 'תצליח!'
והעיד אותו בחור שמכח אותה החיבה קיבל חשק גדול לכתוב ואכן עלה ונתעלה (בשיחה עם הרב ישראל קוטלר במגזין 'במה').
*
כמעט מידי יום היה מרן הגר"ח קניבסקי זצ"ל מתבקש לבחון ילדים (וגם מבוגרים…) על תלמודם בכדי לעודדם ולחזקם, פעמים היה מדובר בכיתות שלימות ופעמים בילד בודד.
פעם אחת במקרה כזה, שימש מרן זצ"ל לרגעים כמלמד דרדקי ממש, ויש בזה לימוד רב איך ללמוד עם ילדים.
היה זה ילד שהגיע עם אביו, והאב ביקש ממרן זצ"ל, שמכיוון שהילד עמל ויגע בתלמודו וסיים ללמוד בע"פ מסכת תרומות, הוא מבקש מאוד שישאל את הילד לפחות שאלה אחת על מה שלמד.
שאל מרן את הילד: האם צריך לברך ברכה על הפרשת תרומה?
כן, השיב הילד.
ומאיפה אתה יודע? המשיך מרן והקשה.
אך הילד הנרגש לא ידע לומר את מקור הדין.
המשיך מרן ושאל: חרש, יכול לתרום?
את זה הילד כבר זכר היטב והשיב מיד, לא. כמו שכתוב במשנה 'חמשה לא יתרמו ואם תרמו אין תרומתם תרומה, ואחד מהם זה חרש'.
נהנה מרן זצ"ל והמשיך להקשות: למה חרש לא יכול לתרום?
כי הוא לא שומע ולא מדבר, השיב הילד
נו, ומה הבעיה בזה? הקשה מרן
כי הוא לא יכול לברך, הסביר הילד למרן זצ"ל
נו, אז רואים שיש ברכה על תרומה, אמר מרן זצ"ל בחדווה.
הילד הבין את העניין על בוריו, ואנו הבנו איך לגשת ללימוד עם ילד…
(מתוך חוברת 'לחזות בנועם ה" – שע"י ארגון 'ארחות יושר')