שמי דוד העניג. אולי יש כאן אנשים שמכירים אותי, כיון שזכיתי ללמד הרבה תלמידים. ארבע עשרה שנה שאני עוסק במלאכת הקדש, מלאכת החינוך, ואני משקיע במלאכה זו את כל הכישורים שה' חנן אותי בהם. עובד ביסודיות, לומד את החומר היטב ומשקיע מחשבה רבה, איך להעביר אותו לתלמידים.
הקב"ה נתן לי יכולת ניסוח טובה, וכשרון שקשור גם בעיצוב ומראה חיצוני של דפי העבודה שחיברתי. בתחילת דרכי השקעתי המון בדפי קשר. פעם שמעתי את אחד התלמידים הרכים מתבלבל ואומר, 'דף שקר'… למען האמת, יש בזה משהו. כי באותה תקופה ראשונית, היה לי ענין של ממש לעשות רושם. להראות שאני מלמד מוצלח ויודע לעצב דפים יפים עם ניסוחים מרשימים. שההורים יתרשמו, שהמנהל יראה, שהחברים יגידו איזו מילה טובה או שתיים, עדיף כמובן שלוש. היום, עם הנסיון וההכרות עם החיים, אני יודע שהחכמה הגדולה יותר היא לעצב נשמות, להגיע לכל ילד, להרגיש את התלמידים, לאהוב אותם, ולכוון ולהדריך אותם מתוך חמלה. זה פחות מרשים, כי אין לך קבלות להראות, אבל זאת האמת. הפשוטה. ולי היה קשה לעשות דברים פשוטים.
כיוון שעבדתי על חומרים יקרים והשקעתי את נשמתי בדפים ובעבודות, קצרתי פירות לתפארת. הגעתי לתוצרים מעולים, והרגשתי אליהם קשר נפשי עמוק. הם היו פשוט חלק ממני. מלמדים שראו דפי עבודה שלי אצל תלמידים, באו אלי וביקשו שאתן להם רשות להשתמש בחומר. פה ושם, לעיתים בודדות ממש, בלב כבד ובנפש לא חפצה, נתתי את הסכמתי. היו פעמים שהתחמקתי ביודעין ממפגש עם עמיתים, כדי שלא אגיע למצב בו אתבקש לתת חומר שלי.
ואם היו לי נקיפות מצפון על התנהגותי, בא חבר וסיפר לי, כי הוא מלמד באחת הכתות הגבוהות, והוא סידר דף עבודה מתמצת ומסכם באופן נפלא את הסוגיה הנלמדת. הוא השקיע רבות בדף הזה, והנה, ביום מן הימים הוא עבר לחיידר אחר. גם שם קיבל כתה בגיל המתאים, וכשהגיע ללמד את הסוגיה המסוימת, עליה עבד כל כך הרבה, אמר לו המנהל: "בשביל הסוגיה הזו יש אצלי דף עבודה נפלא". והמנהל מוציא מול עיניו של חברי את הדף שהוא עצמו חיבר… "אתה רואה? ברגע שאתה מוציא חומר אין לך שליטה עליו. לך תגיד שאתה הוא זה שחיברת אותו…" כך שח לי חברי.
המשכתי בדרכי, דרך לא דרך, אבל עם הזמן קלטתי שאני חי בטעות. חברי צוות ומלמדים נוספים סיפרו לי על הדילמה של העברת חומר. אמרו לי שגם להם היה קשה בהתחלה, אבל הם התגברו, ורווים נחת. "תאר לעצמך!" אמר לי מלמד אחד, "איזה זיכוי הרבים זה! אתה עובד בשביל עשרים וחמישה תלמידים, ובסוף נהנים מזה מאות ילדים! אתה זוכה להחדיר יהדות, בזכותך לומדים טוב יותר את התורה הקדושה. אין לך מושג כמה זכויות אתה אוסף עם כל תלמיד שמציץ בדף עבודה שאתה חיברת! זהו מכרה זהב!"
אבל אני, שידעתי שהעבודות שלי שוות זהב, הייתי עמוק במכרה, בבור שחור שלא נותן לאף אחד להתקרב אלי. תמיד כששמעתי סיפורים על עשירים קמצנים לא הבנתי אותם. למה שלא יתנו צדקה? זה לא על חשבון האוכל שלהם, לא על חשבון התענוגות שלהם, הכסף סתם שוכב להם בבנק, אז למה שלא יתנו? אבל כשגיליתי את עצמי מבין בשכל כמה טוב לתת חומר שעבדתי עליו, אמנם לא כסף, אלא נכס רוחני שהשקעתי בו כוח, מוח וזמן – ולעומת זאת הלב שלי נותר אטום וחתום, ממאן להיפרד מכל פיסת עיצוב או סיכום, הבנתי שאני בבעיה.
את הבעיה התחלתי לפתור כמו שפותרים בעיות. התפללתי ליוצר הלבבות ומבין לכל המעשים, וביקשתי ממנו שיעזור לי להתגבר על היצר הרע הזה של שמירת היחודיות, שיפתח לי את הלב ואת היד, ויתן לי כוח לעזור לחברים ולמלמדים, ולהעניק ממתנותיו שנתן לי, הלאה. הרי באמת, לא כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה, אלא מתנת הבורא. ברצונו הקב"ה נותן לי את כשרון המעש, וברצונו הוא לוקח אותו ממני. אני רק צינור, ועלי לאפשר זרימה טובה, בין הרעיונות שעולים במוחי בסיעתא דשמיא, לבין האנשים שיכולים להיעזר בהם.
לפני ארבע שנים התקלקל המסך של המחשב שעל ידו הכנתי את החוברות והדפים המיוחדים. מסרתי את המחשב לתיקון, והטכנאי הזהיר אותי כי הוא אינו לוקח אחריות על החומר שנמצא בפנים. כעצתו, גיביתי את כל החומר והעתקתי אותו לדיסק חיצוני. כחלק מהשירות הוא נתן לי מחשב חילופי, וכך יכולתי להמשיך בענייני בלי לחוש כל קושי.
כל זה אירע כמה ימים לפני שעמדתי לצאת לחוץ לארץ, להורי, לחוג עימם את חג השבועות. בחרתי יו"ט זה, כי בזמן הזה ילדי מסודרים במוסדות לימוד, ומכל הימים טובים האחרים זה הכי פחות נורא שהאבא אינו בבית. אמנם גם זה לא קל, אבל מצות כיבוד הורים גברה על אי הנוחות, והיה ברור שזה מה שמוטל עלי לעשות, לקום וליסוע, לחוג יחדיו ולשמח את אבי ואמי ברגל.
סוכן הנסיעות שארגן לי את כרטיס הטיסה נתן לי כשי כמה כרטיסים מודפסים עם שמי ומספר הטלפון שלי, ואני פיזרתי אותם בין המזוודות. גם אל המחשב הנייד הצמדתי כרטיס כזה, לא כי חשבתי שזה חשוב כל כך, אלא פשוט כי היה לי כרטיס וחיפשתי איפה לשים אותו.
בלוס אנג'לס, בשדה התעופה, קיבלו את פני הורי הנרגשים. היה זה אחרי שנים מספר שלא ראיתי אותם. הובלתי את העגלה עם מזוודותי, ביניהם גם המחשב היקר, וכשהגענו אל המכונית שתיקח אותנו הביתה, החליט אבי הנרגש שהוא זה שיכניס את המזוודות לתא המטען. הוא הרים את המזוודות מהעגלה, שם אותם בבגז', סידר יפה את הכל, ותוך שלוש דקות נכנסנו למכונית ונסענו.
הגענו הביתה כשעה לפני שבת. הכל מוכן וערוך לקראת שבת קדש וגם לקראתי – האורח. הורי היקרים רוצים לשמוע אודות שלומי ושלום ילדי, מה אני עושה, והיכן אני מצליח, הם שומעים עלי דברים טובים ברוך השם, ואני מבקש להוכיח להם כי אכן השמועות אמת, ואוכל להראות להם במחשב כל מיני דפי עבודה ודפי קשר מעניני דיומא ומפרשות שבוע ומועדים.
אני ניגש לכיוון המזוודות, מתבונן מעליהן, לידן, ותופס את הראש. אין מחשב! הוא נשאר בשדה התעופה. המחשב עם הגיבוי של החומר הלך!
המחשבה הראשונה שעלתה לי לראש היתה: 'הכל אבד!'. עבודה של שנים הלכה לריק! מחשב אפשר לקנות, אבל דפי עבודה וחומרים מושקעים, אין להם תחליף. כמה טיפש הייתי שלא נתתי שום דבר לחברים, ואין לי ממי להשלים את החומר.
עודי עומד כבול עץ מול האובדן, שוב תפסתי את ראשי, הפעם מהצד השני. "רבונו של עולם!" אמרתי, "הבנתי את הרמז! אני מבטיח שאם המחשב והחומר יחזרו אלי, אתן מהחומרים שלי לכל מי שירצה!"
ההבטחה שלי היתה כל כך נחושה, התפילה שלי היתה כל כך עמוקה, ששלוה ירדה עלי. ידעתי שהמחשב יחזור. הרגשתי שהשם שומע אותי, וזה מה שיקרה.
ביום ראשון, היום החופשי הלאומי בארה"ב, לא היה עם מי לדבר. ביום שני הרמתי טלפון למשרד בשדה התעופה, וכצפוי, הם ענו לי באדישות של מחשב כבוי. הם לא ראו שום מחשב. אלו מעשים שבכל יום שדברים נעלמים ונאבדים.
ליו"ט נסענו ללייקווד. שוב ניסיתי לברר קצת בשדה התעופה אם התחדש משהו בענין המחשב, ושוב התברר ששום דבר.
אחרי יומיים של יום טוב חזרנו לבית הורי, ושם אני מקשיב להודעות שהגיעו בטלפון. ביניהן נשמעת הודעה של אשה אחת, גויה, המדווחת שהיא מצאה מחשב עם השם שלי. היא התקשרה פעמיים במשך היומיים האחרונים!
התרגשנו, אבל לא נדהמתי. היה לי ברור שהמחשב יחזור. התברר שהגויה מצאה את המחשב בשדה תעופה אחר לגמרי! מישהו מצא את המחשב שלי, סחב אותו לאן שסחב, ואחר כך שמט אותו, והגויה הזו מצאה את המחשב, והקב"ה הכניס לה בלב רצון להחזיר לי אותו.
גם העובדה שכרטיס עם השם שלי היה מוצמד למחשב, היא פלא, שאם לא המתנה מהסוכן, לא היה עולה בדעתי לסמן אותו. הרי זה פלא פלאים, מחוץ לגדרי הטבע!
כאשר טסתי הביתה, עדיין היה המחשב בארה"ב. עברו כמה שבועות עד שהצליחו להביא אותו לארץ ישראל. בינתיים התברר כי החומר שבמחשב המקורי נותר בשלמותו, ומה שנשאר לי מכל הסיפור זה המסר.
שום דבר לא השתנה, אבל אני השתניתי. זכרתי את ההבטחה שלי. יום למחרת שקבלתי את המחשב לביתי, דופק אצלי יהודי ומבקש חומר לימודי בנושא מסוים, הוא שמע שיש לי דפים ערוכים בצורה נפלאה וביקש רשות להשתמש בהם. נתתי לו. נתתי בשמחה. ראיתי בזה סימן משמים כי הקרבן שלי רצוי לפני הקב"ה, כי אכן זה מה שה' רוצה ממני. עוד לא פרסמתי ולא הודעתי כי אני מוכן לתת, וכבר הופיע מישהו לקבל מהם.
אנשים החלו להגיע אלי מכל מיני מקומות, אף מערים אחרות, ואין לי כל מושג איך נודע להם כי נפתחו עיני וליבי, ובחפצי כי יצליחו אני נותן להם פרי עמל של שנים.
(גיליון השגחה פרטית – מטות מסעי תשע"ט)