"בקנאו את קנאתי"
נכדו של ה'חפץ חיים', הגאון רבי הלל זקס זצ"ל, ראש ישיבת 'כנסת הגדולה', רגיל היה לספר, כי כאשר הגיע סבו ה'חפץ חיים' לגיל זיקנה חדל מלשמוע כראוי, לכן גם מה שדיבר בלחש נשמע בקול רם סביבו. פעם אחת שמעוהו אומר לעצמו: "ברוך השם עם מצוה פלונית אני בסדר, אך מה יהיה בעניין השמחה במצווה. חוסר הפגנת השמחה כלפי חוץ עלול להפוך את דיני לרעה", והמשיך להתוודא בענווה וצדקות: "יהודי מוכרח להסתובב שמח, שכולם יחושו בו כי הוא שמח בתורה ומצוות".
בשיחה שמסר לבני תורה, סיפר פעם הַגָּאוֹן הַצַּדִּיק רַבִּי שָׁלוֹם שַׁכְנָא זָאהְן זַצַּ"ל, מִזִּקְנֵי צַדִּיקֵי הַדּוֹר וּמַעֲתִיקֵי הַשְּׁמוּעָה, כי בערוב ימיו של ה'חפץ חיים', זכה לשהות ארבעה ימים במחיצתו בראדין, ובליל שבת קודש שמע ממנו שיחה מוסרית נוקבת, אשר נצרבה בעצמותיו כמכוות אש ונחקקה בזיכרונו לכל חייו.
עצם צורת מסירת השיחה השפיעה עליו רבות. לדבריו, היא הייתה ספוגה בהמון יראת שמים טהורה וברגשות קודש. בתחילת השיחה החזיק ה'חפץ חיים' בידו את החומש, נישקו בחום, ואמר בהתרגשות: "זהו ספרו של הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו! זוהי תורת השם יתברך!".
אך בעיקר התרגש והתפעל מתמצית דבריו הקדושים של ה'חפץ חיים', שאמר: "התביעה הגדולה ביותר שייתבע האדם בעולם האמת לעתיד לבוא, הוא על עצם כך שחי את חייו בלי חשבון!".
וכדי להסביר עד כמה נחוץ חשבון הנפש לכל העבודה הרוחנית של האדם, המשיל זאת ה'חפץ חיים' בדוגמא מעשית:
גם החנווני הכי קטן מוכרח לעשות חשבון מידי יום ויום בסיום העבודה; מה הן כמות ההוצאות ומה הן ההכנסות. כמה הרוויח היום וכמה הפסיד. מה כדאי לשווק יותר ומה כדאי לשווק פחות. מה הוא ריווחי עבורו ומה מהווה עבורו הפסד. אחרת מובטחת לו פשיטת רגל בהזדמנות הקרובה…
על אחת כמה וכמה, אמר ה'חפץ חיים', בחייו הרוחניים של האדם, אשר בכל שעה ושעה הוא מסוגל להתעשר עושר גדול. הרי חז"ל אומרים: "יפה שעה אחת של תשובה ומעשים טובים בעולם הזה יותר מכל חיי העולם הבא" (אבות ד, יז), ועוד אמרו: "יש קונה עולמו בשעה אחת" (עבודה זרה י, ב), ולעומת זאת, קיים גם כן המושג של מאבד עולמו בשעה אחת, חס ושלום.
"אם כן", זעק ה'חפץ חיים' מנהמת ליבו, "כיצד מניח אדם לחייו שירוצו כמות שהם בלי התבוננות ובלי חשבון, לבדוק ולבחון האם הוא מרוויח בעסקיו הרוחניים וקונה עולמו או שמא חלילה מפסיד בעסקיו ומאבד עולמו".
מורי ורבי הגאון הצדיק רבי חיים ברים זצ"ל מספר, כי כאשר השיא מרן הגרי"ז מבריסק זצ"ל את אחד מיוצאי חלציו, האולם הָמָה בהמוני משתתפים שבאו ליטול חבל בשמחת צדיקים.
כאשר חלף רבי חיים על פני הרב כדי לאחל לו מזל טוב, אמר לו הרב: "ראה רבי חיים דבר פלא! בשעת החתונה המשתתפים לא זוכרים מאומה. לא מה היה לפני החתונה, את הטרחה הגדולה להכין אותה, ואת כל הסובב ונלווה לחתונה. כך גם לא חושבים מה יהיה לאחר החתונה, אלא פשוט שוכחים הכל ומתמקדים רק בשמחה. חושבים כי השמחה תימשך לנצח…"
הוסיף הרב ואמר בחיוך: "חז"ל אומרים (עירובין נד, א): 'האי עלמא כבי הילולא דמיא'. בעולם הזה אנשים אינם זוכרים מה היה לפני ביאתם לעולם, שנשמתם חצובה מכסא הכבוד, ואינם זוכרים מה יהיה לאחר יציאתם מהעולם, שעתידים הם ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים על כל דיבור מעשה ומחשבה. ממש כמו בשמחת נישואין, הם בטוחים כי כך ימשך המצב לעולם…".
אם האדם אינו עושה חשבון הנפש עם עצמו, ומחדד כל יום מהו תפקידו כאן בעולם; מהיכן הוא בא ולאן הוא הולך, ואין הוא מעורר את עצמו – כי לא חיים כאן לנצח, וכי יש תכלית לכל רגע ורגע, אזי מן השמים יאלצו לשלוח לו תזכורות. כי כאמור כאשר אין דין למטה יש דין למעלה רחמנא ליצלן.
באתי לבקר את השבת
אחד הלוחמים הגדולים על חילול השבת בירושלים, היה הצדיק רבי עמרם בלוי זצ"ל. הוא נלחם בחירוף נפש ממש על דעותיו, דרכו ושיטתו, כנגד פורקי עול, וקידש שם שמים בעוז רוחו ובעמידתו העיקשת על קדשי היהדות.
לפלא היה שאכן הסתלק ביום ט"ו תמוז תשל"ד, בדיוק באותו שבוע בו קראו את פרשת פנחס, פרשת הקנאות.
בני משפחת בלוי מספרים, כי כאשר הציעו את זקינם רבי יצחק שלמה בלוי זצ"ל להינשא לזקנתם הצדקנית מרת שיינע אסתר ע"ה, בתו של רבי ישעיהו אורנשטיין זצ"ל, היא הסתפקה אם לגשת לשידוך; מאחר ומחד גיסא, היה המוצע אישיות מיוחדת ירא שמים מרבים וצדיק. אך מאידך גיסא, הוא היה אלמן, והיא היתה בחורה צעירה שלא נישאה מימיה.
היא שלחה שליח שיציג את לבטיה בפני מרן הגאון הקדוש רבי יהושע ליב דיסקין זצ"ל. רבי יהושע ליב שמע את הצדדים ואמר: "כדאי לה להינשא לו". "אני רואה כי עתיד לצאת מהם פירות טובים" – נימק.
ידוע, שכאשר מכרו כרטיסים במהלך יום השבת במועדון הבידור הטמא ברחוב ישעיהו בירושלים, עמד רבי עמרם בתור לקניית הכרטיסים, והכניס את ראשו בתוך הקופה, והחל לזעוק "שבת! שבת!" מנהמת לב מבלי לזוז. השוטרים שהוזעקו למקום היכו אותו מכות רצח עד זוב דם, אך הוא נשאר עיקש בעמדתו ולא נרתע. אחר כך גנח מייסורים ומכאובים, אבל נשאר מרומם ברוחו, שש ושמח על שקינא את קנאת השם ומחה במחללי השבת.
מרן ה'חזון איש' זצ"ל העריך את מסירות נפשו ופועלו, וכאשר נכלא באחת ההפגנות על קדושת השבת, יצא ה'חזון איש' מגדרו, ובא לבקרו בכלאו. בפעם הראשונה סירב שומר בית הכלא לתת ל'חזון איש' ומלוויו להיכנס פנימה. הוא טען כי אין זה שעת ביקורים כעת, וגם באו בלי רישיון כניסה, ובירושלים נתלו מודעות גדולות 'רבם דקרו', אודות הביזיון שנהג השומר כלפי ה'חזון איש'.
בספר 'מעשה איש' מסופר, כי פעם אחרת שרבי עמרם נכלא, הגיע ה'חזון איש' לבקרו, כשהוא מלווה באחיינו מרן שר התורה הגר"ח קנייבסקי זצוק"ל והפעם איפשרו לו להיכנס. מיד כשנכנס לתאו של רבי עמרם אמר: "באתי לבקר את השבת", עוד אמר: "כולנו יושבים בבית אסורים אחד גדול".
אצל הרבי מסאטמאר היתה תופעה מאוד מעניינת
מורי ורבי הגאון הצדיק רבי חיים ברים זצ"ל סיפר, כי בצעירותו סמוך לנישואיו כאשר גר בשכונת 'בית ישראל' הירושלמית, התאכסן שם בשכונה במשך תקופה ממושכת הרבי הגאון הקדוש בעל ה'דברי יואל' מסאטמאר זצ"ל. כידוע צדיק מופלא זה נשא בעוז ובגבורה את רוח המלחמה כנגד הציונות ומוסדותיה, וניהל מאבק איתן לא להיות שותף בה וליהנות מתקציביה.
רבי חיים היה עולה מידי פעם לבית מדרשו לחזות בשגב עבודתו בקודש, ופעם כאשר בא ביום הפורים, היה הרבי מסאטמאר שתוי ומבושם כהוגן, וכשנכנס יין יצא סוד, פנימיותו התגלתה. למרות שכל השנה לבש רוח קנאות ודיבר בחריפות כנגד כל מי שלדעתו סטה מדרך רבותיו, בסתר ליבו ראה רק טוב על עם ישראל, והרבה להמליץ טוב על כולם. לא קטרג על שום עדה וחוג, אלא אדרבה בירך את כל הבאים בצל קורתו בחום, בטוב לב וסבר פנים יפות.
"ראו בבירור", הפטיר רבי חיים בהתפעלות, "כי המלחמות שניהל לא נבעו אצלו חלילה ממידות רעות, רגזנות או כעס וכדומה, אלא מטוהר נפש נשגבה".
אצל הרבי מסאטמאר הייתה תופעה מאוד מעניינת; אותם חילוקי דעות על שיטה ודרך, שהיו קיימים בינו לבין גדולי ישראל האחרים, מעולם לא העיבו כל עיקר על עצם ההערכה וההוקרה שרחשו לו אותם גדולי ישראל אשר עמדו על טיבו, ורבים מהם העלו על נס את היותו איש צדיק אמיתי, ואישיות סגולית ומקיפה. עמוד אש בתפילותיו הלוהטות ועמוד צדקה וחסד.
הגאון רבי משה שטרנבוך שליט"א, ראב"ד ה'עדה החרדית' בירושלים, ציין כי שמע פעם מפה קודשו של הרבי מסאטמאר, כי למרות שהנהיג את דעותיו ושיטתו באמיצות וזקיפות קומה, ולחם בעקביות ובעוז ללא חת ומורא כדי להעמיד בבהירות את שיטתו ודרכו, הקפיד מאוד שלא לבזות ולחרף את האחרים, ומעולם לא דיבר ברבים כנגד שום גאון וצדיק שאחז אחרת ממנו.
(קטעים מלוקטים מתוך הספר 'אוצרותיהם אמלא')