שנים אחר כך, כאשר התכנסו פעם כל בני משפחתו, בנים ונכדים כולם זרע ברך ה' – נעמד הסבא ואמר בהתרגשות לנכדיו: "האם אתם יודעים מדוע אתם נראים כך?? – רק בגלל סיבה אחת!…"

צוות הפותח

בעלון 'האור לחיים' מאת מרן הגאון רבי ראובן אלבז שליט"א ראש ישיבת 'אור החיים', מובא בשמו המעשה הבא:

בין המתנגדים הגדולים ל"בעל שם טוב" נמנה גם רבי יעקב יוסף הכהן מפולנאה. גאון בתורה, עמקן וחריף עצום. באחד הימים הגיע ה"בעל שם טוב" לפולנאה. רבי יעקב יוסף לא הכירו, שכן בתקופה זו לא היו תמונות ולא מצלמות. כהרגלו, ניגש ה"בעל שם טוב" אל עמי הארצות שהיו יושבים ליד סוסיהם ועוסקים בענייני פרנסתם, כשהם מפטפטים על דא ועל הא.

הוא פתח ואמר כי ברצונו לספר להם סיפור יפה. האנשים הקשיבו, והוא דיבר. התחיל עם מדרש ועבר לסיפור, עוד דבר מוסר ועוד סיפור. השומעים נמשכו אליו כמגנט, שמעו בשקיקה את דבריו הנפלאים, והתמוגגו למשמע אוזנם. למחרת קראו גם לחבריהם, שהצטרפו בהתלהבות לחבורת השומעים, ומיום ליום גדלה החבורה המסתופפת סביבו.

הבחין הרב בהתקהלות הבלתי שגרתית, והחליט לתהות על קנקנו של האורח שזה מקרוב בא לעיר. הטה אוזן לשמוע את דבריו, ונהנה לשמוע דברי חז"ל ומשלים המושכים את הלב ומקרבים אנשים לאביהם שבשמים. ניגש אליו והציע לו לדבר בתוך בית המדרש לכלל הציבור. הוא לא העלה בדעתו שזהו ה"בעל שם טוב", אשר הוא מתנגד מכל וכל לדרכו…

עמד ה"בעל שם טוב", דרש לפני הציבור, ופתאום אמר: אספר לכם סיפור – רב אחד, גאון אדיר, הוצרך להכין את דרשת שבת הגדול שלו. מאחר ובביתו רבים הטרידוהו בשאלות שונות, החליט ללכת לבית קטן, מרוחק מן היישוב, כדי להכין ביישוב הדעת דרשה מלאה בפלפולים ובחידושים למדניים. ישב ולמד במשך שעות ארוכות, עד שלפתע תקף אותו צימאון גדול. בתחילה ניסה לדחוק את תחושת הצמא – חבל היה לו לאבד זמן וללכת לבאר שבעירו – אך הצמא הלך וגבר. יצא החוצה, והנה ראה נער צעיר, מבני קהילתו, נושא על כתפו כד מים ורץ לעבר העיר. קרא הרב לנער וביקש ממנו להמתין מעט, אך הנער לא נעצר. נראה שלא שמע אותי – סבר הרב והחליט לחכות עוד. כעבור זמן ראה את הנער רץ שוב עם כד מלא. הוא הגביר את קולו וביקש מן הנער לעצור ולתת לו מעט מים, הפעם שמע אותו הנער ובכל זאת לא עצר.

בפעם השלישית כאשר רץ לידו הנער ולא נענה לבקשתו לעצור, החליט הרב כי יש לחנכו. עצר אותו בכוח, סטר על לחיו, ואמר לו: "הלא תבוש? המרא דאתרא מתחנן לקבל ממך מעט מים כדי שלא להתעלף, ואתה אינך עוצר?"

הנער התבייש ובלי אומר ודברים נתן לו את כדו.

אלא שהרב לא ידע מהי הסיבה האמיתית לסירובו של הנער.

אמו של הילד חלתה ומצבה היה קשה ומסוכן. הרופאים שהוזעקו למיטתה הורו להביא לה במהירות מי מעיין, כדי לצנן באמצעותם את חום גופה הגבוה. הם הזהירו שיש להרטיב את המגבות במי המעיין כל הזמן ללא הפסקה, עד שהחום ירד. זו היתה, אפוא, הסיבה לחיפזון הנער.

הרי לנו מוסר גדול בעניין לימוד זכות על כל אדם – סיים ה"בעל שם טוב" והוסיף לדבר על החיוב הגדול לדון אדם, גם במצבים כאלו, לכף זכות.

הגאון הקדוש רבי יעקב יוסף הכהן מפולנאה שומע ומשתומם למשמע אוזניו. כך בדיוק אירע לו עצמו! מנין יודע האורח הזר דבר שאיש בעולם אינו יודע אותו מלבדו ומלבד הנער שעל לחיו סטר?! כשהסתיימה הדרשה מיהר לגשת אל ה"בעל שם טוב" ולתהות על קנקנו.

בתחילה התחמק מתשובה ואמר לו כי הוא מספר סיפורים, וכל אדם שיכול לקחת דבר מה מדבריו, יתחזק בכך. אך הרב, שהבין כי יש לו רוח הקודש, הפציר בו שיתיר לו להיות תלמידו.

"כיצד תוכל להיות תלמידי, בשעה שאתה מבזה אותי ומתנגד לדרכי בכל תוקף?…" – החזיר לו האורח.

"מתי ביזיתי את כבודו?" – נחרד המרא דאתרא. רק אז הציג את עצמו לפניו: "אני ישראל בעל שם טוב". הרבי מפולנאה נרתע לאחוריו בבהלה. מעולם לא שיער כי ה"בעל שם טוב" הוא גאון קדוש וצדיק. ומאז החל ללכת אחריו באש ובמים והפך להיות תלמידו המובהק.

***

בעלון 'נועם שיח' מאת אב"ד סאנטוב שליט"א, מובא המעשה הנפלא עם הרה"ק רבי שלמה מבאבוב זצ"ל, ולהלן נצטט ככתבו וכלשונו:

מסופר, על איש אחד שהיה בידידות עם הרה"ק רבי שלמה (השני) מבאבוב זי"ע, עוד מלפני המלחמה, וגם עבר את מאורעות השואה רח"ל עם הרבי, ואחר המלחמה הם נפרדו זה מזה וכל אחד הלך לדרכו.

האיש הנ"ל לאחר שעברו עליו ימים קשים מנשוא, ושתה את כוס התרעלה עד תומה כאשר איבד את אשתו וילדיו ל"ע במלחמה, נעשה רח"ל "יורד" וזרק אחר גיוו את כל הקדוש והיקר, הוא הוריד את הכפה והציצית, והיה לבוש כגוי גמור.

יום אחד, בעודו צועד ברחוב לפי תומו, הוא רואה את הרה"ק מבאבוב זי"ע הולך לקראתו, ומיד נעשה לו שחור בעיניים, הוא התבייש מאד מהרבי ולא ידע מה לומר לו, ולכן התחבא ועשה עצמו כאילו שלא ראה כלל את הרבי. אך הרבי כן הבחין בו, ורץ לקראתו, ניגש אליו בחיבה גלויה וחיבק אותו ואמר לו "שלום עליכם" רבתי. "ב"ה שזכית לעבור את המלחמה בשלום, מה נשמע אצלך ומה שלומך"? הוא שאל אותו היכן הוא מתגורר ומי עוד ממשפחתו שרד את המלחמה, והתעניין אצלו מה הוא עושה בחיי היום יום מה הוא אוכל וכו'. הרבי שאל אותו על הכל אבל לא דיבר עמו אפילו מילה אחת אודות האידישקייט שלו.

הרבי עמד ודיבר עמו כשהלה עומד בגילוי הראש, ואפילו לא רמז כלום אודות כך – לא על הכיפה שלו ולא על הציצית, רק דיבר עמו בידידות על ענייניו הגשמיים. הרבי אמר לו שהוא רוצה להיות בקשר עמו, והלה נהנה מאוד מזה, ואמר לרבי "בסדר".

הם נפרדו והלכו כל אחד לדרכו, אך הלה התחיל להתבונן בדברי הרבי, ועמד נפעם ומשתומם מכך שהרבי כלל לא דיבר עמו ולא שאל אותו כלום על האידישקייט שלו, וממילא הרגיש מאוד בנוח לדבר עם הרבי, וכך עשה באמת, הוא המשיך את הקשר עם הרבי ודיבר עמו תמידין כסדרן, עד שעם הזמן חזר לאט לאט לדרך היהדות והתחיל לשמור את התורה ומצוותיה ולדקדק על קלה כבחמורה.

שנים אח"כ, כשזכה אותו יהודי להקים דור שלם של יראים ושלימים – א פיינע חסידישע לעכטיגע דור, התכנסו פעם כל בני משפחתו, בנים ונכדים כולם זרע ברך ה', פיינע חסידישע יונגעלייט, כאשר לפתע נעמד הסבא לדבר ואמר בהתרגשות לנכדיו:

"אני רוצה לומר לכם דבר אחד, אתם יודעים מדוע אתם נראים כך?? – רק מחמת סיבה אחת, כי הרבי פגש אותי אחר המלחמה כשאני עומד גלוי ראש, ודיבר עמי על כל הנושאים ולא דיבר עמי אפילו מילה אחת אודות אידישקייט!! אם הרבי היה מדבר עמי אז אפילו מילה אחת אודות האידישקייט, היו כולכם הולכים היום בלי כפה"…

***

בעלון 'השגחה פרטית' מובא המעשה המחזק הבא:

מספר יהודי בשם אברהם לוין: הבוקר רכבתי על אופניים חשמליים, ולפני שנכנסתי לשטיבל קשרתי אותם בחוץ כדרכי. אחרי התפילה המשכתי לכולל, התחלתי ללמוד סדר עיון, ופתאום בשעה שתים עשרה אני נזכר במפתחות של האופניים. ממשמש בכיסים ורואה שהם אינם: שכחתי אותם בתוך המנוע.

ידעתי שברגעים אלו, כל אדם שרואה את אופניי וחומד אותם, יכול להתניעם בקלות ולהיעלם עם השלל היקר.

האינסטינקט הראשוני שלי היה, לקום ולראות בשלום האופניים ולקחת את המפתחות. אבל הקב"ה ריחם עליי ונזכרתי בסיפור על חסיד חב"ד שעמד בתפילת שחרית, כשלפתע, ב'ויברך דויד' הוא נזכר ששכח את ארנקו ליד הנהר. מיד הוא עזב את בית המדרש, ואחרי כמה פסיעות הסתובב, חזר לבית המדרש והמשיך בתפילה.

שאלו אותו: מה פשר מעשיך? ממה נפשך, אם לא צריך להציל את הארנק, למה הלכת? ואם צריך לעשות כן, למה חזרת? ענה החסיד: ברגע הראשון מיהרתי להציל את הארנק ולכן יצאתי מבית הכנסת, אבל אחר כך חשבתי: הלוא הארנק נמצא ברשות הרבים, ובדרך הטבע כבר גנבו אותו. אם הארנק עדיין לא נגנב, הרי שזה רק מפני שלקב"ה יש רחמנות עליי. ואם הוא מרחם עליי ושומר לי על הארנק, אני יכול להתפלל ברוגע וללכת לקחת את הארנק רק אחרי התפילה.

המעשה הזה נתן לי כוח. אמרתי לעצמי את דברי אותו חסיד: אם מהשעה שבע בבוקר ועד עכשיו האופניים לא נגנבו, אין זה אלא שהקב"ה מרחם עליי ושומר עליהם. מה יעזור שאצא באמצע הסדר? אחכה לסוף הסדר ורק אז אצא לחפש את האופניים.

המשכתי ללמוד עד השעה אחת בצהריים, ורק אחר כך יצאתי לקחת את האופניים החשמליים. ברוך ה', איש לא חמד אותם. האופניים ניצבו על עומדם והמפתחות חיכו לי בתוך המנוע. הקב"ה שמר לי עליהם…