אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ (ז י"ב)
חיוב נשים בברכת הגומל
מובא בגמ' (ברכות נ"ד:) 'ד' בני אדם צריכים להודות כשיצאו מסכנה, יורדי הים, הולכי מדבריות, חולה ונתרפא, חבוש בבית האסורים ויצא', וכתב הרא"ש (ברכות פ"ט סי' ג') כתב דברכת הגומל נתקנה במקום קרבן תודה, וכן כתב הטור (בסי' רי"ט), ולפי"ז כתב ה'חתם סופר' (או"ח סי' נ"א בשם גאון אחד) דאין לברך ברכת הגומל בלילה, כי נתקן במקום זבח תודה ותודה אינה אלא ביום, וכ"כ ה'בן איש חי' (פר' עקב, ובדיעבד אם בירך בלילה יצא). והנה מעיקר הדין גם נשים חייבות בברכת הגומל, אלא שרבים נהגו שאין הנשים מברכות, המג"א (ריש סי' רי"ט) מביא בשם 'כנסת הגדולה', 'תמה אני על מנהג העולם שאין הנשים מברכות ברכת הגומל, ויראה לי דמנהג טעות הוא, כיון דברכת הודאה היא זו, מי פטר לנשים מברכה זו? ואם משום שצריך להודות בפני עשרה ואין כבודה של אשה לעמוד בפני האנשים דכל כבודה בת מלך פנימה, אין טענה זו מספקת לפטרה מברכה שנתחייבה בה, ועוד הרי אפשר לאשה לעמוד בעזרת נשים ולברך ברכת הגומל וישמעו, ע"כ ראוי שתברך האשה ברכת הגומל בפני עשרה, וכמדומה לי שבאשכנז האשה מברכת הגומל כמו האיש וכן נכון לעשות'. וכך מובא במשנ"ב (שם סק"ג). אולם בהלכות קטנות (ח"ב סי' ס"א) כתב דנהגו הנשים שלא לברך ברכת הגומל משום שכל כבודה בת מלך פנימה, ואין מכבודה לברך בפני עשרה, וביאר המג"א (שם) דאפשר שנהגו כן משום שס"ל שברכות אלו רשות. והקשה הפמ"ג (שם) 'איני יודע מאין אומרים רשות, דאף הראב"ד לא אמר אלא שאין צריך שם ומלכות, אבל ודאי צריך להודות, א"כ הודאה ודאי בעינן ומי פטר נשים להודות, ואולי י"ל בדברי המג"א דמנקט לשון 'ד' צריכין להודות' ולא כתוב 'חייבין', משמע שאין זה חיוב גמור רק דין לכתחילה. ובשו"ת 'איתן האזרחי' (סי' ג') מביא בשם רבי אורי פייביש ז"ל (שאמר בשם ר' משה אלשקר) על לשון הגמ' 'צריכין' ולא כתוב 'חייבין' להודות, שבאמת אין חיוב גמור רק למי שהיה בסכנה ממש וניצל, אך לבלתי היות ככפוי טובה על חסדי השי"ת צריכין להודות אף על אלו משום 'ועשית הישר והטוב' או 'למען תלך בדרך טובים'. וב'שבילי הגומל' (סי' א') כתב דלפי"ז סרה תמיהת הט"ז (שם סק"א על הטור) שכתב 'ואם בירך אפילו בפחות מעשרה אין צריך לחזור ולברך', דלישנא 'וצריך' לאודויי בפני עשרה משמע לכתחילה, והקשה הט"ז דהרי גם בעיקר חיוב ההודאה נאמר לשון צריכין, ושם וודאי לא יצא כל זמן שלא הודה, ולדעת המג"א מובן דצריכין להודות אינו חיוב גמור רק לכתחילה, ויש שכתבו דמש"כ המג"א שזה רשות אין הפירוש דהוא רשות גמור, רק שאין זה חוב גמור רק מצוה לכתחילה, ולכן נשים מקילות בברכה זו דקשה להם לברך לפני עשרה, וגם משום צניעות מוותרות על מצוה שהיא רק לכתחילה. ב'ערוך השולחן' (סי' רי"ט ו') כתב 'ונשים נהגו שלא לברך, ואין בזה שום טעם ורק מפני שהמנהג הוא לברך בעת קריאת התורה, לכן מדמים שאין הנשים חייבות בברכה זו', אולם ב'תשובות והנהגות' (ח"א סי' קצ"ה) מביא בשם החזו"א זצ"ל שנשים לא יברכו הגומל, וכך מובא ב'ארחות רבינו' (ח"א אות ק"ג), וכן נהגו בנות הסטייפלר זצ"ל שאינן מברכות לאחר לידה, דאין זה ראוי שאשה תברך בפני עשרה, אולם מביא בשם הגר"ח קניבסקי זצ"ל שהמנהג ירושלים שנשים מברכות הגומל. וכתב ה'בן איש חי' (פר' עקב): אשה שקשה לה לברך הברכה בפני עשרה אנשים, תברך בלא שם ומלכות.
ב'הליכות שלמה' (פכ"ג ד') מובא 'מנהג ירושלים שיולדת מברכת הגומל כשקרובין מתאספין בביתה, אבל על שאר חיובים אין הנשים מברכות'
ב'הליכות שלמה' (פכ"ג ד') מובא 'מנהג ירושלים שיולדת מברכת הגומל כשקרובין מתאספין בביתה, אבל על שאר חיובים אין הנשים מברכות', ובהערות כתב 'אעפ"י דאין דרכן של נשים לברך הגומל, דכל כבודה בת מלך פנימה' שונה יולדת שחייבת בקרבן (אע"ג דאין זה קרבן תודה), משא"כ בכל חיובי הגומל לכו"ע אין חייבים קרבן תודה, וכן לא יברך בעלה עבור אשתו ברכת הגומל. אולם נראה דיולדת שונה שהרי אשה שיושבת על המשבר היא בכלל סכנה, וכשעוברת הלידה יוצאת מהסכנה, ולכן צריכה להודות. בקונטרס חיוב נשים בברכת הגומל (סי' ד') מוכיח שיולדת בכלל חולה היא מדברי המד"ר (פר' יתרו פר' כ"ה) 'וידבר אלוקים את כל הדברים האלה לאמר' שהוא עושה הכל בבת אחת ממית ומחייה בבת אחת, מחיה ורופא בבת אחת, אשה על המשבר יורדי הים והולכי מדבריות וחבוש בבית האסורים', וכתב בפירוש 'עץ יוסף' 'אשה על המשבר חשב כאן כי אשה על המשבר נוטה למות'. וכן כתב ה'משך חכמה' (פר' נח עה"פ 'פרו ורבו') 'לא רחוק הוא לומר מה שפטרה התורה נשים מפריה ורביה וחייבה רק אנשים, כי משפטי ה' ודרכיו דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, ולא עמסה על הישראלי מה שאין ביכולת הגוף לקבל, וא"כ נשים שמסתכנות בעיבור ולידה, ולכן אמרו תוס' (כתובות פ"ג:) מיתה שכיחא, ולא גזרה התורה לפרות ולרבות על האשה'. דמובא בגמ' (שבת פ"ב): על ג' דברים נשים מתות בשעת לידתן. ותפילות רבות תיקנו רבותינו על היושבות על המשבר שתלדנה ולדותיהן לחיים טובים ולשלום, וע"כ יולדת תברך הגומל משא"כ בשאר סכנות.
והמנהג להודות בעת שקורא בתורה לפירסומא מילתא. וגם כשאומר ברכו את ה' המבורך ה"ל ג"כ כהודאה, דברכה והודאה כחדא נינהו
יש שנהגו שהבעל עולה לתורה ובעת שאומר 'ברכו את ה' המבורך' יכוון להודות להשי"ת בשביל אשתו, והאשה תענה אמן על ברכתו, וכך מובא בא"ר (סי' רי"ט סק"ה) ובפמ"ג (שם סק"ג בשם 'תורת חיים' על סנהדרין צ"ד) 'ומהאי טעמא נראה מה שנוהגין מי שילדה לו אשתו כשעומדת אחר לידתה והולכת לביהכ"נ בעלה קורא בתורה לפי שהאשה צריכה להודות על הנס שקרה לה שילדה בשלום, והמנהג להודות בעת שקורא בתורה לפירסומא מילתא. וגם כשאומר ברכו את ה' המבורך ה"ל ג"כ כהודאה, דברכה והודאה כחדא נינהו, ויש למנהג זה סמך במזמור לתודה דכתיב 'הודו לו ברכו שמו', ולפי שאין אשה קוראת בתורה לכך בעלה מודה תחתיה, ע"כ צריך הבעל להתכוון כשאומר 'ברכו את ה' המבורך' שמודה לה' בשביל אשתו, וכ"ש כשהאשה אומרת אמן על ברכתו פטורה מלהודות' (נתיבי הפרשה).