יעקב א. לוסטיגמן
"ושמרתם את משמרת הקודש" (יח, ה)
לא פעם כשאנו שומעים סיפורים ועובדות מצדיקי הדורות הקודמים, נופלת עלינו חולשה נוראה: ראו מה בינינו ולבינם, הם היו שרפי מעלה, שראשם הגיע השמימה וכל כולם היו אש להבה היוקדת ביקוד יקוד קודש, ואילו אנחנו… קרוצים מחומר, גושים של בשר ודם, מלאים גאוה ותאוה, ואין אנו יכולים אפילו לגרד את העפר עליו דרכו כפות רגליהם של קדושים וטהורים אלו.
מה לנו כי נתאמץ בכלל. איך אנחנו יכולים בכלל להידמות אליהם? האם הלימוד שלנו שווה משהו? האם לתפילות שלנו יש בכלל ערך לעומת התפילות הנוראות והנשגבות של אותם אנשי קודש?
ביקשנו מהגאון רבי חיים שמרלר שליט"א, רב בית המדרש 'היכל צבי' – צאנז, בירושלים, וממרביצי התורה בדורנו, שישיב על תמיהה נוראה זו, והוא במתק לשונו המפורסם פתח בסיפור מעשה:
"את הסיפור הזה זכיתי לשמוע מפיו של כ"ק מרן אדמו"ר ממכנובקא שליט"א", מספר הגר"ח שליט"א.
"בבית מדרשו של הרבי הקדוש רבי יהושע מבעלזא, המכונה בפי חסידי בעלזא 'המיטעלער רב' (אדמו"ר האמצעי), היה נוהג שמי שהיה בא ללמוד בלילה בבית המדרש, היה פונה אל הגבאי, והלה היה מעניק לו נר שעווה קטן, שיוכל להניח בסמוך לגמרא, ולהגות בה למרות החשיכה השוררת בחוץ.
"חשמל כמובן עוד לא היה בזמנם, והנרות הללו היו מצרך חיוני והכרחי, ובלעדיהם לא היה אפשר ללמוד בלילה".
נר של זהב
"ויהי היום, או בעצם היה זה לילה, ואחד מבחורי הקהילה הגיע לבית המדרש, כשעז חפצו ללמוד תורה. אלא שלאותו בחור היה כנראה איזה דין ודברים קודם עם הגבאי הממונה על חלוקת הנרות, וכשהוא בא לבקש ממנו נר, מצא הגבאי בקעה להתגדר ומקום לגבות את חובו מאותו בחור שובב: "כלך לך לביתך", אמר לבחור, "אני לא אתן לך נר הלילה…".
הבחור כנראה לא היה ביישן וגם לא בטלן. הוא החליט ללמד את הגבאי לקח, ופנה 'להלשין' עליו בקודש פנימה. נכנס אל הרבי רבי שיע'לה מבעלזא, ואמר לו: "פלוני הגבאי אינו מוכן לתת לי נר, ואיני יכול ללמוד בגללו…".
הרבי שמע את הדברים, והזמין את הגבאי שיתייצב לפניו.
"שמע נא", אמר הרבי לגבאי, "אתה יודע באיזה דור שפל אנחנו נמצאים? היודע אתה כמה גדול הוא היצר הרע בדורנו? אתה חושב שבחור בכזה גיל שרוצה לבוא ללמוד בבית המדרש בשעות החשכה, זה בא לו בקלות? האם אתה מבין כמה הוא נאבק ביצר הרע שניסה לפתות אותו ללכת לישון או לבזבז את זמנו בשיחה עם חברים במקום ללכת ללמוד?
"ואם כבר החליט ללמוד, היצר הוודאי ניסה לשכנע אותו ללמוד קצת בבית ולא לכתת את רגליו לבית המדרש, ובבואו הנה אמר לו היצר הנה, תראה יש שם כמה בחורים שעומדים בצד ומפטפטים, אולי תצטרף גם אתה אליהם, בוודאי הם מדברים על דברים מעניינים מאוד…
"הבחור הצליח להתגבר על כל המכשולות האלו, והיצר עוד ניסה לפתות אותו שבמקום להשקיע את זמנו בלימוד הקשה של הגמרא, שיחפש לימודים קלים, שילמד קצת משניות ויאמר תהילים, אבל הוא התאזר עוז וגבורה ונאבק ביצר הרע ובא עד לכאן כדי לבקש ממך נר כי עז רצונו לשקוע בלימוד הגמרא, למרות כל הפיתויים והמניעות שמנסה היצר להערים עליו.
"אמור לי אתה", אמר הרבי לגבאי, "אחרי שבחור התאמץ כל כך הרבה, אנחנו יכולים למנוע ממנו נר? היית צריך לתת 'א גולדענע לעכט'ל'! נר של זהב היית צריך לתת לו!!!".
לפום צערא
"בסיפור הזה יש עומק רב", אומר הגר"ח שמרלר שליט"א. "לכאורה מה הבחור עשה? כלום! הוא רק רצה ללמוד קצת גמרא. כבר אלפי שנים שיהודים לומדים תורה. הוא לא כל כך מיוחד.
"אבל לרבי רבי יהושע מבעלזא היתה הסתכלות אחרת! הוא מדד את התוצאה בהתאם לקושי והיגיעה שנדרשה לשם כך. דווקא בגלל שהיצר הרע גדול כל כך! דווקא בגלל שהבחור היה צריך לשבור את היצר כמה וכמה פעמים עד שהוא פתח דף גמרא, בגלל זה מגיע לו נר של זהב!
"אז נכון, אנחנו נמצאים בדור שפל. אנחנו אנשים קטנים מאוד, אבל זאת לא סיבה להישבר ולוותר חלילה וחלילה, אדרבה, זאת סיבה להתחזק והתרומם! למרות שאנחנו בכזה דור שפל, אנחנו מצליחים לפתוח את הגמרא! היש לכם מושג כמה חשובה שעה של לימוד של בחור ישיבה בן זמנינו בפני בורא עולם? הרי 'לפום צערא אגרא', ודווקא הדור השפל הזה שבו אנחנו חיים נותן לנו הזדמנות להפעיל לגבהים עצומים, עם מאמץ קטן, ופעולות שבעבר לא הצריכו מאמץ ובאמת לא נחשבו לפעולות גדולות כל כך כמו בזמנינו. ואם בזמנו של מהר"י מבעלזא כך, בזמנינו כשירידת הדורות התדרדרה לשפל שלא שערוהו אבותינו, על אחת כמה וכמה".
תוריד את החליפה
"ואם ישאל השואל, הרי מחשבות מהסוג הזה הם מחשבות של גאווה. אנחנו לא אמורים להסתכל על עצמנו כעל מישהו שיש לשבח ולפאר אותו על מעשיו ומאמציו.
"אני רוצה לענות על השאלה הזאת בווארט נפלא של הספר הקדוש ה'אמרי נועם'.
"ידוע מה שאמרו חז"ל שהקב"ה בחר לתת את התורה דווקא על הר סיני כי הוא היה ההר הנמוך מבין ההרים, ו"לענווים ייתן לחן". לכן נבחר דווקא הר סיני, התורה נמשלה למים שהולכים למקום נמוך.
"שואל ה'אמרי נועם' שאלה חזקה מאוד: אם הקב"ה רצה להימנע מגאווה ומגבהות רוח, הוא יכול היה לתת לנו את התורה במישור החוף. אולי אפילו בבקעת ים המלח. למה לתת אותה על הר בכלל? אפשר לתת במישור, בלי שום גובה וגבהות לב.
"משיב ה'אמרי נועם', שאין דבר כזה. תורה חייבת לבוא דווקא באופן של 'ויגבה לבו בדרכי השם'. חייבים שיהיה מקום גבוה, לפחות מעט גבוה. בלי שיהיה קצת גובה, אי אפשר להשיג כלום.
"המגיד הירושלמי רבי בן ציון ידלר היה אומר על מה שאמרו חז"ל שהתורה מרוממת את האדם ו'מלבשתו ענווה'. שאל רבי בן ציון ידלר, איזן הגדרה זאת? 'מלבשתו ענוה'? אולי מעטרתו בענווה, אולי ממלאה אותו בענווה, מה הקשר בין ענווה ללבוש?
"אלא", היה רבי בן ציון אומר, "ענווה צריכה להיות כמו לבוש. כמו חליפה. בדרך כלל אנחנו לובשים אותה, אבל כשצריך לפשוט אותה, פושטים אותה ותולים אותה על קולב בצד החדר…
"כך גם הענווה. צריכים להשתמש בה כמו בבגד. כשהיא משרתת אותנו בעבודת ה', אנחנו צריכים להיות ענווים, אבל כשזה מגיע למצב של יאוש חלילה, מצב של חולשה ורפיון בעבודת ה', או אז צריך לתפוס את הבחור ולומר לו, בחור'ל, תוריד בבקשה את החליפה שלך. עכשיו זה לא הזמן להיות עניו, עכשיו צריכים להתגאות קצת, עכשיו אנחנו צריכים לדעת שכל פעולה שאתה פועל, כל מאמץ שאתה מתאמץ בלימוד התורה, עושה רעש גדול בשמים, כשאתה פותח גמרא ומתחיל ללמוד, מגיע לך נר של זהב!".