כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ שְׁלשָׁה דְבָרִים הַלָּלוּ… עַיִן טוֹבָה, וְרוּחַ נְמוּכָה, וְנֶפֶשׁ שְׁפָלָה, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. עַיִן רָעָה, וְרוּחַ גְּבוֹהָה, וְנֶפֶשׁ רְחָבָה, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע. (אבות ה יט)
ההקבלה בין אברהם ובלעם, מסביר המהר"ל מפראג בספרו דרך חיים עמ"ס אבות, כי אברהם היה ראש לאומה הישראלית, ובלעם היה ראש לאומות העולם, ושניהם היו נביאים, כל אחד לאומתו. והגם ששניהם חבשו בעצמם, זה את חמורו וזה את אתונו, מכל מקום בזה בדיוק בא לידי ביטוי ההבדל העצום ביניהם, כי אברהם רכב על חמור – זכר, ואילו בלעם רכב על אתון – נקבה. אברהם אבינו התעלה מעל החומריות, ונבדל מן החומר, כי אין לו שום חיבור וצירוף עם הזכר. בלעם לעומתו, רכב על אתון נקבה כי הוא מחובר אל החומריות, וכך טבע הקב"ה בבריאה שיש חיבור אל הנקבה.
החומריות של האדם, זהו כוחות הגוף והנפש, כח הגוף הוא כח התאווה למותרות והנאות, וכח הנפש הוא הרגש האוהב או שונא, המקנא, הנוקם והנוטר. ומעל כוחות אלו יש את כח השכל, המוח, החושב ומעיין ומנווט את תאוות הגוף ורגשות הנפש.
אברהם רכב מעל החמור, הוא הצליח להשליט את השכל מעל החומריות. בלעם לעומתו, לא השליט את שכלו על חומריותו, הוא נתן לתאוות הגוף ורגשות הנפש להוליך אותו ואת שכלו שולל אחריהם, והוא חבר אל חומריותו במקום להתעלות ולהתנתק ממנו.
כשאברהם הלך בציווי ה' לעקוד את בנו יחידו, הוא לקח איתו את שני נעריו, וכשראה את המקום מרחוק, אמר להם שבו לכם פה עם החמור עד שאחזור מעבודת בוראי ונשובה אליכם. שני הנערים, מבאר המהר"ל, הם שני הכוחות הללו, הגוף והנפש, ואין אדם יכול להתנתק מהם לגמרי, הוא יכול רק לשלוט עליהם ולנווטם כראוי, ע"כ כאשר הלך לעבודת בוראו ית', השאיר אותם אברהם עם החמור, עם החומריות, כי עבודת העקידה צריכה להיות נקיה, שכל טהור בלבד, אין שם מקום לחומריות. אחר כך, כשיחזור מהעקידה, לא תהיה לאברהם ברירה, הוא יחזור אל כוחות החומר, הגוף והנפש, אבל הוא ישלוט עליהם, שכלו ימלוך וינווט את הכוחות הללו למקום טוב, להוציא מהם את המיטב, ולא ידמה לבלעם שנותם לכוחות הללו לשלוט עליו ועל שכלו.
***
בספר 'הוא היה אומר' מספר הגאון רבי שלום שבדרון זצ"ל: בבחרותי עישנתי סיגריות, וכידוע פעמים תשוקת המעשן לניקוטין גדולה, עד שקשה מאוד לעמוד כנגדה.
פעם, כאשר החורף היה בעיצומו, והקור הירושלמי העז, חדר לעצומתי, חשקתי מאוד לעשן סיגריה, אולם חפיסת הסיגריות היתה מונחת בחליפה התלויה על הקיר, ואילו אני שכבתי באותה עת במיטתי מכורבל בשמיכת פוך רכה, ומתענג מהחום ששרר בה…
כאן הזדמנו ה'עצלות' וה'תאווה' לפונדק אחד, תאווה לעשן סיגריה, ועצלות לקום מהמיטה ולקחת את הסיגריה, מה עושים? אתגבר על התאווה ולא אקום? אהיה עצלן! אשבור את מידת העצלות ואקום לקחת סיגריה? אשאר תאוותן!
קמתי, ניגשתי אל החליפה והוצאתי מחפיסת הסיגריות, סיגריה אחת. חיפשתי גפרורים, ואף מהם הוצאתי רק אחד. אח"כ הנחתי את הסיגריה עם הגפרור על השולחן, וחזרתי למיטה מבלי לעשן…
בכך התגברתי על שתי המידות יחד….
***
בספר ילקוט לקח טוב מעיד המחבר על הסיפור הבא ממקור נאמן:
הגאון רבי אהרן כהן זצ"ל מראשי ישיבת חברון, התקרב בסוף ימיו לאדמו"ר מתולדות אהרן זי"ע. באותם ימים בא פעם הג"ר אהרן כהן אל מרן ה'חזון איש' זי"ע וסיפר לו שאצלם עובדים על התגברות תאוות האכילה, ומכיון שמרגיש עדיין טעם באוכל, שאל ר' אהרן את החזו"א 'כיצד ניתן לכבוש את תאוות האכילה?'
'אין לי עצה לזה' – ענה לו מרן החזו"א – 'אולם דבר אחד אני יכול לומר לך שכאשר אדם מתפעל מדבר מסוים נמשכת ההתפעלות עד שרואה דבר יותר גדול ומתפעל ממנו. כיון שמתפעל מהדבר הגדול, נפסקת ההתפעלות מהדבר הקטן שקדם לו. אם אדם מרגיש טעם אמיתי בתורה' – הוסיף החזון איש – הוא אינו יכול לחוש טעם באוכל. יתירה מזו, כל מי שהרגיש אי פעם טעם אמיתי בתורה, אינו יכול לחוש טעם באוכל! אינני מאמין שה'קצות החושן' הרגיש טעם ב'קוגל", סיים החזון איש.