"ויקחו לי תרומה" (כה, ב)
אמרו רבותינו ז"ל "לי – לשמי". אדם צריך לקיים מצוות לשם שמים, ולא למטרת פרסום וכבוד, כסף או טובת הנאה אחרת. אמנם חז"ל אמרו: "האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני… הרי זה צדיק גמור" (פסחים ח ע"א), אלא שביארו המפרשים שאותו אדם מקיים את המצוה מתוך כוונה לעשות את רצון בוראו שציווהו על הצדקה, ורק יש לו כוונה נוספת להנאת עצמו – שיחיה בנו, וכן אינו מתרעם על הקב"ה כאשר הוא סובל צרות בעולם הזה.
זהו שנאמר "צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת", ואמרו רבותינו (בבא בתרא י ע"ב) – "צדקה תרומם גוי", אלו ישראל שנותנים צדקה. עם ישראל נקראים גוי, כמו שנאמר "מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ", וכן "ויהי שם לגוי גדול עצום ורב".
"וחסד לאומים חטאת" – אלו הגויים שנותנים צדקה בשביל שיהיה להם כך וכך, או בשביל להתפאר ולהתגדל, ואם לא – אינם נותנים. אומר הקב"ה: נתינה זו עוון היא נחשבת, אינני רוצה בצדקה הזו.
זהו ההבדל בין ישראל לאומות העולם, ועל כן נותן הצדקה צריך לתת את הדעת בנתינתו שתהיה לכבוד ה' יתברך.
רבי עזריאל הילדסהיימר כותב בספרו "שאלות ותשובות רבי עזריאל הילדסהיימר" אודות המגמה שהייתה בגרמניה בבניית בתי כנסת – להניח שלטי הנצחה על התורמים השונים ועל גובה התרומה שהרים כל אחד מהם. הוא כותב שאין הדבר ראוי, שכן זוהי צדקה שמטרתה התפארות, ואין זה אלא מנהג הגויים שחדר למחננו.
במדרש מובא מעשה אודות בחור יתום מאביו ומאמו ועני מרוד. אנשים טובים דאגו לשדך לו כלה, יתומה גם היא, ולשניהם לא היה מאומה עבור הוצאות החתונה. סיפורם של החתן והכלה העניים נודע לעשיר אחד. רחמיו גאו בקרבו, והוא הודיע כי בכוונתו לתת לזוג את כל צרכי החתונה. הוא הבטיח לדאוג לחתונה מפוארת, כמו זו שערך לילדיו, ובנוסף התחייב לקנות עבורם בית, וכן רהיטים ונדוניה של מצעים וכלי בית.
אותו עשיר פרסם בכל העיר את המעשה שעשה, וזכה להתפעלות רבה מכל האנשים ששמעו על כך.
הבחור היתום שמח ביותר – מי היה מאמין שהכל יסתדר טוב כל כך, עוד יותר מבחור רגיל שיש לו הורים, שצריך להתמודד עם יכולתם הכלכלית המוגבלת?! הוא הרעיף על ראשו של העשיר ברכות רבות, ומדי יום נהג להתפלל עליו, כל זאת מלבד השבחים שקשר על ראשו בכל מקום אפשרי.
באחד הימים הלך העשיר בדרך, והנה לקראתו הולך אליהו הנביא זכור לטוב, ובידו ספר עב כרס.
שאלו העשיר: מהו ספר זה שבידך?
אמר אליהו: זהו ספר שבו רשומים כל נותני הצדקה.
בוודאי גם אני רשום שם – הרהר העשיר ובסקרנות שאל: האם אוכל לראות גם את השם שלי מופיע בין השמות?
נתן לו אליהו הנביא את הספר והרשה לו לחפש בו את שמו. עלעל העשיר בין הדפים, והנה הוא רואה שבראש הספר מתנוסס שמו של אדם מוכר – עני מרוד שגר בשכנותו, ולידו נכתב הסכום שנתן לצדקה – חצי דינר.
את שמו שלו הוא לא מצא לא בעמוד הזה וגם לא בעמודים הבאים. לאחר חיפושים רבים הוא הבחין בשמו רשום באותיות קטנות בשולי הספר – ולידו סכום התרומה שלו: חמשת אלפים דינר לחתן יתום.
תמה: הרי למעלה הוא עולם האמת והצדק. אם כן, איך יתכן שאני שנתתי סכום כל כך גדול נמצא בתחתית הרשימה, ואילו שכני העני שנתן סכום זעום כל כך, מופיע בראש הספר?
השיבו אליהו הנביא: אבאר לך את פשר העניין – אתה נתת סכום כסף גדול, אמנם, אך פרסמת זאת בכל העיר, וכבר נטלת את כל שכרך בעולם הזה.
ומדוע השכן נכתב בראש הספר? – חקר העשיר – למה הוא מתואר שם בכל תארי הכבוד האפשריים – הנדיב היקר והנכבד, המרומם, רודף הצדקה והחסד?! סוף כל סוף הוא נתן חצי דינר בלבד!
אספר לך – אמר אליהו – לאותו איש עני יש שכן, עני גם הוא. בביתו של העני השני יש אישה חולה במחלה קשה. כשגברו ייסוריה לקחה בעלה לרופא. הלה בדק אותה, ולאחר מכן קבע כי יש תרופה אחת שיכולה להועיל לה, אך מחירה יקר ביותר. בך אתחשב ולא אקח ממך כסף בגלל עוניך – אמר לעני המסכן – אבל התרופה אינה ברשותי, ויש לרוכשה במחיר מלא.
מיהר העני למקום שאמר לו הרופא, ונדהם לשמוע את מחירה של אותה תרופה: עשרה דינרים! מה יעשה? מנין ישיג סכום אדיר כזה? הלך האיש, שבר את חסכונותיו, מכר את מטלטליו, ומשכן את תכשיטי אשתו, כדרך שאמר איוב "עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו". בסופו של דבר לאחר כל המאמצים שעשה, הצליח להשיג רק תשעה וחצי דינרים.
הלך האיש בדרכו ובכה על מר גורלו, והנה פגש בשכנו העני. נבהל השכן למראהו ומיהר לברר את פשרו של הבכי.
קצתי בחיי – השיב העני – רעייתי סובלת, ואיני יכול לעזור לה. מכרתי את כל אשר לי, ואין לי מספיק כסף על מנת לרכוש עבורה תרופה יקרה.
כמה חסר לך?
-חצי דינר.
בא איתי אל ביתי – אמר השכן – כמדומני שסכום החיסכון שלי הגיע לסכום זה, ואתן לך אותו בשמחה.
העני לקח את הכסף, רכש את התרופה, ואשתו נרפאה ממחלתה – סיים אליהו הנביא – והשכן לא סיפר לאיש על מעשהו הנאצל! אמור אתה, וכי לא ראוי הוא לכל התארים הקשורים לשמו, על הצלת נפש מישראל, בלי שום פרסום?!
מעלתה של צדקה לשם שמים גדולה ביותר. אל ה"נודע ביהודה" הזדמן חתן עני, שבקש ממנו המלצה, כדי להראותה לעשירים שיתנו לו על סמך הדברים הכתובים שם תרומות. כתב לו ה"נודע ביהודה" המלצה חמה, ובנוסף תרם לו מכספו רובל אחד.
הודה לו ויצא משם, לפתע הוא שומע קול קורא בשמו, הסב מבטו והנה – הרב עצמו יצא בעקבותיו וקרא לו. הוא מיהר לחזור אליו, ואז הוציא ה"נודע ביהודה" רובל שני מכיסו ונתן לו.
בקש הבחור להבין את סיבת הדבר, והרב אמר: צדקה צריך לתת משום שהקב"ה ציוה לתת, לשם שמים, ולא לצורך השקטת המצפון או להרגיע את רגש הרחמים שהתעורר. כשסיפרת לי על מצבך התעוררו בי רחמים עליך והחלטתי לתרום לך כסף, אך כשיצאת התעשתי ואמרתי: הלא עלי לתת לשם שמים, מפני שהקב"ה ציווה, מיד יצאתי לחפש אחריך ונתתי לך רובל נוסף, נתינה לשם שמים.
על חשיבותה המכרעת של כוונה לשם שמים בעשיית המצוות נוכל ללמוד גם מן המעשה הבא –
בא יהודי לרבי מאיר מפרימישלאן ובקש לדעת במה יזכה לעולם הבא. אמר לו רבי מאיר: בלילה חלמתי שעליתי למרום ושמעתי כי נפטר למדן אחד. עמדתי שם וראיתי אותו עומד בשערי גן עדן. בכניסה עמד המלאך הממונה, שומר השערים, ושאלו לשמו. אמר לו הלמדן את שמו. ומה רצונך? – שאל המלאך. –להיכנס לגן עדן ולשבת במקומי.
-ובזכות מה סבור אתה שתוכל להיכנס לגן עדן? מה עשית לשם כך?
-מה עשיתי? למדתי תורה. בקיא אני בכל הש"ס, בכל הרמב"ם, בכל השולחן ערוך, במדרש תנחומא ומדרש רבה, זוטא, פרקי דרבי אליעזר, ילקוט שמעוני. יודע אני את כל הזוהר, כולל זוהר חדש ותיקוני הזוהר, ויש לי בקיאות בכל ההלכות.
אין לי רשות להכניס אותך – אמר המלאך – עמוד כאן בצד בינתיים עד שנברר אם פעלת בכל מעשיך לשם שמים.
בתוך כך הגיע יהודי אחר מאותה עיר. גם הוא נפטר באותו יום. היה זה איש פשוט ביותר, שעסק למסחרו בחכירת אכסניה.
מה שמך? – שאלו המלאך. אמר לו את שמו.
מה רצונך? – שלחו אותי להיכנס לגן עדן.
מהי זכותך? אילו מצוות עשית בחייך? – לא עשיתי מצוות. כל חיי עבדתי קשה לפרנסתי, ולא הספקתי לעשות יותר מזה.
נסה לזכור מה בכל זאת עשית. אולי תצליח להיזכר במצווה שקיימת במסירות נפש בצעירותך, וזכותה היא שעמדה לך?
אימץ האיש את מוחו, קימט את מצחו ואמר: אוכל להיזכר רק בדבר אחד – לעיתים בלילות היו מגיעים אלי לאכסניה אנשים עניים או משפחות עניות שנתקעו בדרכם ואין להם מקום ללינה. רחמיי נכמרו עליהם ונהגתי לאפשר להם להיכנס אלי ללא תשלום. אם ראיתי שחסר להם אוכל, קיבצתי מן השאריות שנותרו לי במטבח מארוחות היום והגשתי להם, וכשלא היו שאריות – נתתי מן המנות עצמן.
מיד אמר המלאך: כנס, ופתח לפניו את שערי גן עדן.
התפלא הרב: אדם כזה נכנס מיד, ואני נותר בחוץ?
אמר המלאך: אתה כל חייך למדת, אבל לא כיוונת תמיד לשם שמים. היו לך כוונות זרות שהתערבו בשיקולים – כדי שתהיה רב, כדי שתקבל משרה מכובדת, כדי שמשכורתך תהיה גבוהה יותר… לעומת זאת אדם זה, מה חשוב אם כיוון במעשיו לשם שמים? הלא בפועל הוא נתן צדקה לעניים והחיה נפשות רעבים!
מני אז – סיים רבי מאיר מפרימישלאן – החלטתי כי עסק הצדקה הוא עסק בטוח ביותר לזכות בו לחיי העולם הבא.
ב"ילקוט מעם לועז" (סוף קהלת) מסופר כי בשעת פטירת הרשב"ם, הלא הוא רבנו שמואל בן מאיר נכדו של רש"י ואחיו של רבנו תם, סבבו את מיטתו תלמידים רבים. פתאום בקש הרשב"ם: הוציאו כל איש מעלי, והורה כי רק תלמידו הקרוב אליו ביותר ישאר עמו. כשיצאו כולם ציווה אותו מה שציווה, ולאחר מכן הורה לו דבר נוסף שאותו הוא רשאי לספר: כל מצוה שאתה עושה, כל לימוד שאתה לומד וכל צדקה שאתה נותן, תוסיף עליה קצת לשם שמים בשביל כל עם ישראל. כשאתה לומד שעה, תוסיף עוד שתי דקות ותאמר, שאתה עושה זאת עבור כלל ישראל. אתה נותן מאה שקלים לצדקה, תוסיף עוד שני שקלים לזכות עם ישראל, וכך יהיה הקב"ה בעזרך תמיד וירצה את מעשיך.
(רבי בן ציון מוצפי שליט"א – דורש ציון)