הרב ישראל ליוש
"וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹקָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (כה יג)
פרשת פנחס וימי בין המצרים נזדמנו להם לפונדק אחד, וקשר אמיץ יש בין השניים, ונבאר: חורבן הבית והצרות שתקפו את עם ישראל, היו עונש עבור העוון החמור 'שנאת חינם'. ותכלית הצומות ומנהגי האבלות בימים אלו, הם כדי שנשיב אל ליבנו את סיבת הצער והיגון, וממילא נתעורר ונחזור בתשובה על החטאים הללו שגרמו את סיבת האבלות, וממשיכים ומונעים את השמחה בבנין בית המקדש, כמו שאחז"ל 'כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו, מעלין עליו כאילו החריבו', כי אינו מתקן את החטאים שגרמו לחורבן הנורא והאיום.
ותיקון החטאים, ע"י אהבת הבריות וריבוי מעשי 'אהבת חינם' גורמים לבנין חורבה ועוד חורבה מחורבות ירושלים, עד התיקון השלם בבנין בית המקדש במהרה בימינו, אמן!
פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתו של הקב"ה מעל בני ישראל, כאשר עשה מעשה קנאות והרג את זמרי בן סלוא שחטא לאלוקיו. היה מקום לומר שגם אם המעשה הזה לא נבע מתוך שנאה אישית לזמרי, אבל הוא ודאי לא מעשה של אהבה רבה לנהרג. אך התורה מעידה שלא כך הוא, אלא מעשה הקנאה הזה נבע מתוך אהבת ישראל אמיתית, לכן ייחסה אותו התורה אחר אהרן שהיה אוהב שלום ורודף שלום, לא כדי לספר לנו סיפורי משפחה והצגת מגילת יוחסין, אלא כדי שנדע מאין נבעה הקנאות הזו? מהיכן שאב פנחס את התעוזה והאומץ להרוג נשיא שבט מישראל? לא שנאה הניעה אותו, אדרבה, אהבת חינם, כדוגמת סבו אהרן הכהן, היא זו שפעמה בו, ומכוחה ובשמה הוא הרג את החוטא והשיב בזה את חמת הקב"ה מעל בני ישראל.
זו גם הסיבה שהשכר שקיבל עבור פעולתו הוא ברית שלום. אילו היה זה מעשה שנאה, אף אם היה לו מצוה לשנוא את החוטא, הוא לא היה מקבל דוקא שכר בדמות ברית שלום, הרי אין זה מידה כנגד מידה לתת ברית שלום למצוה שיש בה מאפיינים של שנאה. אבל דוקא משום שההרג הזה היה כאמור מעשה של אהבה, מתבקש שהשכר יהיה ברית שלום, כי מעשהו של פנחס הרבה שלום ואהבה בין הקב"ה ועם ישראל.
עפי"ז נבין מדוע התורה כותבת: 'וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹקָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל', הוא לא קיבל את השכר עבור זה שהוא העביר את העבירה ואת החוטא מן העולם, אלא עבור המניע, הקנאה לאלוקיו והכפרה לעם ישראל.
לכן, על אף שהמעשה הזה היה כה נעלה וחשוב, הקב"ה לא ציוה לעשותו, אלא פנחס עשה זאת מעצמו, כי היא נבעה מעומק ליבו הטהור, האוהב והמקנא לאלוקיו. רק כך, כאשר עושים זאת בלי ציווי, אלא מתוך רצון אישי פנימי ואמיתי, אפשר להעיד שהוא נעשה לשם שמיים, מתוך כוונה כנה נטולת פניו ונגיעות.
'הבועל ארמית קנאין פוגעין בו', מדינא אינו חייב מיתה. רק הקנאים, אלו שאהבת הבריות וקנאת ה' בוערת בהם, הורגים אותו מעצמם, מבלי שיורו להם הלכה.
***
אהבת ישראל היוקדת בליבותיהם של גדולי ישראל, הותירה בעולם התורה וההלכה פסקים רבים שהוכרעו עפ"י הנחת יסוד זו: אהבת ישראל קודמת לכל…
מנהל מוסד תורני גדול בירושלים הלך לעולמו, ובאמצע ימי השבעה נזקקו חברי ההנהלה להחתים מסמכים חשובים בחותמת המוסד. אלא שהיא היתה מונחת בביתו של מנהל המוסד שנפטר זה עתה, והם הסתפקו האם מן הראוי לבקש מהאלמנה את החותמת.
חברי ההנהלה הציגו את השאלה לפני מרן הרב מבריסק זי"ע, והוא פסק על אתר שבשום אופן לא יבקשו ממנה את החותמת באמצע ימי השבעה, ולשאלתם: מדוע? הרי המוסד עלול להפסיד מכך רבות, אם לא ייחתמו המסמכים! השיב: "עדיף שייסגר המוסד, ולא נצער אלמנה…!"
***
ברוח הרגש זה מסופר על הגאון רבי שמואל יודלביץ זצ"ל, חתנו של הגאון רבי אריה לוין זצ"ל…
הרב של בית הכנסת בו היה רגיל להתפלל נפטר לבית עולמו, והנה הגיע יום הכיפורים אחר תפילת 'כל נדרי', אז היה רגיל הרב לומר דברי כיבושין לציבור המתפללים, ועתה לאחר פטירתו, ביקשו הגבאים והמתפללים מרבי שמואל, שהיה מגיד מישרים נודע, שימלא את מקומו ויאמר דברי מוסר למתפללי בית הכנסת, אך הוא סירב לבקשתם בכל תוקף, והסביר: "בעזרת הנשים יושבת אלמנתו הטריה של הרב זצ"ל, כאשר היא תשמע את דרשתי, ליבה ייצבט מצער, היא תהרהר בליבה: 'הנה זה עתה בעלי נפטר, וכבר מצאו לו מחליף והוא אינו חסר לאף אחד…' כיצד אוכל לעשות זאת, לומר דברי מוסר ובו בעת לצער אלמנה…?! אפילו שחלק מהציבור היו מתעוררים מדרשתי, אין המטרה מקדשת את האמצעים שיש בהם כדי לצער אלמנה בישראל…!"
***
כך גם היה בירושלים כאשר נפטר בעל התפילה בימים הנוראים, והגבאים שאלו את הגאון רבי שמואל סלנט זצ"ל: מי ימלא את מקומו?
"אל דאגה" – השיב להם רבי שמואל – "אני כבר אמצא בעל תפילה…"
גם כאשר התקרבו הימים הנוראים, הרגיע רבי שמואל את הגבאים ואמר: "יש בעל תפילה… אין לכן מה לדאוג…!"
רק בערב ראש השנה ממש, גילה להם רבי שמואל שבעל התפילה יהיה בנו של בעל התפילה שנפטר.
"רבינו…" – תמהו המתפללים – "הרי הוא אבֵל ונהגו שאבֵל אינו מתפלל…"
"גם אני יודע את ההלכה הזו" – השיב להם רבי שמואל – "אלא שהלכה זו שאבֵל אינו מתפלל הוא משום 'כבוד הציבור'. אם אלמנת הבעל תפילה תשב בעזרת הנשים ותשמע בעל תפילה אחר יכאב לה הדבר מאוד, ואילו אם בנה ייגש לפני העמוד היא תצטער פחות, אין לכם כבוד הציבור גדול מהפחתת צערה של אלמנה…"