"על כן יאמרו המושלים בואו חשבון" (כא, כז)
עיירת אוסטרבה, פלך לומז'ה, פולין. השנה: תרע"ד
מלחמת העולם הראשונה שפרצה זה עתה העמידה את גב' יוספה שיינברג ע"ה במבוכה כפולה ומכופלת. הן הלא נשארה בבית לבדה, שכן בעלה רבי יעקב יצחק שהיה מבוקש על ידי הצבא הפולני על כך שלא התגייס לשורותיו, נאלץ לברוח לארה"ב מחשש שייענש חמורות על ידם והיא נשארה בודדה, כאשר עליה מוטל להתמודד לבדה עם אימי פחד המלחמה והקושי לכלכל את עצמה ואת שני ילדיה, אברהם נתן, וחיים פינחס.
המחשבות טרדו את מחשבותיה, מי יודע מה טומן בחובו העתיד הבלתי נודע, ההריגות והפציעות אותם חוו בעיירות, ועליהם שמעו מאזורים אחרים על ידי חיילי הצבאות השונות שרצו להוכיח בעלות על המדינה… ובכלל, מי יודע מה יהיה בעתיד הרחוק יותר, מי ינצח במלחמה ותחת איזה ממשלה נחיה, ומתי יוכל בעלי לחזור, אם בכלל… אולם, באהבת התורה העזה שייקדה בה, שאלה אחרת הטרידה אותה יותר מכל השאלות, איך תוכל להתמודד עם החינוך של בנה יקירה חיים פינחס, אמנם הולך הוא מידי יום למלמד שמלמד אותו תורה, אבל, הציקו מחשבותיה, איך אדע אם הוא לומד כראוי, הרי אני חייבת לדאוג שיגדל לתלמיד חכם. והלא אין לי את בעלי שיוכל לבדוק זאת…
רעיון עלה במוחה… היא תבקש מאיזה יהודי תלמיד חכם שילמד איתו ויעמוד על הישגיו. אולם איך תוכל לעשות זאת, הלא מלמד פרטי הוא דבר שעולה ממון ובקושי לכלכל את עצמה היא מצליחה במחסור והמצוק החמורים ששררו.
המחשבות לא הרפו ממוחה, אולם לפתע צץ בראשה רעיון. מכירת החלב בעיירה הינה מצומצמת במדה ובמשורה, בעקבות המצב המלחמתי, היא תחפש משפחה שיש להם פרה חולבת, תקנה מהם כמה כדי חלב ליום, תמכור אותם ומהם תוכל להשיג כסף כדי לשכור לבנה מלמד פרטי שיעמוד על צמיחתו.
איך מוציאים מחשבה כזו לפועל, בעיצומו של מצב מלחמתי שסכנה להלך ברחובות. אולם היא לא ויתרה, היא שמעה שבכפר סמוך לעיירה ישנה משפחה שברשותה פרה חולבת, אולם היות והיתה זו משפחה גויית, לא היתה כאן רק שאלה של העברת החלב מהכפר לעיר, אלא לצורך כך עליה ללכת בעצמה לכפר מידי לילה דרך מפחידה ומסוכנת על מנת להשגיח ולהיות נוכחת בעת חליבת הפרות שלא יכשלו הקונים בחלב עכו"ם, אולם ההכרח לא יגונה וכך עשתה. היא הלכה לאותו כפר והיתה נוכחת בשעת החליבה ורק אז, בשעות הקטנות לפנות בוקר, לאחר לילה טרוט שינה חזרה לאוסטרובה עם כדי החלב, שם יכולה היתה למכור את החלב ולהרוויח את הפרוטות היומיות שהצטרפו בסוף החודש לסכום שיספיק למלמד הפרטי שילמד עם בנה ויעמוד על השגיו, על מנת שיזכה לצמוח תלמיד חכם.
אם לא די בכך ללמדנו על אהבת התורה שבערה בה, סיפרו בני המשפחה שמיד כאשר הגיעה לעיירה שלחה חלק מהחלב שהביאה לבית המדרש כדי להרוות צמאונם של יושבי בית המדרש. גם בסופו של יום אם היה נותר חלב בכדים, לא היתה שומרת אותו ליום המחר, אלא היתה מחממת אותו ושולחת אותו לבית המדרש, כדי שעמלי תורה יזכו להרוות בו את צמאונם ולשקוד על תלמודם ביתר שאת ועוז. זאת ועוד, לא אחת בימי חורף פולניים קשים, היתה שולחת מביתה שמיכות ליושבי בית המדרש, ביודעה שחלק מהם לנים על ספסלי בית המדרש ואין להם אפילו שמיכה דקה להתכסות בה בשנת הלילה.
נס ההצלה
סיפורים מרטיטים אלו, היה רבינו הגדול מרן הגאון רבי חיים פינחס שיינברג זצ"ל מספר בהתרגשות, הוא היה מראה איזו מסירות נפש ואהבת התורה מופלאה היתה מנת חלקם של נשים יהודיות מדורות עברו לגדל בנים תלמידי חכמים. אולם למעלה מזה היה מביע את רגש הקודש של הכרת הטוב המופלגת שחש בלבו כלפי אמו.
בערוב ימיו, ביום פטירתה של אימו ע"ה, ביקש פעם ממניין תלמידים שיתלוו עימו לפקוד את ציונה, והסביר להם מדוע הוא כה טורח בגילו המופלג וחולשתו הרבה לפקוד את ציונה בהיותו מלא הכרת טובה כלפיה. הוא הוסיף וסיפר איזה מסירות היתה כרוכה בהליכה הלילית לאותו כפר: באחד הימים בהם יצאה בשעות הערב לכפר השכן, כדי להשגיח על החליבה, החל לרדת גשם זלעפות. יחד עם חברתה שהיתה עימה ביקשה מגוי שהתגורר בסמוך להכנס לחצרו שהיתה מלאה בחציר, מאכל של סוסים שהיה בחצרו, ולהתכסות בו מפני הגשמים העזים שהרטיבו אותם עד לשד עצמותיהם. באמצע הלילה בעיצומה של סערת הגשמים ורעמים עזים הרעידו השמים לפתע ברק חזק ואז הבחינו מרחוק שבעל הבית הגוי מגיע אליהם עם גרזן גדול על מנת להרוג אותן, הם שמו נפשן בכפן ונמלטו, כשהן מודות להשי"ת שהצילם מתחת ידו.
כל ימי חייה היתה מרת יוספה מודה להקב"ה שהציל אותה ואת דורותיה באותו לילה מכליון ומספרת נכדתה תליט"א הרבנית אלטוסקי, שכאשר היתה ילדה קטנה ובלילה גשום וסוער היו הנכדות ישנות בבית הסבתא והיו חוששות מהברקים והרעמים שנשמעו, היתה מרגיעה אותם ואומרת להם: איזה נפלאות הבורא שאנחנו ראינו בזכות הברקים והרעמים!
בית אב
בבית ספוג אהבת תורה שכזה נולד רבינו בז"ך אלול שנת תר"ע, להוריו רבי יעקב יצחק ז"ל, בן המגיד מישרים בעיירה ואמו מרת יוספה ע"ה.
את שנות ילדותו, עשה במחיצת אמו שחינכה אותו לאהבה יוקדת לתורה ולומדיה. כאמור את אביו לא ראה ולא הכיר באותם שנים, אמנם הושפע מרוח אהבת התורה ויראת השמים אותה יצק האב אל אדני הבית בשנים קדמוניות וממסירותה העצומה של אמו, שלמרות שנשארה לבדה בעוני ומחסור עשתה הכל לצמיחתו בתורה.
אביה רבי שלום טומבק זצ"ל, יהודי ליטאי טיפוסי, אוהב תורה שהתגורר בעיירתם, היה משכים לקום לבית המדרש בטרם יעלה השחר לשקוד על תלמודו לפני שייצא לעמל יומו. לפרנסתו החזיק חנות מכולת קטנה וגם שם היה יושב בקביעות עם ספר פתוח על דוכנו וביני לביני היה משרת את קהל הלקוחות. בתקופות קשות בהם לא היה לאנשים כסף לשלם גם עבור המינימום שנצרכו לו היה דואג שהוא ובני ביתו ישתכרו מעבודות אחרות כדי לכסות את החזקת המכולת, כשנשאל פעם מדוע הוא מחזיק את המכולת והלא כבר הרבה זמן אינה רווחית השיב: "ומה יעשו העניים, מהיכן יקחו את הלחם והחלב למחייתם".
כאמור היה רבי שלום משכים קום לצאת לבית המדרש, רבינו שהתגורר בביתו היה מתעורר לא אחת, עודנו ילד צעיר מאד וביקש מאמו להרשות לו ללכת עם הסבא לבית הכנסת ללמוד. אמו התלבטה מאד, ילד כה צעיר שיקום בארבע וחצי וילך ללמוד בבית המדרש קודם תפילת שחרית, אולי עדיף שישן כל צרכו, הן ילד קט הוא וצריך הוא להיות במלא כוחותיו בלימודיו. אולם נפשו של חיים פינחס חשקה בתורה, והיה מתלבש במהירות להצטרף לסבו והיה מבקש ממנו שיקשור לו את נעליו שיוכל לצאת איתו, שכן היה כה צעיר שאפילו לקשור את נעליו עדיין לא ידע. כשראתה אמו את חשקו הרב ניאותה להרשות לו ללכת ללמוד עם הסבא. לימים סיפרה שאביה היה אומר לה: "שמרי על חיימ'ל, יבוא יום שכולם יעמדו בפניו, הוא יהיה לגדול בישראל". ואכן, למרות כל העוני והקשיים עשתה הכל לסייע לו ולעמוד לימינו ולא להפריע לו בצמיחתו.
עוני ומחסור
לא רק בפולין סבלו באותם שנים מעוני ומחסור נוראיים, גם רבי יעקב יצחק – אביו שהגיע לארצות הברית, סבל אף הוא מעוני רב. למרות שהיה אדם מוכשר, נאמן ואחראי, שלא היה אמור להיות לו קושי לפרנס את עצמו ולהשיג לעצמו מקום עבודה לכלכלתו, בכל זאת לא הצליח בשום אופן למצוא מקום עבודה, זאת משום שעמד בתוקף על שמירת השבת בכל פרטיה ודקדוקיה, כידוע שבאותם השנים מי שלא הסכים לעבוד בשבת לא יכול היה להשיג עבודה. יהודים רבים לא עמדו בנסיון ועבדו רח"ל בשבת, חלק מתוך סברא שמצב כזה שאם לא ידאגו לפרנס את עצמם ולדאוג שיהיה להם את הצורך המינימלי, לחם לאכול ובגד ללבוש, הם מכניסים את עצמם בידים למצב של פקוח נפש, וחלקם משום שהושפעו מהאוירה הקלוקלת והמתירנית ולאט לאט הושפעו וחשבו שכך המנהג כאן, וניתן אולי להקל, אולם רבי יעקב יצחק לא ויתר, הוא לא יעבוד בשבת ויהי מה! נוצר מצב שבכל עבודה שהתקבל, פוטר ממנה בכל יום שני לאחר שלא הופיע לעבודה בשבת.
הוא נדד ממשרה למשרה וכמובן לא קיבל בשום מקום את שכרו וממילא חי בעניות ודוחק כה רב, עד שלעתים אף את מעט הכסף הנדרש לשכירת מקום לינה לא היה לו יהיה נאלץ לסבול חרפת רעב ואף לישון על ספסלי בית הכנסת ולעיתים אפילו על ספסל בגן ציבורי, אך הוא על דבקותו במצוות התורה לא ויתר.
לאחר תקופה ממושכת בה חסך וצירף פרוטה לפרוטה עלה בידו לפתוח מתפרה קטנה בשכונת איסט סייד, באותם ימים היתה מתפרה כזו משמשת לסירוגין לתפירה ולמשלוח בגדים לניקוי יבש, פתיחת החנות פתרה את בעיית שמירת השבת שכן בהיותו עצמאי היתה החנות סגורה בשבתות על סוגר ובריו. בעלי החנויות שבאותו רחוב לגלגו עליו בתחילה ואף הזהירו אותו שבדרך זו הוא עלול לאבד את לקוחותיו, כאשר יבחינו שישנו יום בשבוע בו הוא סוגר את חנותו, המציאות היתה ששנים לאחר מכן, כאשר רבים מחנויות אלו סגרו ופשטו את הרגל, חנותו של רבי יעקב יצחק שיינברג פרחה ושגשגה וקונים רבים היו מגיעים אף ממרחקים לתפור ולכבס רק אצלו, זאת מתוך הערכה עמוקה לישרותו וצניעותו ושמחת החיים המיוחדת שלו, הוא זכר כל לקוח עם רצונותיו ובעיותיו והיה מתעניין אצל כל אחד על מצבו, כך שכל אחד היה יוצא ממנו עם חיוך ושמחה. מלבד זאת לא היה מצב שיהודי ירא שמים יצא מחנותו בלי שישמע איזה דבר תורה חדש.
(מתוך הספר 'מגדלתו ומרוממתו)