"נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים" (לא, ב)
מה בין מדיין למואב
בפרשת פנחס נאמר (כה, יז-יח): "צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם. כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם עַל דְּבַר פְּעוֹר". התורה מגלה לנו את הסיבה מדוע "צוררים הם לכם" – "על דבר פעור", ומפרש רש"י: "שהפקירו בנותיהם לזנות, כדי להטעותכם אחר פעור".
אם כן קשה, מדוע ציוותה התורה לצרור את המדיניים ולא את המואבים, הרי החטא של בעל פעור נגרם על ידי מואב?
אומר רש"י: "שהמואבים נכנסו לדבר מחמת יראה, שהיו יראים מהם, שיהיו שוללים אותם, שלא נאמר אלא (דברים ב, ט) 'אל תתגר בם מלחמה'. אבל מדינים נתעברו על ריב לא להם".
מואב לא פעלו כנגד עם ישראל בחלל ריק, היתה להם סיבה לכך. גם אם הסיבה אינה מוצדקת, וגם אם בוודאי היא אינה מצדיקה את המעשים הקשים שלהם כנגד עם ישראל, אבל עצם העובדה שמבחינתם הם פעלו מתוך 'הגנה עצמית' – מרככת את חומרת המעשה שלהם ויש מקום להתחשב ולהקל בעונש.
לעומת זאת, מדיין פעלו כנגד ישראל סתם כך, בלי שום סיבה. המדיניים לא הרגישו מאוימים בגלל עם ישראל, לעם ישראל לא היה שום קשר עימם, ומה פתאום הם באים ופוגעים בישראל? מה אתם שולחים את בנות המלכים שלכם להחטיא את עם ישראל? למה לצער אחרים בלי סיבה?
אומרת התורה: "צרור את המדינים והכיתם אותם כי צוררים הם לכם". מדיין הם "צוררים לכם" – הם שונאים את עם ישראל בלי סיבה, שנאת חינם. על שנאת חינם אין מה לסנגר, וצריך להענישם בכל חומרת הדין!
בית המקדש ייבנה בזכות דאגה לזולת
ב'כורך' בליל הסדר כורכים מצה ומרור ואומרים: "זכר למקדש כהלל". מהו "זכר למקדש"? וכי אנו יודעים מה יבנה לנו את בית המקדש?
אומרת לנו התורה (דברים טו ז-ח): "כי יהיה בך אביון… כי פתוח תפתח את ידך לו… די מחסורו אשר יחסר לו".
מה כוונה שצריך לתת לעני "די מחסורו"?
אומרים חז"ל (כתובות סז ע"ב): "'אשר יחסר לו' – אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו".
התורה מתחשבת באדם ודואגת לכבודו. לכן, לא די לתת לעני פרוסת לחם להשביע את רעבונו, אלא צריך לספק לו את מה שנחסר לו ולאפשר לו את רמת החיים שהורגל בה לפני שנעשה עני. עשיר גדול שהורגל לחיי פאר ונסע ברכב יוקרתי עם נהג צמוד, אם ירד מנכסיו לא די לתת לו כמה שקלים לנסיעה באוטובוס, אלא צריך לדאוג לו לרכב יוקרתי ולנהג צמוד…
מספרת שם הגמרא: "אמרו עליו על הלל הזקן, שלקח לעני בן טובים אחד סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו ורץ לפניו שלשה מילין".
שואל ה"בן יהוידע": הלל הזקן היה נשיא ישראל, וכי לא היו לו משרתים שיעשו זאת במקומו? מדוע אחד התלמידים שלו לא נידב את עצמו לעשות זאת? על כרחך מדובר בזמן מיוחד, כגון בערב שבת, בשעה שכולם עסוקים בהכנותיהם לשבת. הלל הזקן, בענוותנותו, לא רצה להטריחם ולכן לא קרא להם, אלא עשה זאת בעצמו.
ומה עם כבוד התורה? וכי יאה לגדול הדור לרוץ ברחוב כעבד ומשרת לפני סוסו של איזה יהודי עני? הרי זה איננו לפי כבודו!
אלא אומר ה"בן יהוידע", שהלל אכן חשש לעניין כבוד התורה ומצא לכך פתרון: הוא כיסה את פניו והסתיר את עצמו כדי שלא יזהו אותו, וכך רץ לפני העני למרחק של שלושה מילין. כל זאת כדי לקיים את מצות התורה "פתוח תפתח את ידך לו… די מחסורו אשר יחסר לו".
נתאר לעצמנו: ערב שבת, כולם עסוקים בהכנות לשבת, והנה דופק בביתו של נשיא ישראל יהודי עני ומבקש ממנו צדקה. אצל הלל הזקן אין שעות קבלה. תמיד הדלת פתוחה – לשאלות, לברכות, לצדקות… הלל לא הסתפק בנתינת כמה פרוטות. הוא הכיר את הרקע של העני וידע שהוא 'בן טובים' שהורגל לחיי עושר. הלל התפנה מכל עיסוקיו, לבש בגדים משונים כדי שלא יזהו אותו, יצא לרחוב, הושיב את העני על סוס ורץ לפניו ברחובות העיר… בלי כל זה הוא לא היה יוצא ידי חובת "די מחסורו אשר יחסר לו".
זו לא הפעם היחידה שהטרידו את הלל הזקן בערב שבת והפריעו לו בהכנות לשבת. המעשה הידוע על אותו אדם שבא אל הלל מתוך מטרה להקניט אותו – אף הוא היה בערב שבת, בשעה שהלל חפף את ראשו לכבוד שבת. מספרת הגמרא (שבת לא ע"א): "הלך ועבר על פתח ביתו, אמר: מי כאן הלל? מי כאן הלל? נתעטף ויצא לקראתו. אמר לו: בני, מה אתה מבקש? אמר לו: שאלה יש לי לשאול. אמר לו: שאל בני, שאל!", ואז הוא החל בסדרה של שאלות קנטרניות, אך הלל הזקן השיב על כל השאלות בנחת, כאילו הן שאלות חשובות ויש לו את כל הזמן שבעולם להשיב עליהן…
אומרים חז"ל (עירובין יג ע"ב): "מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן – מפני שנוחין ועלובין היו".
ועל כך אנו אומרים בליל הסדר: "זכר למקדש כהלל" – כך בונים את בית המקדש! בית המקדש ייבנה בזכות דאגה ואכפתיות לזולת, מתוך ענוה וביטול עצמי מוחלט.
כמה גדול כוחה של בושה
רבי אריה פינקל זצ"ל, ראש ישיבת מיר ברכפלד, היה גדול בתורה וביראת שמים ונודע כענק המידות. אחד הבחורים בישיבה עשה מעשה חמור של שחיתות מידות. המשגיח בא להיוועץ ברבי אריה, אמר לו רבי אריה: "אמנם בדרך כלל אני נזהר מאד שלא לסלק בחור מהישיבה, אבל מי שיש לו מידות מקולקלות ומושחתות שכאלה, אין לו מקום בישיבה".
הלך המשגיח והודיע לבחור על סילוקו מהישיבה. מה עשה הבחור? הלך לביתו של רבי אריה והתחנן על נפשו. אמר לו רבי אריה: "לך אמור למשגיח שאני אמרתי להחזיר אותך לישיבה"…
מיהר הבחור אל המשגיח והעביר לו את המסר מראש הישיבה. הלך המשגיח אל רבי אריה ושאל בפליאה: "הרי לא פעלתי על דעת עצמי, קיבלתי מכם את ההוראה והאישור להוציאו מהישיבה!"…
אמר לו רבי אריה: "הבחור בכה והתחנן בפני שאחזיר אותו. אמנם יש לי לב רחום, אך אני מודיע לך שלא תחנוניו שינו את דעתי. אם החלטתי שאין מקומו בישיבה – אין טעם שאשנה את דעתי, שהרי הסיבה להחלטה להוציאו מהישיבה לא נעלמה. ואם תשאל, מדוע בכל זאת החלטתי לבטל את ההחלטה הקודמת ולהחזירו לישיבה? אומַר לך: הכל בגלל מילה אחת"…
הבה נעיין – אמר רבי אריה – בסיפור הידוע המובא בגמרא (גיטין נה ע"ב) על קמצא ובר קמצא: אדם עשה סעודה גדולה לאורחיו ושלח להזמין את אוהבו – קמצא, אך בטעות הוא הזמין את שונאו – בר קמצא. כשראה בעל הסעודה את שונאו בר קמצא יושב בסעודה, פנה אליו וציווה עליו לעיני כולם: "צא החוצה!". בר קמצא לא רצה להתבזות בפני האורחים והציע לו לממן את המנה שלו ובלבד שיניח לו להישאר בסעודה. כשבעל הסעודה לא הסכים, הוא הציע לממן חצי מעלוּת כל הסעודה, ואף את עלוּתה של כל הסעודה כולה. אך בעל הסעודה בשלו – "צא החוצה!"
בר קמצא לא היה מוכן לסלוח לבעל הסעודה, אך לא פחות מכך הוא נפגע מאותם תלמידי חכמים שישבו בסעודה והיו עדי ראיה למתרחש ושתקו. בעקבות זאת החליט ללכת ולהלשין על היהודים אצל הקיסר. בסופו של התהליך, התוצאה היתה נוראה מכל – חורבן בית המקדש.
אין צורך לומר שההתנהגות של בעל הסעודה היתה מושחתת וחמורה ביותר. אך בר קמצא עשה מעשה נורא מאין כמוהו, שכן המלשינות שלו גרמה לחורבן בית המקדש! מה יותר חמור מזה?!
והנה, כמה דפים לאחר מכן (נז ע"א) מסכמת הגמרא ואומרת: "כמה גדולה כוחה של בושה, שהרי סייע הקדוש ברוך הוא את בר קמצא, והחריב את ביתו ושרף את היכלו".
מה גרם לחורבן הבית? הבושה שבייש בעל הסעודה את בר קמצא!
נחשוב לרגע, עד כמה נתבזה בר קמצא? הוא לא התבזה בפני מיליון איש. מן הסתם היו שם מאה–מאתיים מוזמנים שהיו עדי ראיה למעשה. האם בגלל מאה–מאתיים אנשים שבר קמצא התבזה בפניהם, היה כדאי לו לגרום לדבר הנורא של שריפת בית אלוקינו, עם כל הנלווה לכך – חורבן ירושלים וגלות עם ישראל?
התשובה היא: כן! עובדה שהוא עשה זאת. לשם כך הוא טרח ונסע במשך כמה שבועות עד שהגיע לארמון הקיסר. כל זה היה נכון בעיניו – בגלל הבושה שהיתה לו בפני מאה–מאתיים אנשים!
"אנו למדים מכאן" – אמר רבי אריה למשגיח – "כמה גדול כוחה של בושה. בגלל בושה יהודי היה מוכן לגרום לחורבן בית המקדש, והקב"ה הסכים לו!"
"הבחור בא אלי והתחנן על נפשו בדמעות" – סיים רבי אריה – "אך, כאמור, דעתי נשארה בעינה. אמרתי לעצמי: אל תתרגש מדמעות, תעשה מה שנכון לעשות. אך כשהוא אמר לי שלא יוכל להראות את הפרצוף שלו בפני חבריו מרוב בושה – כנגד הדבר הזה לא היה לי מה להשיב לעצמי וביטלתי את החלטתי הקודמת".
המצטער בצער הזולת – זוכה לשמחה
אם בגלל בושה נחרב בית המקדש – בית המקדש ייבנה על ידי השתתפות בצער הזולת ועל ידי דאגה לכבודו.
כשיוסף ובנימין נפגשו לאחר שנים רבות של נתק, נאמר (בראשית מה, יד): "ויפול על צוארי בנימין ויבך ובנימין בכה על צואריו". אומר רש"י: "'ויפול על צוארי בנימין אחיו ויבך' – על שני מקדשות שעתידין להיות בחלקו של בנימין וסופן ליחרב. 'ובנימין בכה על צואריו' – על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף וסופו ליחרב".
לכל אחד היתה את הצרה הפרטית שלו, אבל הבכי של כל אחד מהם היה על הצרה של השני! כשהצער של השני נוגע ללבך ואכפת לך ממנו יותר מאשר אכפת לך מעצמך – כך בונים את בית המקדש!
חתן ניגש לראש הישיבה שלו ושאל אותו: "על מה אני צריך להתפלל בחופה שלי?"
השיב לו ראש הישיבה: "דבר ראשון תתפלל על החברים שלך, שגם הם יזכו להיכנס תחת החופה במהרה. אתה מאושר? תתפלל שגם הם יהיו מאושרים!"
פעם ניגש אותו ראש הישיבה אל אחד הבחורים המבוגרים בישיבה והתעניין בעסקי השידוכים שלו. אמר לו הבחור: "אני כבר בחור מבוגר, אבל אינני בשידוכים, כי אחי הגדול תקוע. הרב יברך אותו שיתחתן, ואז הוא יפנה לי את הדרך".
שאל ראש הישיבה: "ומדוע שלא תתחיל בשידוכים במקביל?"
השיב הבחור: "אני לא מסוגל לעשות זאת, כי אני יודע שזה יכאב להוריי מאוד".
אמר ראש הישיבה: "אשריך! אתה מקיים שתי מצוות: אתה דואג לאחיך וגם מכבד את הוריך ומונע מהם צער". והוסיף: "בזכות זו שאתה מוכן להצטער כדי למנוע צער מאחרים, הקב"ה ישמח אותך. אני מברך אותך שאחיך יתארס במהרה ואתה תתארס אחריו מיד".
וכך היה. תוך תקופה קצרה התארסו שני האחים בזה אחר זה.
איך אפשר להתענג בשעה שהשני שרוי בצער?!
רבני משפחת אבוחצירה המעטירה, בהיותם במרוקו הם חיו ברווחה, כיאה למעמדם הרם. היו להם בתים מרווחים ומשרתים שבישלו להם מעדני מלכים. כשעלו לארץ ישראל הם התגוררו בערי פיתוח מרוחקות שנועדו לעולים החדשים מצפון אפריקה. השינוי היה גדול, התנאים החדשים היו קשים מנשוא והם סבלו מעוני ומחסור.
אחיו של הבבא סאלי היה רבי יצחק אבוחצירא, בבא חאקי. הוא התיישב בעיר רמלה והתמנה לרב הראשי. בשנים ההן היתה "תקופת הצנע", ובבתים רבים שרר עוני. הרבנית שלו, שבמרוקו היתה רגילה לחיי רווחה, התקשתה להתמודד עם המצב החדש.
אמר לה בבא חאקי: "ארץ ישראל נקנית בייסורים. עד היום הקב"ה ניסה אותנו בניסיון העושר ומעתה הוא מנסה אותנו בניסיון העוני".
אמרה הרבנית: "אני מוכנה לחיות בצמצום בכל ימות השבוע, אבל מה יהיה בשבת? איך אכין את השבת?"
אמר לה: "אל דאגה! הבוטח בה' – חסד יסובבנהו".
הגיע יום רביעי – והמקרר ריק. אמרה: "מה יהיה?" אמר לה: "ישועת ה' כהרף עין".
ביום חמישי בבוקר היא יצאה מביתה, והנה היא מוצאת ברחוב שטר של עשר לירות – סכום גדול בימים ההם, שהספיק לכל צרכי השבת ברווח.
היא הרימה את השטר ורצה לביתה בשמחה וקראה בהתרגשות: "חסד ה'! מצאתי עשר לירות, נוכל לקנות את כל המצרכים בשבת".
היא היתה בטוחה שבעלה יצטרף אליה לשמחה ולהודאה, ואז ציפתה לה אכזבה: "אני מצטער", אמר הבבא חאקי, "לא נוכל להשתמש בכסף הזה".
שאלה: "למה?"
אמר לה: "הכסף הזה אינו נועד לשימוש".
תמהה הרבנית: "מדוע? הרי לכסף אין סימן והבעלים התייאשו ממנו, אם כן הדין הוא שהוא שלנו".
אמר הבבא חאקי בשלו: "גם אם על פי דין הוא שלנו, לא נוכל להשתמש בו".
והיא המשיכה לתמוה: "אם הקב"ה שלח לנו אותו, הרי זה אות מן השמים שהוא מיועד לנו כדי שנוכל לענג את השבת, ומדוע לא נשתמש בו".
"אסביר לךְ", אמר הבבא חאקי, "הרי השטר היקר הזה נאבד למישהו, וכשיתברר לו שהוא איבד אותו, בוודאי תיגרם לו עוגמת נפש עצומה. אמרי לי, איך יִמְלָאֵנוּ לִבֵּנוּ להתענג ולשמוח במאכלי השבת מהכסף הזה, בשעה שבעליו שרוי בצער על אובדנו?!"
הרבנית הסכימה לדבריו, אך שאלה בארשת של דאגה: "ומה יהיה עלינו? מה אכין לשבת?"
אמר לה: "זהו ניסיון בתוך ניסיון. הקב"ה מנסה אותנו. אם נבטח בה' ולא נדאג – הוא ידאג לנו"…
כעבור זמן קצר הגיע הדוור והביא עמו מכתב מיהודי במרוקו. הוא ביקש ברכה מהבבא חאקי וצירף סכום גדול לפדיון נפש. הכסף הזה הספיק להם לשבתות רבות.
הנותן מעצמו לזולת – הקב"ה נותן לו את מבוקשו
סיפר רבי ראובן אלבז שליט"א: היה לי ידיד תלמיד חכם שעמד להוציא ספר שעמל עליו שנים רבות. כידוע, הוצאות הספר הן גדולות וקשה לתלמיד חכם שחי בדוחק להוציאו במימון עצמי. אחרי מאמץ רב הוא מצא נדיב שהבטיח לו מימון של כל הוצאות הספר. שמחתו של מחבר הספר היתה גדולה והוא קידם את הדפסתו של הספר.
כעבור זמן התקשר התורם למחבר והודיע לו בצער כי בשל הסתבכות עסקית הוא נאלץ לבטל את הבטחתו. למחבר נגרמה עוגמת נפש רבה; הוא כבר התחייב סכומים גדולים וכיצד ישלם אותם?
מה עושה יהודי שנקלע למצוקה? כמובן, פונה לקב"ה. זו הכתובת היחידה! הוא נסע לכותל, התיישב בפינה צדדית והחל באמירת כל ספר התהלים.
אחרי שעה ארוכה הוא עזב את המקום ופנה לדרכו. לצדו הלך יהודי זקן בצעדים איטיים, ולפתע הזקן מעד ונפל. האיש, כמובן, ניגש מיד אל הזקן וסייע לו לקום. כשראה שהזקן מתקשה בהליכה, הציע לו שיזמין עבורו מונית ויצטרף אליו לנסיעה למקום מגוריו של הזקן, כדי לעזור לו לרדת מהמונית ולעלות לביתו.
הזקן הודה לו בהתרגשות, אך אמר כי אינו רוצה להטריח אותו. אולם האיש עמד על כך שהוא ייסע אתו עד מקום מגוריו כדי לסייע לו. הוא הזמין מונית. שאל הנהג: "להיכן?", "לשכונת רחביה" – אמר הזקן, וציין את כתובת מגוריו.
המונית הגיעה לביתו. האיש סייע לזקן לרדת מן המונית והוביל אותו לביתו. הזקן הודה לו במילים חמות ופתח אתו בשיחה. מן הון להון שאל אותו הזקן: "האם אתה זקוק לעזרה כספית? אל תתבייש לבקש. אעזור לך בשמחה".
הסוף ידוע… הזקן נטל על עצמו בשמחה את כל הוצאת הספר. כולם יצאו מרוצים: המחבר זכה סוף סוף לראות את פרי עמלו יוצא לאור, והתורם מצא במה מכובדת להנציח בו את קרובי משפחתו.
אותו תלמיד חכם השקיע את כל מרצו בחיבור הספר, השקיע בו את כל מרצו וזמנו, אך כשהגיע לשלב המעשי – דרכו נחסמה. הקב"ה העמיד אותו בניסיון, לראות איך הוא מתמודד במצב הזה. ואכן, הוא עמד בניסיון ופעל כפי שאדם מאמין צריך לפעול: "מאין יבוא עזרי? – עזרי מעם ה'". על הדרך הוא הקדיש מזמנו לסייע ליהודי זקן, ועשה זאת לשם שמים, בלי שום אינטרס. אמר הקב"ה: אתה פנית אלי לעזרה וגם נתת את עצמך לזולת – ואני אתן לך את מבוקשך!
(רבי גואל אלקריף שליט"א -שש באמרתך)