האירועים הנוראים שמופיעים בפרשיות האחרונות, ממש מופלאים מבינתנו. החל מפרשת בהעלותך, בואכה פרשות שלח, קרח, חוקת ועד בלק, מאורע רודף מאורע, טרגדיה רודפת טרגדיה, כשכל אחת מהן מעוררת השתוממות עצומה ופליאה גדולה.
הרי כלל ישראל זכו אז לראות בחוש בחסדי השם העצומים והגלויים, למעלה מן הטבע. הם חיו כל העת בצל השכינה, גן עדן בהתגלמותו בעולם הזה. למרות כן, הם לא גמרו להתלונן ולהתאונן כל העת. זה פלא פלאות ממש!
הגאון הצדיק רבי משה רוזנשטיין זצ"ל, משגיח ישיבת לומז'ה, בספרו 'יסודי הדעת' (פרק כב), מנתב את התמיהה גם כלפי עם ישראל ולא רק כלפי המרגלים, ומשתומם; כיצד הגיעו עם ישראל לשפל המדרגה לאחר כל מה שראו והשיגו מאז היותם במצרים ועד עתה?
רבי משה פותח את דבריו בביטוי משתומם: "תורתנו הקדושה סיפרה לנו כאן דבר זר ונפלא", משום שכאשר מגוללים אנו בזכרוננו ולו מעט את שקראנו עד עתה בפרשיות האחרונות, ומתבוננים במאורעות שאירעו לעם ישראל מרגע התהוותו לעם ועד חטא המרגלים, עלינו לתמוה ולהתפלא עד מאד.
הרי עם זה יצא ממצרים במסות, באותות ובמופתים עצומים, ביד חזקה ובמורא גדול. הוביש ה' בפניהם את מי ים סוף. הוריד להם מָן מהשמים להשביע רעבונם. הזמין להן מַיִם מצור חלמיש לְצְמָאָם. לֹא חָסְרוּ דָבָר כל העת, שַׂלְמֹתֵיהֶם לֹא בָלוּ מעליהם וְרַגְלֵיהֶם לֹא בָצֵקוּ. עַמּוּד הֶעָנָן לֹא סָר מֵעֲלֵיהֶם בְּיוֹם לְהַנְחֹתָם בְּדֶּרֶךְ וְעַמּוּד הָאֵשׁ לַיְלָה לְהָאִיר לָהֶם. בראשם הלכו קדושי עליון ונביאי השם; משה, אהרן ומרים. ורק לְשֶמַע כל זאת רגזו עַמִּים וְנָמֹגוּ, ואחזתם חִיל ורעדה.
ולא זו בלבד, אלא לאחר כל הניסים והנפלאות הללו במצרים ובמדבר, כאשר באו להר סיני זכו לראות בעיני בשר את מַרְאֵה כְּבוֹד ה' כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר, ולשמוע אותו פָּנִים בְּפָנִים בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ.
היעלה על הדעת, שואל רבי משה רוזנשטיין, כי אנשים לְמוּדֵי ניסים ונפלאות יארע להם כדבר הזה? היתכן שעם סגולה כעם ישראל אשר חוו מאורע ושתיים מעודם, וראו השגחה פרטית בחוש על כל צעד ושעל, ילכו שולל אחר דברי המרגלים לחשוש מבני הענקים, אשר כל כוחם וגבורתם מסתכם בעצמות וגידים בלבד? הרי כבר למדו על בשרם כִּי אֵין חָכְמָה אֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה נֶגֶד השם, וכי לא חסרה לו כל יכולת למוטטם ולמסמסם ברגע אחד ויחשבו כאין וכאפס?
רבי משה ממשיך ומחדד את הפליאה: כיצד יתכן שאנשים אשר ראו את בכורות מצרים מתים, אשר עברו ביבשה בתוך הים, וחוו ניסים ונפלאות עד אין חקר – ימס ליבם מפחד בעלי גוף גדולים, אשר כל יתרונם – כח הגוף בלבד? וכי מפני הבלים כאלו יראו ויפחדו?
והתמיהה גדולה עוד יותר, כיצד באו לידי שטות עצומה כזאת להכריז בפיהם טענות משוללות הבנה ומציאות: "כי חזק הוא ממנו", הרי אם יכול היה הקדוש ברוך הוא להכריע את פרעה מלך מצרים, המושל בכיפה, החזק שבמלכים, אינו יכול להכניע את שבעת העמים? ולהכות את בני הענקים שוק על ירך?
רבי משה רוזנשטיין מעמיד כאן יסוד עצום; התורה הקדושה מלמדת אותנו בזה את עוצמת כוחו ההרסני והנוראי של היצר הרע!
היצר יודע היטב כי תיקון העולם כולו, וכל קיומה של תורה ועבודת השם, כמו כל עתידם הגדול של עם השם, תלויים במצוה זו של כניסת ישראל לארץ. כי אילו היו משה ואהרן נכנסים אליה, בונים את בית המקדש ומוחים את זכרו של עמלק, היה בא העולם לתיקונו השלם, והיה מתבטל כוחו, ואת זאת ביקש היצר למנוע.
כיצד הצליח לעשות זאת? הטיל בהם ארס נוראי של ספיקות באמונה, והביאם לכדי שטות עצומה כזאת להאמין בדיבת המרגלים ולמאוס בארץ חמדה, אשר כבר נודע שבחה מפי הקדוש ברוך הוא כארץ טובה ורחבה, ארץ זבת חלב ודבש.
הראיה לכך שכל חטא המרגלים לא היה בו ממש, ונבע רק מהיתול היצר, אומר רבי משה, ניתן ללמוד מן העובדה שכאשר הודיע משה רבינו לעם ישראל את העונש אשר יבוא אליהם: "בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וְכָל פְּקֻדֵיכֶם לְכָל מִסְפַּרְכֶם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה אֲשֶׁר הֲלִינֹתֶם עָלָי: אִם אַתֶּם תָּבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לְשַׁכֵּן אֶתְכֶם בָּהּ". מה עשו? "וַיִּתְאַבְּלוּ הָעָם מְאֹד: וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר וַיַּעֲלוּ אֶל רֹאשׁ הָהָר לֵאמֹר הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' כִּי חָטָאנוּ".
וכל השומע משתומם; על מה התאבלו מאוד? הרי רק אתמול הכריזו בלהט טענות הפוכות לגמרי? כשבאו המרגלים ואמרו את דברם העם דרש בהיסטריה לא להיכנס לארץ? כפי שנאמר: "וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא: וַיִּלֹּנוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל הָעֵדָה לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ: וְלָמָה ה' מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה: וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה".
עד כדי כך, שכאשר יהושע וכלב ניסו לְהַסוֹת את הציבור ולהרגיעם: "השם איתנו אל תיראו', ביקשו כל העדה לרגום אותם באבנים. אם כן כיצד פתאום שינו את דעתם וביקשו לעלות אל המקום אשר אמר השם?
התשובה היא, כי כעבור כמה שעות סר מהם תוקפו של היצר הרע, ואו אז לפתע נפתחו עיניהם והבחינו כיצד הוא התעה אותם בדמיונות שוא ותעתועים. הוליכם אחריו שולל והכשילם בתקלה חמורה כל כך מבלי כל סיבה הגיונית ומתקבלת על הדעת. בכך הוא גרם להם לאבד את כל הטובות הגדולות שזכו להן עד עתה, ורק לאחר שנחלש כח היצר מעט הכירו בטעותם והודו בפה מלא: "כי חטאנו".
את הנקודה הזו מלמדת אותנו התורה הקדושה בפרשה זו, מסיים רבי משה, בכדי שנדע עד כמה עצום ונורא הוא כח היצר להתעות ליבות בני אדם. גם באופן הנראה רחוק מן המציאות, אשר לא שייך לעלות על דמיון אדם כי הוא עלול להיכשל, מסוגל היצר להכשילו, ויש להישמר ממערומיו וכוונותיו הזדוניות, ולא לאבד חלילה ברפיון מחשבה, ולו של רגע אחד, נחלת שני עולמות.
מורי ורבי מרן הגאון רבי שמואל רוזובסקי זצ"ל, ראש ישיבת פוניבז', מסביר לאור זאת, במכתבו שנדפס בסוף ספר 'זכרון שמואל', גם את כשלון המרגלים עצמם, כיצד המיטו חורבן על כל ישראל, למרות שהיו אנשים חכמים וידועים, גדולי דעת ותבונה.
כי כוחו ועוצמתו של היצר הם כה נוראים, שאם לא יעמוד האדם כל העת דרוך על משמרתו לשמור על גובהו ומעמדו הרוחני, אזי אף שהוא אדם חשוב וידוע, מראשי בני ישראל, מן הברורים והמסולתים בעם, יכול הוא ברגע של רפיון רוח ליפול עד מדרגת 'כסיל', לנהוג בכסילות ולהביא רעה לעצמו ולכל בני דורו.
רבי שמואל מביא בהקשר לכך את דברי רבינו הרמח"ל זיע"א בספרו 'מסילת ישרים' (פרק יא) בערך הנקיות, כי המרגלים חששו שכאשר יכנסו לארץ ישראל יעבירו אותם מנשיאותם, ופגם דק שבדק במידת הכבוד הוא זה שגרם להם להתנהג כפי שנהגו.
אין הפשט, אומר רבי שמואל, כי במכוון ידעו כי הכבוד מניע אותם, ובגלל זה הניאו את לב העם. אלא אדרבה למרות שלא חשו כי זה הוא שמניע אותם, באמת היו משוחדים במידת הכבוד, והיא זו שגרמה להם לפרש כל דבר שראו בצורה שלילית, כי סוף סוף בליבם ניקר חשש כלשהו על כבודם.
רבי שמואל מסיק מזה, עד כמה מוכרח האדם להיות זהיר ממניעים רעים, כי אפילו לב של אדם גדול, אדם אשר נבחר על פי השם, אינו משוחרר מלהיות נגוע בנגעי המידות והרצונות. חובת האדם היא לעמוד תמיד תחת ביקורת עצמית, להכיר היטב את עצמו, רצונותיו ונטיות ליבו, ולראות מאין הם נובעים. כי רק כך יוכל לשמור תמיד על גובהו הרוחני, ולא ליפול במכמורי יצרו.
ה'אמרי חיים' מגרש את היצר באמצע 'נשמת'
כאשר עוסקים אנו בעניינו של היצר, ברצוני להוסיף כמה מילים:
לפני עשרות שנים שמעתי ביטוי מופלא מהגאון הצדיק רבי ישראל אליהו ויינטרויב זצ"ל, מגדולי התורה ובעלי המחשבה בדורנו, כי שוחח פעם עם מרן ה'סטייפלער' זצ"ל על ענין כלשהו, וה'סטייפלער' הגיב לו בזה הלשון: "דִי צַעַר פוּן דִי עולם הזה אִיז גָאר נִישְט, אוּן דִי שמחה פוּן די עולם הזה אִיז גָאר נִישְט, אַלְץ אִיז תעתועים ודמיונות שוא…"
היצר הרע מצליח לתעתע באדם ולהכניסו לאוירה ולמצב כזה כאילו כל מעמדו וכבודו תלוי בפרט מסויים. כך הוא מסמא את עיניו לאבד את צלילות מחשבתו ויכולת בחינתו האובייקטיבית, אם הוא אכן נוהג נכון או לא, ומבזבז את זמנו על דברים חולפים, וגורם לו להיות רַדוּף אחר ענייני העולם.
אך למעשה כל השקעה בדבר שאינו נצחי חולפת ועוברת כלא היתה. גם השקעות שהיצר הרע עוטף אותם בצלופן זוהר ונוצץ, אינם אלא "תעתועים ודמיונות שוא" – כלשון ה'סטייפלער'. כשאדם מסתכל על העולם הזה בצורה נכונה ובעינים פקוחות, כשהוא מכיר את יעודו ותפקידו, הוא נשמר מלכתחילה לא להיגרר אחר היצר.
ברגע של גילוי לב, אמר פעם האדמו"ר בעל ה'אמרי חיים' מויז'ניץ זצ"ל לחסידיו, כי שבת אחת בעת שאמר בהתלהבות דקדושה 'נשמת כל חי', בא אליו היצר הרע והתריס בו: "וכי אינך מתבייש לומר 'נשמת' בכל ה'ברען' וההתלהבות? הרי שנינו יודעים כי נכשלת אמש בכישלון פלוני? וכיצד יש לך תעוזה לעמוד כעת לפני מלך מלכי המלכים לומר 'נשמת' כצדיק גמור?"
והמשיך ה'אמרי חיים' לתאר: "ואכן טענותיו של היצר החלו להתיישב בדעתי, כמעט ושכנעו אותי להוריד מההתלהבות הגדולה שבערה בי לומר 'נשמת'. אך לפתע אזרתי אומץ והשבתי לו בנחרצות: 'אני מוכן לשמוע כל מה שיש לך לומר, אך לא כעת! אנא הנח לי קודם לסיים נשמת, ואחר כך נשמע את כל דבריך".
"כמובן, הוא לא שב אלי שנית", הפטיר ה'אמרי חיים'. "היצר הרע יודע מתי לבוא ומתי לא. באמצע ההתלהבות של 'נשמת' הוא בא להזכיר לי עד כמה אני לא שווה ולא ראוי לומר 'נשמת', כדי לשבור אותי ולהעכיר את רוחי, וכך לא אעבוד את קוני כאשר עם לבבי. אולם לאחר התפילה כבר אין לו ענין להזכיר לי את עוונותי, ואדרבה משתדל להשכיח ממני את חַטָאַי כדי שלא אעשה עליהם תשובה".
זוהי דוגמא קלה לאותם צדיקים אשר נלחמו עם יצרם בעקשנות, ובכל פעם התאמצו להבין את מניעיו בכדי להשיב לו בהתאם מנה אחת אפיים, בתקיפות ראויה.
הרב החסיד הישיש רבי מרדכי פרוכטר, מזקני חסידי ויז'ניץ, סיפר לי פעם על אביו רבי אלתר זצ"ל, אשר למד לאחר נישואיו בבית מדרשו של הגאון הקדוש רבי חיים צבי טיטלבוים זצ"ל, בעל ה'עצי חיים' מסיגעט.
יום אחד פנה רבי אלתר לרבו והתאונן לפניו על מצבו הרוחני: "חשבתי לתומי", אמר רבי אלתר בכאב, "כי לאחר החתונה יניחני היצר לנפשי ואצליח להיפטר מתחלואיו. אך עתה אני נוכח, כי לא רק שלא נפטרתי ממנו, אלא הוא עומד בתוקפו במלוא העוצמה ומתגבר עלי בכל יום מחדש…".
בקשב רב האזין ה'עצי חיים' לדבריו, וחיוך רחב התפשט על שפתיו. הוא אחז בשתי ידיו בשער זקנו הלבן, והשיב לו מילים מדודות:
"הנה כפי שאתה רואה הזקן שלי כבר התחיל להלבין, ולמרות כן גם מזה היצר הרע לא פוחד! גם אותי הוא בא לבקר דבר יום ביומו!".
"העצה היחידה שאוכל להמליץ לך כדי להתמודד איתו", המשיך ה'עצי חיים' לומר, "היא ללמוד דף גמרא מידי יום עם תוספות בעיון. הן כך אומרים חז"ל 'בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין' (קידושין ל, ב). תורה מגנא ומצלא, היא הדרך היחידה שתוכל להינצל מהיצר".
ואכן, סיפר רבי מרדכי, כי עצת רבו שמרה את רוחו של אביו רבי אלתר, ולמרות שלא היה בן ישיבה מעודו, לצד עסקי המסחר היה שקוע כל ימיו בלימוד התורה.
דוגמא קלה לשקיעותו הגדולה בתורה, ציין רבי מרדכי, כי סיפר לו יהודי מבתי הונגרין, כי פגש פעם בשעה מאוחרת בלילה את אביו רבי אלתר, בהיותו למעלה מגיל שמונים, כשהוא יוצא עם נעלי בית לרחוב. היה זה בלילה חורפי וסוער, כשבחוץ ניתך גשם זלעפות. כשהלה התפלא לפשר מעשיו, השיב לו רבי אלתר: "אני מתקשה בהבנת התוספות, ומחפש מישהו שיוכל לעזור לי…"
עלינו ללמוד מן הדברים יסוד אחד; היצר הרע מצוי באדם משעת יצירתו ועד נשימת רוחו האחרונה. הוא זקן מופלג ובעל נסיון רב שאין דומה לו. עבודתו היא איפוא לארוב לאדם להכשילו ולהתקילו. פעם הוא בא בצורה כזו, ופעם בא בצורה אחרת, אך לעולם אינו מתייאש או מרים ידיים. אם האדם לא פוקח עינים לזהות אותו, הוא עוד עלול להשתכנע כי פעולתו היא לשם שמים, והרי הוא בכלל עושה מצוה ולא עבירה, ועד שיבחין בטעותו הוא כבר יהיה שבוי בידי יצרו, ויהיה קשה לו להשתחרר מבין ציפורניו.
זה מה שאירע למרגלים. היצר טמן פח לרגלם, והלכו שולל אחר מראה עיניהם, חזיון תעתועים שתעתע בהם.
המשגיח הגאון הצדיק רבי אליהו לופיאן זצ"ל, בעל ה'לב אליהו', היה מתבטא: "המרגלים לא נכשלו בתאות כבוד באופן גס ומשמעותי, כפי שהיה יכול להצטייר בעינינו. אלא תאות הכבוד שלהם היתה עטופה בכמה שכבות של 'לשם שמים'…".
זהו כוחו הנוראי של היצר הרע!
(מתוך הספר אוצרותיהם אמלא)