"וביום שמחתכם ובמועדיכם" (י', י')
'שמחתכם' בגימטריה גם ביום השבת (בעל הטורים)
נספר כאן כיצד היה נראה בית חמי, מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל – בשבת-קודש.
כל העם היהודי הכיר את מרן זצ"ל וזיהו אותו על פי כובד-הראש ומראה-פניו הרציני. ברם, יכולני להעיד שהחל מרגע כניסתה של שבת-קודש היה לובש מו"ח צורה אחרת, ממש בבחינת 'פנים אחרות באו לכאן'.
מלבד ארשת הקדושה-והטהרה שהיתה נסוכה על דמותו, וקלסתר-פנים נשגב שלא מעלמא הדין, היה שינוי בולט נוסף שהורגש בכל חזותו, והיא הנינוחות והשלווה שהשתררה על תווי-פניו, והיתה ניכרת גם במעשיו ובהנהגתו.
לכל אורך שעותיה של שבת-קודש היה מו"ח במצב הרבה יותר נינוח מאשר בימות החול, והדבר היה ניכר עליו. כל בר-דעת מבין שגם במצב זה של רוגע ונעימוּת, 'הרב אלישיב נשאר הרב אלישיב', אבל בני-הבית ראו בבירור את 'נועם הנשמות' שהתפשט בכל הבית הקדוש ברחוב חנן 10.
השיעור בשבת – במסכת אחרת
רוח-אלוקים כמו ריחפה על תבנית-פרצופו, והדבר השפיע גם צורת-הדיבור שלו, שבניגוד לימי החולין התערב בה קורטוב של בדיחות-הדעת, שבאה לידי ביטוי גם ביחסו לבני הבית, ובמיוחד לרעייתו הצדקנית, וגם באמירת השיעור הקבוע בשבת.
כידוע, מלבד שיעורו הקבוע בימי החול היה אומר מרן הגרי"ש שיעור גם בשבת-קודש, אלא שבשיעור זה השתתפו רק אלה שהתגוררו בקרבת-מקום, בעוד שבימי החול הגיעו מאות איש מכל קצוות העיר, וגם מחוצה לה.
כיון שבשבת נמנע מהרחוקים להגיע, היה אומר מרן זצ"ל בשבת שיעור במסכת אחרת, כדי לא לגרום הפסד לאלה ממשתתפי השיעור היומי שלא הגיעו.
השיעור בשבת היה נמסר באווירה נינוחה יותר, ומדי פעם היה מגיד-השיעור מפריח לחלל האוויר מלים של בדיחות-הדעת. זכורני דוגמא אחת שבה היקשה אחד המשתתפים דבר-מה על פירוש רש"י. היה זה גאון אחד, תושב אמריקה, שהיה מגיע לארץ מדי פעם, ומתאמץ להשתתף בשיעורו של מו"ח.
כשהסביר פעם הרב אלישיב פשט בדברי רש"י מסוים, הקשה אותו גאון ואמר: 'מה הרוויח רש"י בפירוש שלו'? הכוונה בשאלתו היתה, לשם מה הוזקק רש"י לבאר את מה שביאר, הרי היינו מבינים זאת לבד!
משתתפי השיעור הופתעו לשמוע את תשובתו של מרן זצ"ל שנאמרה בבדיחות-הדעת. אתה, פנה הרב אלישיב אל השואל, הרי נולדת באמריקה, ושם נוהגים לעשות רק פעולות שייצא מהן רווח; אבל רש"י לא נולד באמריקה, ולא היה אמריקאי, וממילא הוא יכול להרשות לעצמו לומר גם דברים שאין בהם רווח…
זוכרני שהתשובה הזו השרתה אווירה-של-שמחה בקרב משתתפי השיעור, וכולם – ובהם השואל עצמו – צחקו ונהנו…
השיב לשאלות אבל בקיצור נמרץ
זו דוגמא אחת לנינוחות שהיתה בו, במרן זצ"ל, בשבת-קודש. הביטוי העיקרי לכך היה, כמובן, בהיכנסו לביתו לאחר התפילות בשבת, שאז היה נוהג לשוחח עם זוגתו הרבנית ע"ה בבדיחוּת ובעליצוּת, וכדי לבטא זאת באופן ממשי יותר – היה אף נוקט במעשים שלא ראו אצלו בימי החול. אפשר היה לראות בחוש שהרבנית נהנית מאוד מהנהגתו זו עימה.
כל זה לא מנע ממנו, כמובן, להמשיך בהתמדתו העצומה. גם ביום ששי נהג ללכת לבית המדרש 'אהל שרה', שם שקד על תלמודו במשך שעות ארוכות, ולאחר מכן הגיע לביתו בשעה מדויקת, וסידר את נרות-השמן בפמוטות-השבת, תוך שהוא עושה סלסולי-חיבה עם פתילות הצמר-גפן. כבר אז, עוד לפני כניסת השבת, ראו את השכינה על פניו.
אחד השינויים המובהקים שנראו בהנהגתו בשבת-קודש התבטא בכך שבעוד שבימי החולין נהגו להשתרך אחריו עשרות אנשים מבית הכנסת עד הגעתו הביתה, הרי שבשבת-קודש מיהר מרן זצ"ל לביתו, ולא התעכב כלל. הוא אמנם השיב לשאלות, אבל עשה זאת בקיצור נמרץ, והזדרז ללכת לביתו.
הוא עשה זאת בגלל ההלכה המפורשת שנאמרה בשו"ע (אורח חיים, רע"א א') 'כשיבוא לביתו, ימהר לאכול מיד', וב'משנה ברורה' שם מובא 'הַיְינו לקדש כדי שיזכור שבת בעת תחילת כניסתו, דכל כמה דמקדמינן ליה טפי עדיף, ומכיון שקידש צריך לאכול מיד' וכו'.
אבל נראה לי שהיתה סיבה נוספת להזדרזותו להגיע הביתה מיד לאחר התפילה, והיא, החשש שקינן בליבו שמא רעייתו עייפה מעבודתה וטורח-מַשָׂאָהּ במשך ימות השבוע. כדי שלא לגרום לה טרחה יתירה, השתדל תמיד להגיע הביתה כמה שיותר מהר.
יָשַׁב בסעודה נינוח וזימר את הזמירות
סעודות השבת לא ארכו זמן רב מדי, אבל במשך כל הסעודה ישב מו"ח נינוח, וזימר את זמירות השבת. הוא הירבה במהלך הסעודות לשַׁבֵּח את רעייתו על טיב המאכלים, והיה חוזר כמה פעמים על כך ש"הדגים מאוד ערבים" ו"הצ'ולנט מאוד טעים", וכן על כל מאכל ומאכל שהוגש לפניו היה מהלל ומחמיא לרבנית על בישוליה הטעימים.
בשבת-קודש, ובעיקר בזמן הסעודות, היה מרשה מרן זצ"ל לעצמו לספֵּר דברים ששמע על הנהגותיהם-בקודש של גדולי ישראל, כמו רבי יצחק אלחנן, ה'אור שמח', ה'חפץ חיים' ועוד.
כשאמרנו שהיה נוהג לזמר את זמירות השבת, נציין גם את חושיו המוזיקליים הגבוהים של הרב אלישיב, ונספר שפעם אחת הבחינו בני הבית שבשעות הצהרים בשבת קם מרן משנתו לפני הזמן הקבוע. כששאלוהו על כך, ותמהו הרי בשינה זו הוא מקיים מצוות 'עונג שבת', השיב, ש'היום בתפילה היה חזן שהנעים מאוד בקולו, ונהניתי מאוד מכך, ולכן יצאתי כבר ידי חובת מצוות 'עונג שבת', ואני יכול לקום עתה מוקדם יותר ולהתחיל ללמוד'…
כאשר הלך לישון מעט בצהרים, היה נוהג לעיין בספר 'ארץ צבי' של הגאון מקוז'יקלוב, שהוא כידוע ספר מפולפל מאוד. 'בעוד שבימי השבוע אני עסוק וטרוד בסוגיות הש"ס, הרי בעיון בספר זה הנני מקיים מצוות עונג-שבת', היה אומר.
מרן הגרי"ש אלישיב ידע בבירור שהוא בא לעולם רק כדי ללמוד תורה
כך היה נראה אצל מו"ח לימוד 'קליל יותר', שגרם לו עונג שבת מיוחד. הוא התבטא תמיד ואמר: 'אני באתי לעולם כדי ללמוד תורה, ולא לעסוק בשום דבר אחר'. השקפת-החיים היסודית הזו לא התבטאה רק בלימוד התורה שלו, אלא בכל ענייני החיים, וכפי שנראה להלן.
בהקשר זה נספר את שאמר לנו פעם זקננו הגאון רבי אריה לוין זצ"ל, חמיו של חמי. העולם הכיר אותו דרך מעשי החסד המופלגים שלו, ולא רבים יודעים שרבי אריה היה גאון עצום, ושָלַט בכל מכמני התורה.
רבי אריה סיפר לי, שכאשר ראה שפעילות החסד העניפה שלו, שהתבטאה בין היתר בביקורי-מצוה אצל חולים מסוכנים ועידוד אסירים, גורמת לו להמעיט בשקידת-תלמודו, פנה אל הגאון המקובל בעל ה'לשם', סבו של מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, ושאל אותו כיצד עליו לנהוג, והאם לעזוב את פעילות החסד.
תשובת ה'לשם' היתה, שאם הוא עושה את פעילות החסד שלו בשמחה, והוא גם מצליח בכך, ולא רק זאת אלא שהוא מרגיש שהעולם זקוק לו בפעילות זו, אות ברור הוא שזה תפקידו בעולם, ועליו להמשיך בכך!
אבל מרן הגרי"ש עצמו, כאמור, ידע שהוא בא לעולם כדי ללמוד. וכפי שהדגשנו, הידיעה הברורה שלו ב'מה הוא צריך לעשות בכל דבר ודבר', לא התבטאה רק בלימוד, אלא בכל ענייני החיים.
כשהגר"ח קרייזווירט הגיע לשאול שאלות
ולמשל: בדירתו הקטנה של מרן זצ"ל לא היה די מקום להשכיב את הילדים והילדות. זו היתה הסיבה ששתי ילדות ישנו במיטה אחת, כשראשה של כל אחת בכיוון אחר. כך זה היה מדי לילה, עד השעה 2, כשמו"ח היה קם ללמוד, ואז היה נוטל בידיו את אחת הילדות ומעבירה למיטתו שהתפנתה…
זכורני מעשה שהיה עם הגאון רבי חיים קרייזווירט זצ"ל, גאב"ד אנטוורפן, שהגיע למו"ח בבוקר אחד, בשעה מוקדמת, עם שאלות הרות-עולם. הגאב"ד טיפס בגרם המדרגות שהוביל לבית הקטן ברחוב 'חנן', אבל למו"ח לא היתה אפשרות להכניסו, בשל השעה המוקדמת, כשהילדות עדיין ישנות.
הרב אלישיב לא התבייש; הוא ידע בדיוק מה המצב בבית ברגע זה, והיה מודע לכך שבמצב הנוכחי הוא מנוּע מלהכניס את הרב קרייזווירט. הוא פנה אפוא לאורחו הדגול ואמר: 'אין לי כל אפשרות להכניס אתכם הביתה'.
והוא שאמרנו: היתה לו ידיעה ברורה וחד-משמעית מה עליו לעשות בכל פעולה ופעולה.
ולחילופין, היה פעם מקרה נוסף, כאשר הגיע אליו בשעות הלילה הגאון רבי שלמה קרליץ זצ"ל, וגם הוא ביקש לדון בשאלות דחופות שעמדו על הפרק. האורח נכנס בשעה שמו"ח היה צריך כבר ללכת לישון. הגרי"ש ידע שאם יקדיש עתה זמן לשיחה, יאלץ לשַנות ממנהגו לישון בשעה קבועה, וסירב לאחֵר את שעת-השינה שלו. מה עשה?
הוא פנה אל הגר"ש קרליץ והציע לו להישאר ולישון בדירה הקטנה, כדי שלמחרת יוכלו להמשיך בדיונים… איך הוא הסתדר עם המחסור במיטות, אינני יודע, אבל תשובתו של מו"ח היתה חדה ועניינית, קצרה וברורה…
מה למדנו? – ברצותו עָשָה כך, וברצותו כך, אבל תמיד עשה רק את מה שחשב שיש ביכולתו לעשות, ולא התחשב בשום דבר אחר.
אנחנו מספרים את הפרטים הללו, כדי ללמוד מכך שכל אדם הרוצה לעשות מה שהשי"ת מבקש ממנו, צריך שיידע את הכלל החשוב והיסודי הזה בעבודת ה', שהיה נר-תמיד בדרכו של מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל – לדעת מה לעשות, ומה לא.
(מתוך הספר 'שבת בשמחה' בעריכתו של הרב משה מיכאל צורן )