הגאון רבי אליהו לפין שליט"א, מרבני ישיבת מיר
כל מי שעמד במקום הזה הרגיש איך נאלמות המילים בפיו; שני אנשים מביטים על אותה מציאות וכל אחד רואה משהו אחר לגמרי. אין מקום לוויכוח, שום הסבר לא יעזור, לא יעלה בידך לשכנע אותו שהמציאות שונה ממה שהוא רואה בעיניים.
האבסורד הזה לא מתרחש רק בוויכוח עם מתבגרים – כשאתה עומד נדהם מהפרשנות שהם נותנים למציאות, זה קורה עם כל אדם, בכל גיל, בכל נושא – מציאות אחת משתקפת בשתי תמונות שונות לחלוטין. מה פשר התופעה הזאת, ואיך נכון להתמודד עימה?
הפליאה שלנו מבוססת על הנחה שקודם כל אדם מביט בעיניים, ורק אחר כך הוא מפרש את מה שראה, כשהאמת היא הפוכה לחלוטין. אדם רואה את המציאות על רקע הדעות הקדומות שלו. הוא מתבונן באופן שמתאים להשקפת עולמו או לאינטרסים שלו, מתעלם ממה שלא נוח לו ומרכיב את התמונה מחדש. וכשהתהליך הזה מתרחש במהירות הבזק מבלי שהוא מודע לו בכלל, מה הפלא שהוא ממש לא מבין על איזו מציאות אחרת אתה מדבר אתו.
2
זהו פשרו של הוויכוח הטראגי שאנו משלמים עד היום את המחיר שלו.
הם נכנסו לאותה ארץ, פגשו באותם נופים, חזו באותן תופעות מוזרות, ובכל זאת, עשרה מהם ראו מציאות אחת, כלב ויהושע ראו מציאות אחרת. מה קרה כאן – הרי כולם היו אנשים משכמם ומעלה, ראשי בני ישראל – מה הביא אותם לראות את המציאות באור אחר מזה של כלב ויהושע?
נראה כי נקודת ההבדל נעוצה בדברי חז"ל שהמרגלים הקדימו פה לעין. דהיינו, פה מבטא אמירה – הנחה מוקדמת, ולהקדים פה לעין משמעו לראות את מה שכבר נאמר בפה, במקום לומר בפה את מה שראו בעיניים. הוי אומר שההסתכלות שלהם לא הייתה נקיה אלא מבוססת על הנחה מוקדמת.
וכך הסביר זאת רבי משה שפירא זצ"ל: מלכתחילה נדרשה מהמרגלים הסתכלות על ארץ ישראל כמקום להשלמת קבלת התורה בפועל, ולכן נקודת המבט המתבקשת היא ראיה ללא הבנה – נעשה קודם לנשמע – אם הקב"ה מייעד את הארץ הזאת כמקום המתאים לחיי תורה, בהכרח שכל המחזות המוזרים שפגשנו, הם אלו העושים אותה למתאימה, גם אם אי אפשר להבין זאת כרגע. אבל המרגלים בחרו לראות את המציאות כפי ההבנה שלהם – מבט של נשמע ואחר כך נעשה, ובראיה כזאת אכן רואים את הארץ כבלתי מתאימה ליעוד של עם ישראל. זאת היא ראיה שהפה קודם לה, ראיה מתוך ההנחות המוקדמות.
3
שני אנשים רואים את אותה מציאות, בעיני אחד היא חלום שמתגשם ובעיני השני היא הרת אסון, וכך בדיוק מתנהל שיח חרשים – כל אחד רואה את התמונה בכלים שלו, מעניק לה משמעות כפי עולם הערכים שלו, ואיננו מבין איך השני רואה כאן תמונה אחרת. ויכוח כזה הוא אמוציונלי וחסר תוחלת, כל צד יתבצר בעמדתו ויתרחק מזולתו.
אפשר גם אחרת; לאנשים עם רחבות הדעת יש את היכולת לראות את התמונה גם מנקודת המבט של השני, ולהבין את הסיבות לפרשנות שהוא בטוח בה. אנשים כאלו יודעים ומסוגלים לנהל ויכוח הגיוני, כזה שאיננו נוגע בפרשנות אלא בהנחות הקדומות שגרמו לה. ויכוח בו כל צד מודע להסתכלות של זולתו אבל מציג את תפיסת העולם ואת הערכים שלו באופן מכובד ומשכנע.
וגם אם הוא נותר איתן בדעתו, אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו – אל תשפוט אותו על הפרשנות התמוהה שלו למציאות, שמא ממקומו גם אתה תראה את המציאות באור שונה.
4
אין הורה שיוכל להיות נוכח תמיד לצד ילדו כדי לספר לו את התמונה שהוא רואה. גם ויכוחים על משמעות התמונה אינם נכללים בהגדרה של עשיה חינוכית – לרוב הם משיגים רק תוצאה הפוכה. חינוך אמיתי מתחיל בשלב המוקדם יותר, הרבה לפני הוויכוחים, הוא עוסק בבניית עולם הערכים הפנימי, בעיצוב זהות עצמית בהירה, בהענקת כלים לקרוא נכון כל תמונה, להאזין לקולות, ולמצוא את הפשר האמיתי המסתתר בה.
חינוך נכון הוא זה שגם מעלה למודעות את חוסר היכולת של האדם להיות בטוח, שתמיד הוא רואה את התמונה האמיתית, שמסיר את המסווה מעל הנגיעות האישיות המכוונות את זווית ההסתכלות לעמדה נוחה, אבל מעוותת. זהו חינוך להיות אמיץ ועניו כדי להתייעץ עם החכמים וליטול עצה מן הזקנים.
