"ואת שבתותי תשמורו" (יט, ג')
העיר תל אביב, לפני כשישים שנה שנה, מורכבת היתה מאוכלוסיה מעורבת – יהודים חרדים יראים ושלמים התהלכו בה לצד פורקי עול, כשההבדלים ביניהם חדים וברורים. היו כשרי ישראל שומרי הדת נזהרים מאד שלא להתערב עם עוברי על הדת, ונשמרים מהם ומהמונם מכל משמר!
היתה משפחה חרדית אחת המקפידה על קלה כבחמורה, שהכירה בהשגחה עליונה זוג עולים חדשים עריריים מאחת מארצות העמים. שהיו שניהם רופאים ידועי שם. מחמת האנטישמיות שהיתה אותה עת בארץ מוצאם, לא יכלו לעסוק בגלוי ביהדות ושמירת המצוות, אבל זוך תמימותם ותשוקתם הרוחנית לא כבו, ובהשפעת אותה משפחה חרדית נתגלה בהם הניצוץ הקדוש. הם החלו אט אט להתקרב לתורה ולשוב בתשובה, ולקיים את עיקרי המצוות.
הם הוזמנו כסדר לסעודות שבת קודש בבית אותה משפחה, ונהנו מאוד מאווירת השבת הנעימה, כשהם משתלבים יפה בין בני המשפחה. זו היתה גם הזדמנות טובה לקרבם יותר, והיו משוחחים רבות בסעודות אלו בענייני אמונה והשקפה.
כעבור תקופה כבר היו שומרים רוב המצוות כראוי, וכמובן החלו גם בשמירת שבת כדת, להנאת בני המשפחה המקרבת, ששמחו לראות פרות בעמלם.
כך התנהל הכל למישרים במשך כשנתיים, עד שבאחת השבתות נחלה האשה בעלת הבית החרדית אכזבה קשה, שגרמה לה לסערת רוח גדולה. היה זה כשיצאה אל המרפסת בדיוק בשעה שעזבו בני הזוג את ביתם בתום סעודת השבת, והנה רואה היא להפתעתה את הבעל הרופא עומד ברחוב ומנופף בידו לערב מונית חולפת, וכך בשאט נפש וללא שום היסוסים, עלו שני בני הזוג אל הטקסי בנסיעה חצופה בריש גלי, וברמיסת כבודה של שבת מלכתא!
המחזה שנתגלתה לעיניה קומם אותה מאד – הרי עובדים אנו כאן איתם ומשוחחים זה עידן ועידנים על חשיבות קדושת השבת ושמירתה! הם אף העמידו פנים שאכן הדברים מקובלים עליהם, וסיפרו שכבר החלו בשמירת השבת כדין. והנה מתבררת עתה נוכלותם וחציפותם הגדולה… לא מיניה ולא מקצתיה – הם פשוט נהנים מחברתנו ומן הסעודות הטעימות ותו לא! כשם שנסעו מכאן במונית, הרי מן הסתם הגיעו כמו כן במונית… ומנין להם הכסף לתשלום? אין זאת אלא שמגיעים הם לסעודת השבת כשהארנק המוקצה בכיסם ו'מוכרים' סיפורים שהם כבר שומרי שבת ונזהרים בכל הלכותיה! אין כאן אלא זוג רמאים, החליטה האשה ברוב כעסה ואכזבתה, עתה משנודעה המרמה, לא יוכל ועוד לרמותנו!!!
בו במקום הוחלט על ניתוק הקשר לחלוטין!
כשהתקשרה האשה ההיא באותו שבוע, נענתה להפתעתה בניכור ובקוצר רוח, היא לא הבינה על מה ולמה מתיחסים אליהם פתאום כך בריחוק. אך בני הזוג נאלצו להשלים עם המצב, כשהבינו לאכזבתם הגדולה שאינם עוד אורחים רצויים בבית אותה משפחה, ובתקופה קצרה נותק הקשר עימם לגמרי!
חלפו כעשרה חודשים, והנה נפטר הרופא הלה והלך לעולמו, כשהגיע השמועה המצערת אל האשה החרדית, חשבה שמן הראוי לגשת לנחם את הרופאה בצערה הגדול.
יצאה אפוא האשה לניחום אבלים בהגיעה לביתה מצאה שם כמה נשים שישבו, כנראה שכנות ומכרות שריחמו עליה ונכנסו לבקרה ולנחמה. הן לא שמו לב בכניסתה, ומשתפסה את מקומה על אחד מכסאות המנחמים שבקצה החדר, שמעה לתדהמתה את הרופאה מספרת לחברותיה את נסיבות הענין.
בין הדברים סיפרה כך:
"זה לנו כמה שנים שחזרנו בתשובה, ובשנתיים האחרונות התחלנו אף בשמירת השבת בשלמות! לפני כעשרה חדשים התארחנו לסעודת שבת אצל משפחה חרדית שקרבה אותנו מאד, אולם באותה שבת לא חש בעלי בטוב – היו לו כאבים חדים בחזה, והוא חשש מאד שזה התקף לב, לא עלינו. כשיצאנו מבית המשפחה המארחת התגבו הכאבים, ודקירות הלב הלמו בעוז. בהיותו פרופסור מומחה הבין בעלי שהוא לקה בהתקף לב חמור, ושעליו לסור תכף ומיד לבית החולים לניתוח דחוף להצלת לבו המפרפר. מיד עצרנו מונית חולפת, והאצנו בנהג לדהור לבית החולים, תוך שאנו מסבירים לו את המצב הדחוף, ומבטיחים לשלם את שכרו לאחר השבת, כי מחמת קודשת השבת לא היה כסף בידינו… ומאז השתנו בבת אחת כל חיינו, כשאנו חולקים את עשרת החודשים האחרונים לחיי בעלי ז"ל בין הבית לבית החולים, וחוזר חלילה, הוא עבר מאז עוד כמה ארועי לב קשים – סיימה האלמנה את סיפורה הכואב.
האשה החרדית שישבה מן הצד ושמעה את הסיפור לא האמינה למשמע אוזנה! היא ניגשה בהתרגשות גדולה והתקדמה אל מקום האלמנה האבלה, ונפלה על צואריה כשכולה נרגשת וסוערת, בהשתתפות כנה בצערה הגדול! לאחר שנרגעה מעט וניחמה את רופאה, ביקשה את מחילתה מקרב לב, על מה שהרחיקוה מביתם בתקופה האחרונה. בלב מלא בושה וצער סיפרה לפניה דברים כהוויתם, שראתה אותם בדיוק באותה נסיעה של פיקוח נפש הדוחה את השבת, כנלמד מהפסוק (יח, ה): "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם – ולא שימות בהם" (יומא פה:), והתנצלה בפניה בלב שלם על שדנה אותם לכף חובה! מאז שבה האלמנה לביתם, בשמירה שלמה והדוקה של כל מצוות התורה כל ימיה לטובה.
(מתוך 'טיב המעשיות')