הרב ישראל ליוש
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן… (טז א)
רש"י מבאר שהזכרת מותם של שני בני אהרן, היה כדי לזרזו בציווי שלא לבוא בעל עת את הקודש. משל לרופא שכדי לזרז את החולה שלא יאכל צונן ולא ישכב בטחב, הוסיף ואמר שלא יעשה כן כדי שלא ימות כדרך שמת פלוני.
תמה הגאון רבי אליהו לופיאן זצ"ל, וכי אהרן הכהן צריך זירוז מיוחד כדי לקיים את ציווי הבורא, וכי יעלה על הדעת שמי שנבחר לכהונה גדולה, לעמוד ולשרת לפני ה' יעבור על ציווי ה', אם לא יוזהר שהוא עלול למות כשני בניו?
וכמן כן הקשה ר' אלה על מה שנאמר בפרשת צו, בפרשת קרבן עולה, אין צו אלא לשון זירוז מיד ולדורות, אמר ר"ש ביותר צריך זירוז במקום שיש חיסרון כיס. וכי חיסרון כיס זה סיבה שאהרן הכהן ובניו לא יזדרזו בקיום מצוות ה', והרי באנשי מעלה, נאמנים לה' ולמצוותיו עסקינן כאן?
ובאמת, מציין ר' אלה, שכך יש לשאול על כל מה שנאמר כמה פעמים בשבח צדיקי הדורות: 'מלמד שלא שינה', וכי מה שבח יש בזה כשעוסקים בצדיקים גדולים?
אלא, מיישב ר' אלה: התורה היא תורת אמת, ובאמת יש לכל אדם בכל חייו זכות בחירה בין הטוב ובין הרע, בין אם הוא קטן שרק עתה הגיע לכלל דעת ובין אם הוא אדם גדול וחשוב, כי 'אל תאמין בעצמך עד יום מותך', וכל שהוא ילוד אשה, הוא נולד עם שני היצרים ולעולם הוא צריך להתגבר ולהשליט את היצר הטוב על היצר הרע, ואמנם גדולים וחשובים כאהרן, מתגברים והולכים אחר יצרם הטוב, מכל מקום בהיות התורה תורת אמת, היא נכתבת לכולם ובכל המצבים, ואף אהרן צריך אזהרה תמיד, כי לעולם בידו הבחירה לבחור בין הטוב ובין הרע.
לא רק בדרשות דרש הגה"צ רבי אלה' זי"ע על 'אל תאמין בעצמך…', כך היה מהלך חייו…
פעם ניגש אליו בחור מהישיבה וביקש רשות לנסוע לחתונה של קרוב משפחה. "האם הנך בטוח שלא תהיה שם פריצות…?" שאל מרן זצ"ל את הבחור "א… א…" – החל הבחור להסס – "אבל אני אשב עם אבי ואמי בשולחן אחד… אה… לי זה לא יזיק…"
ר' אלה הזדעזע מתשובת הבחור ואמר: "אני כבר מעל גיל שמונים, ואיני רואה בעין אחת… ובכל זאת כאשר אני עובר ברחוב אני רועד מפחד מחשש שמא אכשל חלילה בראיה אסורה, ואתה בחור צעיר עם שתי עיניים בריאות, אתה אומר שלך זה לא יזיק…?!"
ידיד נעוריו של הגה"צ רבי אליהו לופיאן זצ"ל, רבי אברהם קורזנר ז"ל מספר: בשנת תשי"ח עת רבי אליהו היה משגיח בישיבת כפר חסידים, ביקרתי בארץ ישראל ושהיתי כמה ימים בישיבה, המשגיח הזמין אותי לישון איתו בחדרו.
בוקר אחד התעוררתי מוקדם, והנה אני רואה את רבי אליהו עומד ליד החלון ומדבר אל עצמו בלחש, תוך כדי הקפדה יתירה שלא אתעורר, סקרן הייתי מה רבי אליהו לוחש שם? הטיתי את אוזני ושמעתי שהוא חוזר כמה וכמה פעמים על הפסוק 'לא תביא תועבה אל ביתך'. לפלא היה הדבר בעיניי, מה מצא רבי אליהו להתעורר כה מוקדם ולחזור על פסוק זה פעמים רבות כל כך?
אחר בקשת מחילה שאלתי את רבי אליהו על פשר הנהגה זו. דבר ראשון התנצל רבי אליהו על שהעיר אותי משנתי, ולאחר מכן הסביר לי כך: 'יודע אתה כי אנו הולכים עוד מעט להתפלל בישיבה, מקומי בישיבה הוא בכותל המזרח, בני הישיבה מכבדים אותי בכניסתי לבית המדרש וקמים לכבודי, גם ממתינים לי אחרי קריאת שמע ותפילת שמונה עשרה, חושש אני שמא חלילה תתגנב מחשבת גאווה אל ליבי, והרי נאמר 'תועבת ה' כל גבה לב', 'כל' בא לרבות שאפילו גאוה המגיעה לאדם מכבוד של משרה, אף שהוא יכול להיכלל ב'ויגבה לבו בדרכי ה", בכל זאת עלולה אף להתערב בה גבהות לב שאיננה של מצוה, ואף היא תועבת ה' ר"ל, ולכן משנן אני את הפסוק 'לא תביא תועבה אל ביתך', כדי שלא אתגאה, ואוכל להשפיע על התלמידים, תורה ויראת שמיים.
כאשר שמעתי את הדברים הללו – ממשיך רבי אברהם קורזנר לספר – התפעלתי מאוד ותמהתי בפניו: 'האם אנשים זקנים כמונו, שבורים ורצוצים בגוף ובנפש, יש לנו עוד לחשוש שמא נכשל בגאוה?'
רבי אליהו השיב: 'מה השאלה?! משל למה הדבר דומה, לפצצה איומה שמונחת בפינת אולם גדול כבר כמה שנים, במשך הזמן חלפו על פניה אלפי בני אדם והיא לא התפוצצה, וכי משום כך חלפה הסכנה והיא כבר לא תתפוצץ לעולם?!'
לעת זקנותו, כאשר כבר לא היה בקו הבריאות, המשיך להשכים לקום זמן רב לפני התפילה כדי ללמוד תורה.
פעם שאלו אותו תלמידים: "וכי במצב הבריאות של המשגיח לא היה טוב יותר לו הרב היה ישן עוד קצת?"
"אדרבה" – ענה להם המשגיח – "דוקא בגלל שאני כבר זקן וקרב קיצי, אסור לי להמשיך לישון, הרי עוד מעט אבוא לבית דין של מעלה וישאלו אותי אם קיימתי את דברי השולחן ערוך 'יתגבר כארי לעמוד בבוקר שיהא הוא מעורר השחר…' מה אענה להם אם אמשיך לישון…?"