"וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר… אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה" (דברים ג', כ"ג-כ"ה)
הרב בנימין גולד
מרן הגאון ר' אליהו לופיאן זצ"ל, מביא את דברי המדרש על פסוק זה, וכך כתוב במדרש (דברים רבה יא, י): "עשר פעמים נגזר על משה שלא יכנס לארץ ישראל, ועדיין לא נחתם גזר דין הקשה, עד שנגלה עליו בי"ד הגדול, אמר לו: גזירה היא מלפני שלא תעבור, שנאמר 'כי לא תעבור את הירדן'. ודבר זה היה קל בעיניו של משה, שאמר: ישראל חטאו חטאות גדולות כמה פעמים, וכיון שבקשתי עליהם רחמים, מיד קיבל ממני, אני שלא חטאתי מנעורי – לא כל שכן, כשאתפלל על עצמי שיקבל ממני? [ולא הזדרז משה להתפלל לה'], וכיון שראה הקב"ה שקל הדבר בעיניו של משה, ואינו עומד בתפילה מיד, קפץ עליו ונשבע בשמו הגדול שלא יכנס לארץ ישראל, וכיון שראה משה שנחתם עליו גזר דין, גזר עליו תענית ועג עוגה קטנה ועמד בתוכה, ואמר: איני זז מכאן עד שתבטל אותה גזירה. באותה שעה לבש שק ונתעטף שק ונתפלש באפר, ועמד בתפילה ובתחנונים עד שנזדעזעו שמים וארץ, מה עשה הקב"ה באותה שעה? הכריז בכל שער ושער של רקיע ורקיע, ובכל בי"ד ובי"ד, שלא יקבלו תפילתו ולא יעלו אותה לפניו, מפני שנחתם עליו גזר דין".
"יסוד גדול למדים אנו מדברי המדרש הללו", אמר ר' אליהו זצ"ל. "אילו היה מתפלל משה רבינו על עצמו, מיד כשנגזר עליו שלא יכנס לארץ ישראל, היה נענה, ומשום שלא הזדרז להתפלל, גזר הקב"ה את הגזירה בשבועה שא"א לבטלה. ומכאן – כמה חשוב לכל אדם להקדים ולהתפלל לפני בא הצרה, לפני שנגזרה הגזירה, כשהוא בריא וטוב, יתפלל שלא יבואו עליו צרות וייסורים, כי אז התפילה יותר מתקבלת…"
ואלו הם דברי אלוקים חיים של חז"ל הקדושים בגמ' בסנהדרין (מד, ב): "א"ר אלעזר, לעולם יקדים אדם תפילה לצרה, שאלמלא הקדים אברהם תפילה לצרה בין בית אל ובין העי, לא נשתייר מרשעי ישראל שריד ופליט".
גם על חורבן הבית אמר ירמיהו הנביא לישראל, אחר שראם בוכים על חורבנו: "מעיד אני שמים וארץ, שאילו בכיתם בכיה אחת עד שאתם בציון, לא גליתם" (ילקוט שמעוני).
כמה טוב יהיה לנו אילו בכל תפילה, נכוון ב"מודים אנחנו לך", להכיר טובה להקב"ה על כל הטוב שנותן לנו, ושמונע מאיתנו צרות קשות וייסורים, ובזה נקדים תפילה לצרה שהיא סגולה למנוע הגזירה.
●●●
בספר 'שאל אביך ויגדך', מופיע סיפור מעניין מאד, הממחיש לנו עד כמה חשוב לבכות לפני בוא הצרה, ולא להמתין אחרי שהיא כבר באה.
אחרי מלחמת העולם הראשונה, כאשר נדמו הקרבות האדירים שהתחוללו בכל מרחבי אירופה ורוסיה, שבעקבותיהם נכבשו מדינות, ושטחים עצומים עברו ממדינה אחת לשכנתה. כשאך ישבו לקבוע את הגבולות החדשים שנכבשו במלחמה, נוצרו חלוקות שבמהלך הקרבות איש לא שם לב אליהן, וכך קרה, שעיירות נחצו לשניים, חלקן במדינה זו וחלקן במדינה אחרת, לפי מה שנכבש במלחמה.
היתה עיירה יהודית אחת, שהגבול נקבע ממש בגבולה, ואחרי חלוקת הגבול מחדש, נוצר מצב שהעיירה היתה במדינת פולין, ואילו בית הקברות של העיירה, עבר למדינת רוסיה, והגבול עבר ביניהן ללא אפשרות מעבר מהעיירה לבית הקברות שלה.
וכך הווה, שכל פעם שנפטר מישהו מהעיירה, היו צריכים ללכת ולבקש רישיונות מהצבא הרוסי שבית הקברות נשאר בצידו. הדבר גרם לטירדה גדולה, הקבורה התעכבה ונוצרה בעיה של כבוד המת בכל פעם, עד שקבלו אישור לחצות את הגבול לקבור את מתי העיירה.
לאחר דין ודברים הוחלט לשלוח משלחת למושל המחוז הרוסי, ולבקשו על ענין כבוד המתים, שיתיר בכל פעם שיש לוויה – לעבור את הגבול ללא צורך באישור. ואכן אנשי העיירה קבלו את האישור, ומאז הלוויות התנהלו כסדרן ללא עיכוב וצער המתים.
לאחר זמן, כאשר ראו החברא קדישא שהמעבר מתנהל ללא קושי, החליטו כי יש לנצל את האישור למעבר לוויות, בכדי להבריח סחורה ומצרכים עבור תושבי העיירה והמסחר המתנהל בה.
וכך עשו. יום אחד הם מילאו ארון קבורה בסחורות, כיסוהו בטלית, וכך צעדו לעבר הגבול מנין אנשים שנשאו את הארון, והלכו אחריו כהלוויית מת. כשהגיעו לגבול, והסבירו כי מדובר בלוויית מת, פתח להם הזקיף את השער. אך פתאום הוא עצרם! ביקש מהם להרפות מהארון ולהניחו. לבבות המלווים רעדו מחרדה: מדוע הפעם עושים להם בדיקה? הרי לוויות רבות עברו בגבול ללא שום בדיקה? הם ניסו להתנגד, באומרם כי אסור הדבר על פי ההלכה היהודית, יש כאן כבוד המת וכו', אך הזקיף לא אבה לשמוע, וניגש לארון לפותחו. והנה – לא מת ולא נפטר, ארון מלא סחורות!
כמובן שפחד גדול נפל על אנשי החברא קדישא, והם געו בבכי רב, על גילוי התרמית והעונש הגדול שצפוי להם בעקבות כך.
בין לבין ניגש אחד המלווים לזקיף ושאלו, מדוע הוא חשד בהם בפעם הזאת יותר מכל פעם? והזקיף ענה: "שוטים המלווים, כשהם עברו את הגבול ראיתי שהם שמחים ועליזים, לא נראו סימני צער על פניהם ככל לוויה שיש גם כאלו שבוכים על המת. הבנתי שיש כאן תרמית", ואז הוסיף: "עכשיו הם בוכים?! אם הם היו בוכים קודם לכן, הם לא היו צריכים לבכות עכשיו!!"…
●●●
מסופר על הרמב"ם, אשר היה כידוע רופא בבית השולטן במצרים, כל אותה העת ששימש הרמב"ם כרופא בחצר השולטן – לא חלה השולטן וכל מחלה לא שלטה בו.
יום אחד קרא השולטן לרמב"ם ואמר לו: "בעצם מנין לי לדעת כי אמנם רופא מומחה אתה, הרי מאז בואך לכאן לא הוכחת כלל את יכולתך, שהרי מעולם לא חליתי, מי יערב לי, אפוא, שכאשר אחלה תוכל לרפאני?"
השיב לו הרמב"ם: "הלא הרופא הגדול באמת הוא הקב"ה, כמו שנאמר 'כי אני ה' רופאך', והרופא הנאמן והגדול הזה אומר בעצמו, שעקב היותו 'ה' רופאך' יכול הוא להבטיח לעמו, כי 'כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך', לכן", סיים הרמב"ם את דבריו, "גדולה היא הוכחת יכולתו של הרופא ע"י מניעת מחלות, יותר מאשר ע"י ריפוי מי שכבר חלה בהן". נהנה השולטן מחכמתו ופקחותו של הרמב"ם.
אכן כך! צריכים אנו להתפלל להקב"ה, שימנע מאיתנו את כל המחלות והצרות, עוד קודם בואן, כי לעולם יקדים אדם תפילה לצרה, כדי שלא תבוא עליו, והיא מעלה גדולה.