אנו נצבים כעת כבר ימים ספורים לפני ראש השנה, יום הדין הגדול והנורא, ואנו רוצים להתעורר ולקחת אל ליבנו את המשפט הקרב.
עיקר עבודת הימים אלו, היא עבודת התשובה. ראש וראשון למדריכי האדם החפץ לשוב אל בוראו, הוא כמובן ספרו של רבנו יונה 'שערי תשובה', אשר אין חודש אלול שלם בלעדיו.
הגאון הצדיק רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל, משגיח ישיבת פוניבז', היה רגיל לומר כי הספר 'שערי תשובה' אינו ספר מוסר, כי אם ספר הלכה! בספר זה מבוארת ומבוררת השקפת התורה על ענייני התשובה; מתגלה לנו מהי הסתכלות התורה על חומר המצוות והעבירות שבתורה, כיצד שבים בתשובה כראוי, ואלו הלכות מחייבות לכל דבר…
פרשת נצבים – הנקראת תמיד בשבת הסמוכה לראש השנה – מכונה בכתבי גדולי הדורות 'פרשת התשובה', משום שרבים מחלקי עבודת התשובה שביאר רבנו יונה מופיעים בה. נתבונן ונפיק לקח מהפסוקים הקדושים, לקראת יום הדין הבא עלינו לטובה; ולאחר מכן נבאר כמה מענייני עבודת היום למען נדע ונשכיל את המלאכה אשר לפנינו:
בתחילת הפרשה מדברת התורה על גודל העוון להתכחש לאימת הדין ולעשיית התשובה, ואלו דברים מבהילים וחריפים שאין כדוגמתם בהרבה מקומות בתורה: "וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה: לֹא יֹאבֶה ה' סְלֹחַ לוֹ כִּי אָז יֶעְשַׁן אַף ה' וְקִנְאָתוֹ בָּאִישׁ הַהוּא וְרָבְצָה בּוֹ כָּל הָאָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה וּמָחָה ה' אֶת שְׁמוֹ מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם: וְהִבְדִּילוֹ ה' לְרָעָה מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אָלוֹת הַבְּרִית הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה". (כט, יח-כ).
מדוע כה חמור הדבר? כי זוהי התעלמות מופגנת! הפניית ראש מכוונת לתוכחה! על זה האדם נתבע תביעה בפני עצמה.
מרן הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל, היה מספר כי בימי מלחמת העולם השניה, כאשר התגלגל עם ישיבתו מהעיירה קלעצק לעיר וילנא, נתנו לו ראשי הקהילה רשות להציץ ברשומות ופנקסי העיר, שנכתבו עשרות שנים קודם לכן. רבי אהרן ביקש שיביאו לו את פנקס הקורות מתקופת אדונינו הגאון מוילנא זצ"ל. שם הוא ראה את המעשה הבא:
פעם נטפלו השלטונות בליטא לגאון מוילנא, העלילו עליו שקרים משקרים שונים והביאוהו למשפט. הגאון אחז מטעמיו שלו, שאין לו לדבר עם השופטים מטוב ועד רע, וכך היה: שאלו אותו, ואין תגובה. דברו אליו, והוא לא התייחס.
חמתם של השופטים בערה בהם, ועל ההתעלמות הזו לבדה פתחו לו תיק חדש, על בזיון מערכת המשפט, ופסקו לו עונש חמור יותר ממה שתוכנן בתחילה.
סוף דבר, הבין הגאון להיכן נוטים הדברים, הוריד את טליתו מראשו וחשף את תפיליו. אך ראו אותם הגויים, קיבלו פחד ואימה, ועזבוהו לנפשו. הן כך אומרים חז"ל (ברכות ו, א): "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך, ויראו ממך" – אלו תפילין שבראש.
"אנו יודעים", עורר רבי אהרן, "שמלכותא דרקיעא היא כעין מלכותא דארעא, ומן המעשה הזה רואים עד כמה חמור בזיון מערכת המשפט. אם כך, אדם שיתעלם בראש השנה מהדין הנורא, וישאר באדישותו ביום המשפט – יחמיר חלילה את עונשו עשרת מונים". על פי זה הסביר רבי אהרן את פשט לשון הפסוק: "וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ". על זה גופא "לא יאבה ה' סלוח לו, ורבצה בו כל האלה". אם אדם חושב לעצמו שבאופן אוטומטי הוא יעבור כל שנה ושנה את הדין בשלום, וכביכול אין מקום לדאגה, להכנה ולתשובה, התביעה הזו נוראה אף יותר מעצם העוון!
לצערינו, התופעה הזו נראית מדי פעם במחוזותינו, והיא אינה ניתנת להבנה כלל. אם אנחנו מאמינים בני מאמינים, וסמוכים ובטוחים שאכן כל שנה דנים אותנו מחדש, וכל פעם מי יודע אם נעבור את הדין בשלום – מהיכן השאננות הזו? מהיכן נובעת התחושה של "שלום עלי נפשי"?! הלוא זוהי התביעה הגדולה ביותר, ועל כך צועק הפסוק "לא יאבה ה' סלוח לו". נורא!
אך האמת היא שנקודה זו שייכת לכל אחד ואחד. הרי מטבע הדברים, אילו היינו מבינים את הענין לעומקו ובמלוא חומרתו, היה אמור להיות כעת מצב בו לא נוכל לשוחח כלל עם בני אדם. להבדיל, כאשר אדם עומד לפני משפט בשר ודם, ואפילו לא על ענין של נפשות אלא רק על ממון מועט או מרובה – הוא כולו חרד ומתוח, ומתקשה להתרכז בכל דבר אחר.
ומדוע איננו חשים כך בימים הללו? כי בכל אחד מאיתנו יש בחינה מסויימת של "התברך בלבבו לאמור שלום יהיה לי", רחמנא ליצלן. או שמרגישים בפינה קטנה בלב "כמו ששנה שעברה עברנו, גם השנה נעבור", או שהאדם מדמה לעצמו שהוא יחסית בסדר, ואין לו מה לחשוש…
וממילא אם זה רק לא היה נכון בפני עצמו; הרי אף "מלאכים ייחפזון וחיל ורעדה יאחזון" בשומעם על יום הדין הקרב ובא. אבל מה עם ההתעלמות עצמה? האם מישהו מוכן לקחת על עצמו את התביעה הנוראה של "התברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי", רחמנא ליצלן?!…
והנה כבר בעלי המוסר עוררו על כך שניתן לראות בימים אלו דבר תמוה מאד: ככל שהאדם רחוק יותר מעבודת השם הראויה, הוא יותר אדיש, ודווקא הצדיקים אלו שעובדים את קונם באמת במשך כל השנה, הם מלאים בחרדה לקראת יום הדין… והרי היה אמור להיות הפוך לחלוטין.
דווקא אצל גדולי ישראל, ככל שהיו בדרגה גבוהה יותר – כך יותר חרדו מעומק הדין והבינו את משמעותו.
ידידי הרב הגאון רבי אליהו וילנסקי שליט"א, ר"מ בישיבת קמניץ לצעירים, סיפר לי בשם סבתו הרבנית מרת רחל וילנסקי ע"ה, בתו של המשגיח הגאון הצדיק רבי אליהו לופיאן זצ"ל, שהיתה ידועה כאשה דגולה וחשובה, ונודעה בתפילותיה הזכות וביראת שמים המופלגת שלה, ואשר דמות דיוקנו של אביה הגדול והליכותיו הטהורות לא משו מנגד עיניה.
כי היתה לה רגילות לקבל את פני אביה, רבי אליהו, בשובו מתפילות הימים הנוראים עם בגדים נקיים להחלפה, משום שבגדיו היו ממש רטובים מזיעה, מגודל התאמצותו ויגיעתו בתפילה. "לא רק הבגדים היותר צמודים לגוף", תיארה הרבנית, "אלא אפילו הפראק היה רטוב לגמרי"…
ושלא תחשוב כי הסבא – רבי אליהו לופיאן היה אדם שרגיל להזיע", הוסיף לי הנכד ואמר, "כי ההיפך הוא הנכון: בחיי היום יום הוא היה חף מזיעה לחלוטין. אבי מורי הגאון רבי יצחק דוד וילנסקי שליט"א מספר, שכשהיה חוזר לפעמים עם הסבא בחזור מבית המרחץ בערב שבת, היו הבגדים המשומשים שפשט נקיים ולבנים בלי שום הרגשת זיעה כלל, עד שהיה קשה להבחין אלו הם הבגדים החדשים ואלו הם הישנים. כל חייו הוא התנהל בכובד ראש ובהדר מלכות, וזיעה, שהיא אות למאמץ או לעצבנות, מעולם לא ניכרה בו – חוץ מהפחד והאימה שאחזוהו, מחמת גודל המאמץ לפעול בתפילה בימי הדין"…
שמעתי פעם מאחד מגאוני וצדיקי ירושלים, כי אחד מתלמידי מרן ה'חפץ חיים' זצ"ל ראה פעם את רבו יושב ומשנן עם עצמו כמה ימים לפני ראש השנה את פסוקי המלכויות בלהט ובהתרגשות.
כשהבחין ה'חפץ חיים' שהתלמיד מתחקה אחר מעשיו, הסביר לו ה'חפץ חיים' את פשרם: "הלוא עומדים אנו לפני ראש השנה, בו נקבל על עצמנו שוב עול מלכות שמים. והנה ידועים דברי הגמרא במסכת גיטין (נו, א), אודות רבן יוחנן בן זכאי שנפגש עם הקיסר ואמר לו: 'שלמא עלך מלכא! שלמא עלך מלכא!'. אמר לו הקיסר: 'חייב אתה מיתה פעמיים, האחד – על כך שאיני מלך ואתה קורא לי מלך! ושנית – על כך שאם אני מלך מדוע התעכבת מלבוא אלי עד עתה'. בלשון הגמרא: "אי מלכא אנא, עד האידנא אמאי לא אתית לגבאי?"
"ולכן לקחתי לעצמי פנאי", הטעים ה'חפץ חיים', "להתכונן כראוי לעבודת המלכויות, להתחבר לפסוקים ולהבינם היטב – עוד קודם ראש השנה, כדי שחלילה לא יטענו כלפי את טענת הקיסר לרבן גמליאל: "אי מלכא אנא, עד האידנא אמאי לא אתית לגבאי?… אני משתדל לבוא כבר בערב ראש השנה"…
במקהלות החסידים סיפרו אודות הרבי הקדוש רבי אהרן מקרלין זצ"ל, שכאשר הוא היה שומע את החזן מנגן 'המלך' תקפתו חרדה גדולה. פעם הוא הסביר על מה הוא כה נחרד. "אני חושש שיטענו עלי בשמים את טענת הקיסר בפני רבן גמליאל: "אי מלכא אנא, עד האידנא אמאי לא אתית לגבאי?".
זו עבודה שדורשת זמן רב והשקעה, ואינה נקנית ממילא ובבת אחת. הגאון הצדיק רבי מרדכי צוקרמן זצ"ל היה מכוון את תלמידיו בערב ראש השנה, כך: "צריך לנסות לצייר ציור מוחשי באמונה – במלכות השם יתברך. להתבונן היטב בהנהגת שכר ועונש שבבריאה – בעבודת הזכרונות, ולהגיע לאמונה מושלמת בתורה מן השמים – בעבודת השופרות, עד שהאמונה בזה תהא ברורה וחושית, וכל זה לוקח זמן. לכל זה צריך הכנה והתבוננות כבר בימי האלול".
(מתוך הספר 'אוצרותיהם אמלא')