הבית הגדול ברחוב רשב"ם 23 הומה אדם. המוני המנחמים אינם פוסקים מלבוא. לצד הבנים האבלים ניצב נאמן הבית, הנכד המסור הרה"ג ר' יעקב ישראל קניבסקי שליט"א, שעמד לצד סבו הגדול ושירתו נאמנה כל השנים בעזרה העצומה לכל בית ישראל. לבקשתנו, ניאות לשתף את קוראי 'במה' בתחושות והרגשות ביום שאחרי האסון הכבד לכל בית ישראל.
מה המחשבות שחולפות אצליך בימים האלו?
לפני כמה שנים, הגאון רבי חזקיהו יוסף שרייבר שליט"א, ת"ח גדול ובר סמכא, אמר לחתנו, שהוא דוד שלי: 'תגיד להם שכל יום ויום שהם יושבים אצל הרב ורואים את ההליכות שלו וסופגים את הדברים שלו, שיחרטו על לבבם כל צעד ושעל, כל נקודה ונקודה, כי יבוא יום ולא יאמינו להם שהיה כזה יהודי'.
בימי השבעה שמענו כל כך הרבה דברים. אני מסתובב אחורה ולא מאמין שהייתי מטר ליד הדברים הללו שאירעו. היינו בתוך בועה של שכינה, של קדושה, של אטמוספרה רוחנית גבוהה, עכשיו פשוט נחתנו לעולם המעשה ואנחנו מסתובבים אחורה ולא מאמינים שהיינו חלק מהדבר הזה.
אני מאמין שההרגשה הזאת תלך ותתעצם ככל שיחלוף הזמן והיא מקיפה את כל השטחים. בתורה זה פשוט כך, עמל התורה המופלג; גם במידות טובות, ביראת שמים, בדקדוק ההלכה, בבין אדם לחבירו.
מאז היותי ילד התרגלתי לחיות בצילו הגדול. אבי (הגאון רבי יצחק שאול שליט"א, בן הזקונים), היה מאוד קשור אליו באופן לא רגיל. לא שדיברו או נפגשו פעם או עשר פעמים ביום, אלא כל מהלך היום הכל יחד. אין יום בכל הזמן בלי סבא, החל מהתפילה בבוקר, הלימוד אחרי התפילה, אבא יושב לידו, ואני גדלתי ביניהם, כך בתפילה וכך בלימוד.
איך היה גדול הדור מתנהג אליך כסבא?
הוא היה הרבה יותר מסבא, כמו אבא שלנו גדול, ברמה שהייתי יושב לידו בתפילה כילד, הייתי צריך להצביע בסידור והיה בודק אם אני מתפלל כמו שצריך, ובברכת כהנים להיות מתחת לטלית שלו, ובתפילות השבת בשחרית ובמוסף מתפלל איתו; המשך בהתעניינות שלו מה למדו בחיידר; וכשעליתי לישיבה קטנה היה אומר לי: תשלח לי מכתבים ואענה לך תשובות, ואם לא הייתי שולח היה שואל – למה אתה לא שולח לי מכתבים?
לפני שבוע, בהשגחה מופלאה, התקשר אלי אברך שלמד איתי בחיידר ואומר לי: 'מצאתי משהו מעניין'. הוא הביא לי מכתב שהרב כתב לרב'ה שלי בכיתה ו' בתשב"ר, וכך כתוב בפתק: 'לכבוד הרב'ה, בחנתי בשבת את נכדי יעקב ישראל קניבסקי על מה שלמד במשך השבוע בתלמוד תורה וידע יפה מאוד וניכרת ההשקעה של הרב'ה'.
לא ידעתי מהמכתב הזה עד לפני שבוע, פעם ראשונה שראיתי את המכתב. אדם שלומד כל יום סדר יום מלא וגדוש שאדם מן השורה לא יכול ללמוד במשך חודש, ומקבל קהל וכותב ספרים ועונה לשבעים מכתבים ביום בממוצע, ואנשים כל הזמן ניגשים אליו – מצליח גם לא לשכוח את הדברים הקטנים האלה, לכתוב מכתב לרב'ה של הנכד. אלו דברים מדהימים וגדלנו לתוך זה. היום אנחנו מסתכלים על זה ולא מאמינים שהיינו בתוך הסיפור הזה.
האם היה נותן מוסר או גוער בנכדים והנינים?
על רוב הדברים הוא לא דיבר איתנו, ולא עשה מעצמו עסק, ראינו את המציאות הזאת בצורה כל כך ברורה שאלו הדברים החשובים בחיים. אף פעם לא נתן מוסר ולא צעק, אבל רואים סבא שהדבר שהכי מעניין אותו ללמוד, שום דבר אחר לא מעניין אותו חוץ מלימוד, אין ספר בבית שלא ידע היכן נמצא ומה כתוב בו מתחילתו ועד סופו, אין דבר כזה שלא היה עם ספר ביד. כל הזמן סביב תורה.
כל השבוע הסתובבו המוני בית ישראל בבית הצנוע, בשבת בעיקר הייתם בני המשפחה עם מרן זצוק"ל. איך הייתה נראית השבת במחיצתו?
שבת זו גם הייתה דוגמה איך הכל סבב אצלו סביב התורה. בליל שבת ישבנו איתו בסעודה, הוא יושב ומסתכל, עושה קידוש ואז נוטל ידיים. מביאים לשולחן את הדגים ובינתיים הוא מסיים ראשון כי הוא לא אוכל הכל, ומיד מסובב את הכיסא ופותח מהסטנדר את הספרי על פרשת השבוע ללמוד את המדרש רבה, להמשיך ללמוד, ואז הוא אומר באמצע: 'נו, בת שבע, אפשר לברך?'… וסבתא הייתה אומרת: 'לא, יש מרק'… 'אה, טוב'… וממשיך ללמוד.
מגיע מרק, הוא שר את הזמירות במנגינות שלו, את כל הזמירות שאבא שלו היה שר. הוא הקפיד על כל הזמירות, גם בליל שבת וגם בסעודה בבוקר. את הזמירות אמר בלי לסחוב וגם בלי שום זיוף, מסיים לשיר את הזמירות וחוזר לספרי. ואז הוא שואל: 'נו, אפשר לברך?' סבתא אומרת 'לא, יש עוד עוף ובשר לכבוד שבת'… והוא יושב ולומד וזה מה שמעניין אותו. בין לבין הוא לומד, כל הזמן לומד, הוא מספיק לסיים את הספרי, מדרש רבה, תוך כדי הסעודה, בזמן שכולם פטפטו הוא כבר מסיים עוד דף ועוד דף. אלו דברים שאתה גדל עליהם, זה מה שמעניין בחיים, לא מעניין אותו שום דבר אחר.
האם מרן זצוק"ל הכיר את כל הנכדים?
רק את הנכדים שדיברו איתו בלימוד. יכול להיות נכד שלא מדבר איתו בלימוד והוא לא מכיר אותו, ופתאום מגיע חתן חדש למשפחה ומתחיל לדבר איתו בלימוד וסבא מכיר אותו. הלימוד זה מה שחשוב.
הרגשתם שההקרבה למען כל בית ישראל הייתה אולי על חשבון המשפחה?
להיפך. סבא לא פספס אף שמחה משפחתית בגלל היותו מתמיד. את שתי הארוחות כל יום הקפיד לאכול רק עם הרבנית, לא משנה מה קורה. כמובן הארוחות היו קצרות, אבל רק עם הרבנית. בכל יום היה הולך לאחותו האלמנה לבית, כל יום! במוצאי צום היה לוקח עמו גם את הרבנית והיו שוברים את הצום בבית אחותו האלמנה. אין ויתורים.
היה מגיע לשמחות של כל בני המשפחה ולא מפספס כלום, לא שלום זכר ולא ברית. מגיע כמה זמן שצריך להיות, לעיתים גם זמן קצר מאוד, אבל הקפיד לבוא. כל הלימוד וההקרבה למען כלל ישראל לא הייתה על חשבון בני המשפחה כלל. לכל מה שצריך היה זמן.
('במה'. bama.org.il)