הרב יהושע לייבזון
בתחילת שבוע הבא, יופץ למנויי גיליון 'לקראת שבת' המגזין החדש 'בית היין' של ארגון 'אחינו'. מגזין מרתק ומיוחד על חינוך, ואהבת תורה. מומלץ לכל אחד לקבלו ולעיין בתוכו. שלפנו לכם כמה ראשי פרקים מיוחדים, מהתוכן שיופיע אי"ה, כאמור, בתחילת שבוע הבא.
הקטע הראשון הוא חלק קטן מראיון מרתק, עם הפעיל הוותיק הרה"ג ר' יעקב מויאל הי"ו, שמספר סיפורי פלא על מסירות הנפש של הגאון רבי ירחמיאל קראם זצ"ל, וכך הוא מספר:
זה היה לפני למעלה מארבעים שנה. הגאון רבי ירחמיאל קראם זצ"ל הגיע אז לביקור בעיר שדרות, כחלק מהפעילות הבלתי פוסקת שלו להפצת תורה ויהדות בכל מקום אפשרי.
הוא צעד ברחובה של עיר, בין כתובת לכתובת, ולפתע הבחין בנער צעיר הצועד מולו. הרב קראם ניגש אל הנער, לחץ את ידו בחביבות ושאל אותו: "תגיד, אתה יודע כמה זה שבע כפול שלוש?"
הנער הסתכל עליו בחוסר הבנה: "בטח שאני יודע, שבע כפול שלוש זה 21!".
הרב קראם הפגין התפעלות גדולה מהתשובה המהירה והמדויקת.
"וכמה זה שמונה כפול תשע?"
הנער חשב רגע והשיב מיד: "72!".
חיוך רחב התפשט על פניו של הרב קראם: "תשמע, אתה גאון!", הוא אמר לנער הנבוך, "יש לך ראש חזק! אני חושב שאם תשקיע בלימוד תורה, אתה בוודאי תהיה ראש ישיבה גדול!".
הנער שמח במחמאה, וחשב שבכך הסתיימה לה הפגישה עם האיש המוזר, אבל הרב קראם ידע שזאת רק ההתחלה…
"איפה אתה גר?", הוא שאל, והנער השיב שהוא גר בירושלים בשכונת בקעה, כעת הוא נמצא אצל דודתו בשדרות לכמה ימים. הוא אפילו מסר לרב קראם את כתובתה של הדודה, והרב קראם מצידו לא חשב פעמיים, באותו רגע, רגליו הוליכו אותו לבית הדודה.
"ידעת שלאחיין שלך יש כזה פוטנציאל גדול?", הוא שאל את הדודה המבולבלת. "את מארחת בבית שלך בחור שעתיד להיות ראש ישיבה בעזרת ה', אם הוא ילמד תורה כמובן…".
הדודה התלהבה: "אחי מאוד ישמח לשמוע. הוא מאוד אוהב את לומדי התורה. אני חושבת שהוא ישמח לשלוח את הבן שלו לישיבה, אם הוא ידע שיש לו עתיד כתלמיד חכם…".
כמובן שהכתובת של האח, אביו של הנער, נרשמה בפנקס, ובתוך ימים אחדים כבר ניצל הרב קראם ביקור בירושלים כדי לקפוץ לשכונת בקעה, ולשוחח עם הוריו של הנער אותו פגש בשדרות. ההורים שבעו נחת מהמחמאות, וסמכו את ידיהם על ראשו של הרב קראם, שייקח את בנם לישיבה שהוא מוצא לנכון.
לא עברו ימים אחדים, והנער כבר למד בישיבה! באותה תקופה היו הרבה 'ישיבות לעם', שבהן למדו בחורים שבאו מבתים של קירוב. הם לא ידעו הרבה, אבל הם קיבלו המון דרבון ואימון שהם יכולים להצליח, ואכן רבים מאוד פרחו ועלו כתלמידי חכמים.
"את הסיפור הזה", אומר הרה"ג יעקב מויאל, "שמעתי מפיו של ראש ישיבה חשוב מאוד, תלמיד חכם מופלג. 'אני הוא הנער משדרות!', אמר לי ראש הישיבה. 'רבי ירחמיאל זצ"ל לקח אותי מהרחוב, כפשוטו, הוא פגש אותי ברחוב ושינה את החיים שלי, הוא נתן לי חיים חדשים, הפך אותי לתלמיד ישיבה ולאחר מכן גם לראש ישיבה, והכל בזכותו!'".
הרב מויאל מספר לנו את הסיפור בהתרגשות רבה, ומדגיש: "אני מכיר את ראש הישיבה הזה, כמובן שלא אזכיר את שמו, אבל יש לו למעלה מעשרה ילדים, כולם יראים ושלמים, הבנים והחתנים כולם תלמידי חכמים, נכדים בישיבות הטובות ביותר, ממש משפחה גדולה, שבט שלם שהגיע מחיי ריקנות חסרי תוכן לעולם התורה והיראה, והכל בשיחת רחוב של הגאון רבי ירחמיאל קראם זצ"ל… וזה רק סיפור אחד מיני רבים".
***
קטע נוסף מומלץ מאוד שבחרנו להביא, הוא תיאוריו של הרב מנחם שוורץ שליט"א, העוסק עשרות שנים בזיכוי הרבים, ובצרכי ציבור באמונה בפתח תקווה, ועתה בירושלים, על הבית ספוג האמונה וגדלות הנפש בו גדל. וכך הוא מספר:
בשנות הזעם הצטרפה ממשלת הונגריה האנטישמית לצד גרמניה, הוציאה את היהודים משורות הצבא וְשִׁעְבְּדָה אותם במחנות עבודה שהיו מספקים את צרכי הצבא – בתנאי עבודה קשים ביותר. גם אבא זצ"ל נלקח למחנה עבודה שכזה. אוכל כשר לא ניתן במקומות אלו, ואבא זצ"ל היה מהמעטים שלא נגעו באוכל של הצבא, אלא קיימו את גופם על לחם יבש ותפוחי אדמה.
אבא ערק מהצבא בשנות המלחמה, וחזר לתוך הונגריה. שם תפסוהו הגרמנים ימ"ש והובילוהו למחנה העבודה 'דכאו' הידוע לשמצה. פעם אחר פעם עמד המוות לנגד עיניו, וּבְנִסֵּי נִסִּים נותר אבא בחיים ושרד את השואה האיומה.
וַיִּוָּתֵר אליהו לבדו…
אבא זצ"ל, במקום לשקוע בחושך הנורא ששרר בעולם באותה תקופה, ראה לנגד עיניו רק את חסד ה', שהציל אותו שוב ושוב מידי המרצחים בשנות המלחמה.
אדרבה! דווקא מאותן שנות זעם, אשר בעטיין התפקרו חלק מהניצולים, ואחרים, הגם שהחזיקו באמונתם, איבדו את שמחת חייהם, היה אבא שואב אמונה ותקווה למשך כל חייו.
אבא התחיל לשקם את חייו, ועבר לדברצן. בחודש אדר תש"ו התחתן עם אמא ע"ה, ושם נולד אחי הגדול, שאבא קרא את שמו על שם אביו: צבי.
אבא ואמא ע"ה עלו לארץ ישראל בחודש מנחם אב תש"ט. לאחר עלייתם לארץ, נולדתי, ושמי נקרא מנחם, על שמות סבא של אבא וסבא של אמא, ששניהם נקראו מנחם מנדל. חבלי הקליטה לא היו קלים כלל וכלל. ככלל, היתה אז 'תקופת הצנע', והעניות והדחקות שהיו מנת חלקם של אבא ואמא, לא תתוארנה. למגוריהם קיבלו חדרון מהסוכנות בעיר רעננה, הפרנסה היתה קשה מאוד, ואבא היטה שכם לעבוד בכל עבודה שנזדמנה לו, ובלבד שיביא טרף לביתו.
היתה תקופה בה נאלץ אבא זצ"ל להתרוצץ, ולאסוף שקיות ריקות של מלט הפזורות ברחובות, לנקות אותן, לחותכן ולספק אותן לחנויות לשם עטיפת דגים… וזאת, כדי לקבל תמורתן מעט דגים לשבת.
דחקות ועוני היו מנת חלקם של אבא ואמא, החדרון שקבלו למגורי המשפחה היה צר מלהכיל, הפרנסה היתה קשה מאוד, ואבא היה נושא בעול הכבד ומתגלגל מהשתדלות אחת לַחֲבֶרְתָּהּ. תקופה ארוכה רצופת תלאות עברה, ואבא קיבץ פרוטה לפרוטה וחסך סכום כסף ניכר, בתקווה שנוכל לעבור מהצריף ולהתגורר תחת קורת גג ראויה. או אז הגיע ניסיון נוסף…
בליל יום טוב של חג הסוכות, פרצה שריפה בצריף והוא עלה באש על כל תכולתו, יחד עם כספי החסכונות… רק בני המשפחה הצליחו בחסדי שמים להימלט מהצריף הבוער, כשכותנות דקות לעורם.
באותם ימים, כבכל התקופות שבאו אחריהם, היו כל מעייניו של אבא זצ"ל נתונים לאמא ע"ה. אהבתו אליה איננה ניתנת לתיאור, אַהֲבָה תמימה וזכהּ, והתמסר לכל צרכיה בדאגה כנה ואמתית.
בשנת תשכ"ז, כשעברו לגור בבני ברק, התקבלה אמא לעבודה בניקיון המטבח בישיבת פוניבז'. אבא בא לבדוק את טיב העבודה, וראה את אמא עומדת ליד הסירים הגדולים… "אנחנו חוזרים הביתה!", פסק אבא. "הביתה! הקדוש ברוך הוא ישלח את עזרתו ממקום אחר…!".
אמא ע"ה סבלה נוראות כל חייה מכאבים בגבה וברגליה. כאבים שבאו כתוצאה מעבודת השיעבוד הקשה בשנות הזעם. התקפי הכאבים ליוו אותה לעיתים קרובות, ובניסיונות להקל עליהם עברה טיפולים וניתוחים בארץ ומחוצה לה. תמיד היה אבא ניצב לְצִדָּהּ, כואב את מכאוביה ומתייסר בייסוריה.
כל אותן שעות שאמא עליה השלום סבלה מכאבים, לא חסך אבא כל מאמץ בהשתדלותו להקל מעליה. טיפל בה ולא הִרְפָּה עד שחלפו הכאבים. גם כשאושפזה בבתי חולים, היה שוהה לצדה ימים ולילות, הגם שהיו עמם עוד בני משפחה, וכל זאת גם בשנותיו האחרונות.
ברגעים שגברו כאביה והיה צורך לבקש זריקת הרגעה, היה אבא זצ"ל רץ מיד לאחיות וזועק: "שוועסטער, גיפערלאך…!" (אחות… זה נורא…)
עם כל מכאוביה, היתה אמא מתמסרת לאבא ומכינה לו את כל צרכיו בשימת לב, כמו כלה העושה עבור חתנה בימי 'שבע ברכות'.
אֵלִיָּהוּ – אִישׁ מָסַר נַפְשׁוֹ עַל חִנּוּךְ בָּנָיו
לנגד עיניו של אבא זצ"ל עמד במקום החשוב ביותר חינוך הבנים לתורה. את כל נפשו ומאודו נתן כדי שילדיו יקבלו חינוך יהודי אֲמִתִּי.
באותן שעות שאבא היה נצרך להעדר מהבית, אם לצורך הבאת טרף לביתו ולעולליו, ואם לעבודת ה' ולימוד תורה, היתה אמא ע"ה, עקרת הבית, פוקחת עין על חינוך הבנים ומוסרת נפשה לגדלם ביראת ה', בתורה ובמידות טובות.
גם לאחר שסודרו הילדים במקומות לימודיהם, היה אבא הולך ובודק בשימת לב כיצד מתנהגים הילדים בבית הספר, ומשלא מצא הדבר חן בעיניו, העביר את בניו למקומות חינוך טובים יותר. עם כל זאת, עדיין לא נחה דעתו ושאף ל'יותר טוב', וכשראה בבני ברק את פנימיית 'בתי אבות' של ישיבת פוניבז', ולבו אמר לו ששם יתעלה הבן מנחם יותר טוב, שלח אותי – ילד בכיתה ה'!!! – ללמוד ב'בתי אבות'. גם את אחי צבי שלחו מהבית ללמוד ב'היכל התלמוד' בתל אביב.
אמא עליה השלום היתה טורחת ומרבה לבקר ולשלוח אוכל, ואני, מנחם, תלמיד בכתה ה', הייתי חוזר הביתה מהישיבה אחת לשלושה שבועות…!
כל ההקרבה הגדולה הזו נחשבה לכדאית ביותר בעיני הורינו, עבור הידיעה, שבניהם לומדים ומתחנכים במקומות הנכונים והישרים.
אבא עסק בעבודה קשה, וכל המשפחה התנהלה בדחקות נוראה, ועם כל זאת מעולם לא התלוננו!
על אף המאורעות והנסיונות הקשים, שאין ביכולתנו לאמוד אותם, נותר אבא זצ"ל איתן באמונתו. יְתֵרָה מזאת, אבא שימש כעמוד האמונה לסביבתו, ניחם ועודד, חיזק וסייע, ותמך באחרים בכוחות על-אנושיים.
כאמור, זהו חלק קטן מהחומר הרב במגזין החדש 'בית היין' של ארגון 'אחינו'. מומלץ מאוד…