"הָאֱלֹקים מָצָא אֶת עֲוֹן עֲבָדֶיךָ" (בראשית מ"ד, ט"ז)
מעשה ברב אחד שנקלע לעיר אחת, וביקש לעמוד על טיבה כדי להורות לתושביה אורחות חיים. פגש באחד מתושבי העיר ושאלו: "אמור נא בני, מה מצב בני העיר בשמירת התורה והמצוות?" אמר לו: "רבי, עלינו נאמר הפסוק (ישעיהו ס, כא) 'ועמך כולם צדיקים', אין בנו לא שודד ולא גנב, לא רוצח ולא מושחת במידותיו". הודה לו הרב, והמשיך לדרכו.
פגש באדם אחר ושאלו למצב העיר, אמר לו: "רבי, כולם אהובים כולם ברורים, אין אחד מעיד בחברו עדות שקר, לא חומד ממון אחרים, אין מרים יד על חברו. לו היו כל ישראל כמותנו, היה משיח בא זה מכבר". התפעל הרב ושאלו: "אמור נא לי, ואיך קיום המצוות, תפילה, תפילין, שבת וחג?". נבוך מעט האיש, ואמר: "למה לקטרג רבי, די אם אומר שאנו נמנעים מעבירות ככל יכולתנו, נוחים לבריות, וצנועים באורחות חיינו, מדוע לדרוש מעבר לכך?".
הבין הרב שהשקפת בני המקום היא, שדי בכך שהם נמנעים ממעשים רעים, אך אינם מקיימים המצוות כראוי ב"עשה טוב". חשב לעצמו איך יוכיח להם שאין די בסור מרע לבד.
תוך כדי הילוכו, הגיע לאפו ריח רע, נשא עיניו וראה נבלת חמור מושלכת בצד הדרך. מיד אורו עיניו, פנה אל השמש שליווהו, וביקש ממנו לקנות אריג שחור. הלך השמש והביא את האריג, נטלו הרב וכיסה את החמור. אמר לשמש, לך והכרז שנמצא במבואות הכרך מת מצוה, ועל כולם לצאת ללוותו, שהרי קבורת מת מצווה קודמת לכל המצוות שבתורה, ועל כן יסגרו האנשים את עסקיהם ותצאנה הנשים מבתיהן.
הלך השמש והכריז כדברי הרב. עד מהרה נאספו ובאו יהודי העיר בהמוניהם, חנוונים סגרו את חנויותיהם, תגרים נעלו את דוכניהם, סוחרים פסקו ממסחרם, ועקרות בית יצאו מבתיהן, הכל נהרו ובאו לחלוק למת מצוה את הכבוד האחרון. הכל תמהו, "מי נהרג? במי פגעה מידת הדין?". והרב פתח את דבריו בקול רוטט: "אחינו בני ישראל שמעו, כאשר נמצא חלל באדמה ולא נודע מי הכהו, חייבים בני העיר הקרובים אל החלל להביא עגלה ערופה, ולומר (דברים כא, ז) 'ידינו לא שפכו את הדם הזה', אין לנו חלק באסון. על אחת כמה וכמה כאשר המת הוא צדיק וקדוש, מימיו לא דיבר לשון הרע, לא שח שיחה של רכילות, ולא זו בלבד, אלא כל ימיו היה שרוי בתענית דיבור".
ההתרגשות והסקרנות בלב הציבור גברו. מיהו הצדיק הנסתר שמת כך שלא בכבוד הראוי לו? אך הרב לא נתן להם זמן רב למחשבות, והמשיך בהספדו: "הנפטר שלפנינו היה מהנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים. לא זו בלבד, אלא שגוו נתנו למכים, כמה וכמה פעמים הכוהו מכות נמרצות וסבל בדומיה. מימיו לא אכל בשר ולא שתה יין. כל ימיו סבל מקור, והסתפק במלבושים דלים. מימיו לא ישן במיטה, רק רבץ לארץ וישן. אוי, מי יתן לנו תמורתו".
כל העם געה בבכייה, והשאלה עלתה מפיות כולם: "מיהו? לא ידענו כי צדיק כזה היה בינינו". קרא הרב בקול גדול: "הנה הוא לפנינו, וחייבים אנו לבקש את סליחתו על שלא הערכנוהו כראוי". תוך כדי הדברים ניגש אל הגופה המכוסה, אחז בקצה האריג והסירו. כולם נסוגו אחור מפני צחנת גופו של החמור. החלו כולם רוטנים – "הוליכונו שולל!".
אמר הרב: "מה לכם מתלוננים? כל מה שהזכרתי לפניכם, אמת לאמיתה הוא. החמור הוא בעל ייסורים וסיגופים, קיים בעצמו סור מרע עד הקצה האחרון, ועם כל זאת חמור היה וחמור נשאר. כדי להיות חמור ולא אדם, אין די בשמירה על גדרי 'סור מרע', יש לנקוט ב'עשה טוב', בהתעלות ובלימוד התורה, בהתקדשות ובשמירת המצוות. ואתם בני העיר, השכילו להבין את הנמשל".
(מתוך 'להתענג בתענוגים')