הרב אליהו לפין שליט"א, מרבני ישיבת מיר ירושלים
לא רק הדאגה לגורלם של חפים מפשע, הביאה את העולם המערבי לגל תגובות שלא פגשנו כמותו בטבח הסובייטי באזרחי חאלב ואידליב. זהו הפחד מחזרתה של אירופה שבעים שנה אחורנית. הדור הצעיר נולד ליקום של אחוות עמים, לא עוד מלחמות בין אומות, רק גלי טרור פה ושם. פתאום התעורר הדוב הזועם ושב לאיים על העולם הנאור שעוצב מחדש אחרי שתי מלחמות עולם, קורא תיגר על ערכי החרות ומנעמיה. זאת ורק זאת הסיבה להתייצבות מדינות המערב בחזית, לא צבע העור או העיניים עושה את ההבדל אלא תחושת האיום על המגרש הביתי. אירופה איננה אפריקה.
מסתבר שהייתה זאת רק אשליה על עולם ללא מלחמות, אנושות נטולת מחלוקות, רק שיתופי פעולה שמעניקים חווית משתמש גלובלית וריגושים בלתי פוסקים. החלום הזה לא יתגשם כל עוד העולם נראה כפי שהוא נראה: זהו המסר העמוק שהרב דסלר למד מדברי התרגום לפסוק "למען ציון לא אחשה ולמען ירושלים לא אשקוט" (ישעיהו סב, א) – "עד דאעביד פורקן לציון לא אניח לעממיא, ועד דאייתי נחמה לירושלים לא אשקיט למלכותיא", ופירושו – עד שאושיע את ציון לא אניח לעמים, עד שאביא נחמה לירושלים לא אשקיט את המלכויות.
מדוע מצבה של ירושלים מונע את הגשמת חלום השלווה העולמית?
הרב דסלר חושף כאן את המניע הכי פנימי של האנושות, הוא מגלה לנו מי אנחנו באמת ומה מניע אותנו בכל בחירה שלנו.
2
ההבדל בין אלו שרודפים אחרי הטוב לאלו שרודפים אחרי תאוות ליבם, איננו מפני שכל אחד נהנה ממשהו אחר – זה נהנה מהטוב וזה מהרע – כי אם כך, מה יתרונו של הבוחר בטוב על פני רעהו שבוחר ברע, אם שניהם בוחרים במה שמעניק להם הנאה. ההבדל מונח במקום אחר לגמרי.
שורש כל הנאה הוא השלמת חסרון. במשך כל חייו נמצא האדם בתנועה של השלמת חסרונות ולשם שאיפתו התמידית. ככל שרבים העיכובים להשלמת החסרון כך גדלה ההנאה בהשלמתו, וככל שהשלמתו באה בקלות ההנאה מתמעטת.
כך זה בגשמיות וביתר שאת ברוחניות. הרגשת החסרונות ברוחניות וההשתדלות בהשלמתם מפיקה הנאה עמוקה לאין ערוך מההנאה הבאה מהשלמת חסרונות גשמיים; חסרון גשמי הוא זעיר ביחס לחסרון רוחני משום שכל חסרון גשמי הוא בעל גבול ומידה, ואילו לחסרון רוחני אין גבול משום שלמעלות הרוחניות אין גבול, וכך גם ההנאה מהשלמתו אין לה גבול ומידה.
3
'מים גנובים ימתקו' מפני שעיקר הנאת האדם היא בהתגברות על הקושי בהשגת מטרתו, וככל שהקושי יותר מאתגר כך מתעצמים הריגוש וההנאה. את ההנאה הזאת אפשר להשיג לא רק בהתגברות על מחסומים בדרך למילוי התאוות, היא קיימת באותה מידה בהתגברות על הקשיים בהשגת כל דבר שבקדושה. ואדרבא, כאן אפשרויות ההנאה הינן ללא גבול ומידה, ובכל זאת ל'מים גנובים' יש יחסי ציבור טובים יותר, מדוע?
לתרמית הזאת אחראי היצר הרע המפתה את האדם לשאוף אל הגשמיות בדמותו שעצם הדבר האסור מעניק לו את ההנאה ומסתיר ממנו שעיקר ההנאה אינה באה אלא מההתגברות על העיכובים להשגתו.
זאת ועוד, לא רק שהיצר מנפח ומעצים את החסרונות הגשמיים עד שהם ממלאים את קו האופק של חיינו, אלא שעצם תחושת החסרון מקורה בהעדר קנייני רוח, צרכי הנשמה, והיצר מטעה להחליף את מקור החסרון הרוחני בגשמי, ומכוון אותו להתאמץ בהשלמת חסרון גשמי מדומה.
4
כאן מקומה של הבחירה – לא בהנאה אלא בחסרון. האדם הוא הרבה יותר עמוק מלבחור בהנאות, הוא בוחר בחסרון שאותו ישאף למלאותו. ביכולתו לבחור להתעניין רק בחסרונות הגשמיים שלו שמטבע הדברים הם יותר בולטים לעין, ובכך להשתיק את החסרונות הרוחניים, או לבחור בהטיית אוזן לצרכי נשמתו ולשאוף להשלים אותם כפי יכולתו.
נמצא כי ההנאה איננה הסיבה לשאיפה אלא היא תוצאת השאיפה. כשאדם ממלא את שאיפותיו להשלים חסרונות אז נולדת ההנאה. חופשי הוא לבחור לשאוף את אשר הוא חפץ להשלים וההנאה תבוא ממילא.
הבחירה הזאת מלמדת מיהו האדם; השאיפה להשלים חסרון גשמי מבטאת אדם שמהותו גשמית, ולכן מרגיש בחסרון הגשמי כדבר הטעון השלמה ולשם פנייתו. לעומתו, אדם השואף להשלמת חסד או קדושה הוא אדם שמהותו רוחנית ולכן מרגיש חסרון בהעדר החסד או הקדושה וכל מגמת נפשו להשלימה. האדם שמבטו למעלה מגשים בחייו את עליונות ערך הקדושה, וזה שמבטו למטה הוא איש של 'עולם הזה' השואף לנטילה ואהבת עצמו.
5
האנושות חולמת על עולם ללא מלחמות ומריבות, כשצרכי האדם מסופקים במנוחה ובשפע, וגם ללא מחויבויות של קדושה ועבודת ה', ובקיצור – עולם של חופש מושלם. אם אכן היה מגיע העולם למצב כזה בו שורר שלום מוחלט שאינו נובע משאיפה ורצון לעשות חסד ולהשלים את החסרון של השני אלא מתוך שותפות אינטרסנטית, לא הייתה עוד שאיפה בעולם, כי בלא חסרון אין שאיפה, ובלא שאיפה העולם נטול חיי עונג שמחה והנאה.
ואם העולם היה הולך ומשתכלל עוד ועוד והצרכים היו מסופקים בקלות וללא מאמץ, הייתה תחושת החסרון מתמעטת וההנאה הולכת ונעלמת. כי אם הקושי קטן גם ההנאות קטנות. ובהכרח שהקושי והמאמץ כמו ההתגברות על מאבקים ונצחון במלחמות הם מאבני הקיום של העולם, כל עוד לא הגיע לתפנית המיוחלת.
6
ביום שהשאיפה הכללית תהיה מכוונת לדבר האמיתי – להשלים את החסרון הרוחני – כשבביאת המשיח יצעד העולם כולו בדרך התורה והשאיפות יופנו אך ורק להשלמת הקדושה שאין בה גבול לאפשרויות ההתקדמות, ושהעליה במדרגותיה היא תמידית, רק אז האושר יהיה תמידי ובלתי פוסק וההנאה והעונג מתרבים ונמשכים בלי גבול ומידה, ורק אז יתכנו חיי עונג בלי גבול גם בעולם הזה.
השבת, בפרשת זכור, נקרא על הפסקת האש המיוחלת – והיה בהניח ה' לך מכל אויביך מסביב – ונבין כי המנוחה מהמלחמות תהיה רק כאשר ה' יניח לנו, כשתאיר האמת בעולם והשאיפה האחת תהיה לכלות את שורש הרע מן העולם – תמחה את זכר עמלק – רק אז העולם יגיע לתכליתו, לפסגת ההנאה הבלתי פוסקת של להתענג על ה'.
