בשנת תשס״ג בערב ראש השנה, נכנס רבי ישראל מאיר שושן שליט״א למרן הגראי״ל זצוק״ל ושאל אודות עניני תשובה והתעוררות באופן פרטי ומה מוטל עליו בשיחו לפני ציבור.
לפתע שאל אותו מרן: מה לדעתך, אילו חטאים יש לאדם יותר שעליהם יש לחזור בתשובה – חטאי בין אדם למקום או בין אדם לחבירו?
שתיקה…
מרן השיב ואמר לו (כמעט כהאי לישנא): כמה חטאי בן אדם למקום כבר יש (מלבד נושא של ביטול תורה)? – לא לענות אמן יהא שמיה רבא וכדומה. אבל בין אדם לחברו יש הרבה. לדוגמא, אם הוא מענה את רעייתו או בני ביתו… וכי אם היא אשתך אז מותר לך להציק לה?!
אח״כ הוסיף, כי פעמים רבות החמות מצערת את כלתה לריק, כי מרגישה כאילו שהיא לקחה את הבן שלה. וכי מותר להם להציק כל כך?!
המשיך מרן: כמה עבירות שייכים אלינו בבין אדם למקום? הרבה יותר נופלים בדאורייתא של בין אדם לחברו ולא בדאורייתא של בין אדם למקום.
באותו שיח הוסיף מרן: אדם חושב כי הוא צודק בהכל, וכי גם היסורים שבאים עליו בוודאי שלא מגיע לו, וכי הוא עוד יכול לתת עודף להקב״ה…. הצדק עמו תמיד! ובשלמא אם היה חושב שצודק בענייני בין אדם למקום, נו, שיסתדר עם העבירות של עצמו (רח״ל), אבל כאשר ה'צודק' שלו הוא בבין אדם לחברו, סובלים מכך אחרים, וזו בעיה קשה.
נ.ב. את העובדה שמעתי מפי הרב שושן שליט״א, לא בדרשה, אלא בשיח ושיג אתו.
יחזקאל דרורי, אחיסמך.
ישנם בעלי תקיעה הגוערים בילדים המעוניינים מאד להיות קרובים לבימה בעת תקיעת שופר. בני הקהילה באופקים סיפרו לי פרט ייחודי באישיותו הטמירה של רבי שמשון פנקוס זצ״ל, וכה העידו:
דרכם של ילדים להידחף צמוד לבעל התוקע בעת התקיעות כדי להביט בו. כך גם אצל רבי שמשון, הילדים עלו לבימה והצטופפו כצאן קדשים. הגבאי ואחרים שהכירו במלאכת הקודש הקשה – עם הכוונות והיחודים ממש, בהם היה נתון, ניסו להזיז אותם הצידה לבל יפריעו,
אבל הרב היה רומז כי לא אכפת לו. ולהיפך, אדרבה, פנה וסימן לילדים כי הם יכולים לעמוד לצידו.
בתודה י.א.
קהילת אברכים כתב סופר בני ברק.
סיפר הגאון רבי יהודה פתיה זצוק״ל, כי באחד מלילות ראש השנה בירושלים, התארחו על שולחנו כחמישה עניים. בעת תחילת הסעודה אחד האורחים העניים עשה תנועה לא רצויה וכל הנרות שהיו על השולחן נפלו התהפכו נשפכו ו…חושך בחדר.
לא כעסתי עליו. קמנו להשיג נרות אחרים ושמן, העבירו אש מאש ישנה, האירו שוב את השולחן.
לאחר כמה דקות, הרבנית נכנסה עם מגש גדול עמוס דגים מעשה ידיה להתפאר. היא התקרבה לשולחן ו…החליקה, על שאריות השמן שעל הארץ. הכל נשפך. והיא על הארץ גונחת מכאב. קמתי לסייע לרבנית להרימה מהקרקע. וגם אני החלקתי והשתטחתי על הארץ בסמוך לה…
באותו רגע חשבתי לעצמי, כי הנה זה הרגע של הניסיון שלי… התגברתי עד מאד, ולא יצאתי משלוות הנפש לכעוס על המצב כלל וכלל.
ובאותה שנה אכן זכיתי לשנה טובה, היו לי הרבה גילויים גדולים וחידושים בתורה בנגלה ובנסתר.
י. ב.מ
נאות יוסף בני ברק
(מכתבי קוראים שהופיעו בקובץ גיליונות, בעריכת הרב א' חפץ)