אלחנן הוא בחור נפלא. הוא אוהב ללמוד, יש לו מידות טובות, הוא ניחן בכישרונות ברוכים וכל ישיבה היתה יכולה להתהדר בכזה תלמיד הלומד בין כתלי בית מדרשה.
אבל בישיבה של אלחנן לא מרוצים ממנו. וכל כך למה? כי יש לו בעיה קשה לקום בבוקר. כמה שהוא מנסה ומתאמץ, זה עדיין אתגר קשה מדי עבורו. הוא מכוון שלושה וארבעה שעונים מעוררים, אמא שלו ואבא שלו קמים לסירוגין ממיטותיהם ומנסים להעיר אותו, אבל הוא רק עונה להם מתוך שינה ש"כן אני ער", ועד מהרה מסתובב לצד השני וממשיך לישון.
כשהוא תופס את עצמו, הוא נלחץ ונבהל, מתלבש במהירות אץ רץ בחופזה, שוכח את התפילין ורץ חזרה הביתה כדי לאסוף אותן בדרכו לתפילה, בדיוק האוטובוס עובר לו מול העיניים והאוטובוס הבא מאחר בכמה דקות, וכך יוצא איכשהו שלישיבה הוא מגיע באיחור רציני מאוד.
המשגיח של הבוקר עומד בפתח בית המדרש ועיניו רושפות כעס. "עוד פעם איחרת???", הוא שואל-קובע, ובתוך שניות אחדות כבר שולף מוחו הפעלתן איזשהו עונש מקורי, שאולי יהיה זה שישפיע על אלחנן ויסייע לו לקום מחר בזמן: "היום אתה לא יושב כל הסדר. שמעת??? מעכשיו עד מנחה אתה עומד על הרגליים!".
כשהוא ניגש אלהמקום, כבר ממתין לו שם הר"מ… "רציתי לענות לך על השאלה היפה ששאלת אתמול בשיעור", הוא מקדם את פניו של אלחנן, "אבל תגיד לי מה יהיה איתך? שוב איחרת לישיבה? לך תלמד בישיבת 'מחסה לשפנים', שם אפשר לישון כמה שרוצים, אצלנו בישיבת 'תפארת לעושיה' זה לא מקובל בשום פנים ואופן. אני כבר לא רוצה לומר לך את התירוץ לשאלה ששאלת אתמול!!!".
אלחנן מקווה מאוד שהמשגיח של אחר הצהרים והמשיב של סדר שלישי לא ישמעו על האיחור שלו, כך לפחות הוא לא ימשיך לחטוף בליסטראות גם בשאר שעות היום. עכשיו הוא 'מסודר' עד שעות הצהרים, והוא מקווה שזה יישאר כך ולא ישתנה לרעה בהמשך היום.
בין 'משוער' ל'משורר'
הגמרא במסכת ערכין (יא:), מביאה מעשה שאירע בבית המקדש עם שני לוויים: רבי יהושע בן חנניה ראה את רבי יוחנן בן גודגדא שעסק בהגפת דלתות העזרה, בא רבי יהושע בן חנניה וביקש לסייע לו שהרי גם הוא לוי ומחויב בעבודת הלוויים בבית המקדש.
נענה רבי יוחנן בן גודגדא ואמר לרבי יהושע בן חנניה: "חזור לאחוריך שאתה מן המשוררים ולא מן המשוערים", כלומר, אתה תפקידך לעמוד על הדוכן, לשיר ולנגן בשעה שמקריבים את הקרבנות, ואני מהלווים המשוערים שתפקידנו להיות שומרי הפתח, לפתוח ולסגור את הדלתות של שערי בית המקדש.
ההלכה הנלמדת מן הסיפור הזה ברורה מאליה, אנו לומדים שהיו לווים משוערים והיו לוויים משוררים, וכל אחד ואחד מהם אסור לחרוג מתפקידו ולעשות את מלאכת הלוויים האחרים, כפי שמסיים רבי יחונן בן גודגדא ואומר "משורר ששיער חייב מיתה".
אבל חוץ מההלכה עצמה, יש במעשה הזה גם מסר חזק מאוד שנוגע לכל תחומי החיים, וביתר שאת לתחום החינוך והנהגת הבית.
לכל אחד יש את התפקיד שלו, אסור לערבב בין התפקידים ואסור לחרוג לתחום של הזולת.
הדברים נכונים גם בתלמודי התורה, בעיקר אלו הגדולים שבהם יש מנהל ומשגיח, ומנהל רוחני ומחנך כיתה ומלמד ללימודי חול ומפקח קריאה וכדו'.
ביתר שאת נכונים הדברים בישיבות, שכן בכל ישיבה יש ר"מ, יש משגיח, יש גם 'משגיח קטן', וכמובן ראש ישיבה, וכל אחד ואחד תפקידו שונה משל זולתו, וחלילה להם מלערבב ולהתערבב זה בתפקידו של זה.
לא היה ולא נברא
הסיפור שהבאנו עם אלחנן, לא היה ולא נברא, אלא משל היה למאות ואלפי סיפורים מהסוג הזה המתחוללים מדי יום בישיבות, בתלמודי התורה, בבתי החינוך לבנות ובכל מקום.
למעשה זאת טעות חמורה מאוד לנהוג כך, אכן צריך שיהיה משגיח הממונה על אכיפת המשמעת ואף ישיבה אינה יכולה לעבור לסדר היום על כך שבחורים נעדרים מהתפילה ומאחרים ל'סדר'. בוודאי שצריך לטפל במקרים אלו ולפעול להרגיל את הבחורים לשמירת הזמנים ועמידה במסגרת שנקבעה על ידי הנהלת הישיבה.
אבל אם הר"מ נכנס גם הוא לתפקיד ה'משגיח' הוא מאבד ממעמדו כר"מ ומהיכולת שלו ללמד תורה לתלמיד, שהרי התלמיד נכנס לעמדה של מגננה ברגע שהוא רק רואה אותו מרחוק, ואינו יכול להיות פתוח וקשוב ללמוד תורה מפיו.
שמעתי פעם מאיש חינוך ותיק שאמר שאסור למלמד או לכל איש חינוך אחר להעניש את התלמיד שלו, עד שידע שלבו מלא אהבה לאותו תלמיד ושגם התלמיד ידע שאיש החינוך מעניש אותו רק מתוך רצון לחנך ולא כנקמה על כך שהוא הפריע לו לעמוד ביעדים וכדו'.
בתלמודי התורה זה יותר קשה, כי המלמד הוא גם המשגיח בכיתה, והוא חייב לשמור על הסדר והמשמעת, אבל בישיבות כשממילא יש משגיח מיוחד לעניין של הטלת משמעת, תהיה זאת טעות נוראה מצדו של המלמד להעניש את הבחורים או לנזוף בהם שלא לצורך.
הבעל ה'מושלם'…
מעשה באיש ואשתו שבאו לרב הקהילה, כשהאישה טענתה בפיה כנגד בעלה: "הוא לא עוזר לי בכלל", היא אמרה, "הבית לא מתפקד, שום דבר לא נעשה כמו שצריך…".
הבעל נזעק להגן על כבודו וטען באוזני הרב: "הלא ההפך הגמור הוא הנכון, בכל דבר שהיא עושה אני עוזר לה… כשהיא שוטפת כלים, אני נעמד לצידה ושוטף איתה את הכלים, כשהיא שוטפת את הבית אני שוטף את הבית, כשהיא מכבסת אני עוזר לה לכבס וכשהיא מבשלת אני עוזר לה לבשל…".
כששמעה זאת האשה אמרה: "ישמע הרב את מה שאומר בעלי היקר, הוא אכן עושה כל מה שאני עושה, אבל הוא מזניח את מה שהוא אמור היה לעשות, אם הוא כל היום עוזר לי לכבס, ולבשל ולנקות, לגהץ ולקפל ולטאטא, לא נשאר לו זמן לעבוד ולהביא טרף לביתנו…".
הדרך הנכונה היא שכל אחד יבצע את תפקידו, וידבק במשימות שעליו למלא. חשוב וצריך לעזור ולסייע זה לזה, אבל הנחת היסוד צריכה להיות שכל אחד עושה את עבודתו, ורק במקרים חריגים כשהתועלת רבה על הנזק אפשר וצריך לסייע לזולת.
אין ספק שכשמגיד השיעור רואה תלמיד שמתנהג שלא כשורה עליו להעיר לו ולהעמידו על דרך האמת, אבל להוסיף על ולגעור בו אחרי שהמשגיח כבר גער בו, איזו תועלת אפשר להפיק מכזאת התנהלות? להתחיל ולהתערב בעניינים שאינם קשורים למגידו השיעור, כמו העמידה בזמני התפילות והסדרים, רק מעכירה על הקשר הבריא שאמור לשרור בין רב לתלמידו, ואינה מניבה שום תועלת.
כך גם לגבי חינוך הילדים והנהגת הבית.
ומי שיתבונן בדבר ויעיין בו, ישים לב שחלק גדול מהבעיות שאנחנו מתמודדים איתן בחינוך הילדים, בהנהגת הבית ובכל תחומי החיים, נובעות מערבוב תפקידים וחוסר הגדרת תפקידם של בני המשפחה או אנשי הצוות החינוכי וכדו'.