בפרשתנו יוסף מגיע ליישום חלומותיו למלוך, לאחר שנות סבל במכירתו ובניסיון שהוביל אותו אל בית הסוהר שם ריצה עונש מאסר במשך שנים על לא עוול בכפו. אם נשאל את עצמינו מתי היו השנים הקשות ביותר בכלא, התשובה תהיה "בשנתיים האחרונות" כי לאחר שכל הסימנים הראו ששר המשקים הגיע לכלא רק כדי להיות שליח להוציא את יוסף, ויוסף פונה אליו לאחר שהיטיב עמו בפתרון חלומו החיובי, התקווה מפעמת שהנה תיכף הוא יוצא, אבל לא, עובר יום ועוד יום ועוד חודש ועוד חודש, ושום דבר!
חז"ל מגלים לנו ששנתיים אלו הגיעו לו, בגלל שפנה בבקשה לשר המשקים ולא שם מבטחו בקב"ה לבדו, ואנו שואלים את עצמנו כעת, בזמן הכי קריטי כשכבר רואים את האור, לתת לו עוד שנתיים קשות כל כך, כזה עונש גדול על נדנוד של חטא כזה עדין?
והתשובה היא שדווקא בגלל שהקב"ה מיעד לך גדולה, צריך אתה לעמוד בניסיון של השליטה העצמית המוחלטת, יוסף שכביכול נישא על כתפי ההשתדלות ולא גבר לפי דרגתו על ניסיון זה, הוזקק לרכוש אותו בקושי ובתלאות, וכשרכש זאת רואים אנו זאת בהתנהגותו. כשיוסף יוצא מהבור, וכעת עומדת לפניו הזדמנות פז לזכות בתהילת עולם. פרעה מריץ אותו אליו ואומר לו: "וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי עָלֶיךָ לֵאמֹר תִּשְׁמַע חֲלוֹם לִפְתֹּר אֹתוֹ".
אך יוסף בורח מהתהילה הזאת, ומשיב לפרעה: "בִּלְעָדָי, אֱלֹקִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה". אני מחוץ לתמונה! לא בעסק בכלל! רבותינו התפעלו מאד מתגובתו של יוסף. אחרי כל כך הרבה שנות סבל וייסורים, למה לא לנצל את ההזדמנות ולהיגאל מכל הצרות? יוסף הרי מדבר עם מלך שלא מכיר את אלוקים, למה לכוון את כל התהילה לכיוון אלוקים ולא ליהנות ממנה בעצמו?
כשיוסף בזמן הכי רגיש עומד בניסיון זה בצורה כה פלאית וחש ומבין שאני כלום, אין עוד מלבדו! הוא כל כך חי זאת עד שאינו יכול לנצור לשונו ולא לומר זאת לפרעה שכופר במציאות האלוקית, או אז הוכשר לקבל שלטון ומלוכה.
***
היה אותו יהודי תולה שלט על חנותו: 'החנות סגורה לחודש ימים'
לפני קרוב למאה שנה, היתה בלונדון אשה אלמנה, שנאלצה להתמודד עם בעיות הפרנסה בכוחות עצמה. אמנם לא היה מקובל באותה תקופה שנשים יוצאות לעבודה, אולם ההכרח לא יגונה. בעלה המנוח היה יהודי חם מאד לתורה ולמצוות, ובכל פעם שרבי אלחנן וסרמן זצ"ל היה מגיע ללונדון, היה אותו יהודי תולה שלט על חנותו: 'החנות סגורה לחודש ימים', והוא היה נצמד לרבי אלחנן לעזור לו לגייס כספים לישיבת ברנוביץ.
לאחר פטירתו, דאג רבי אלחנן בכל מאודו לאלמנה וליתומים. האלמנה לא ידעה מה עליה לעשות, האם להשקיע את זמנה יותר בחינוך הילדים, או בעבודה כדי שהללו לא ירעבו ללחם? והיא שטחה את לבטיה בפני רבי אלחנן.
רבי אלחנן השיב לה יסוד גדול: אם את משקיעה עבודה, זמן וכוח, כדי שיהיה לך כסף להשיג מלמדים טובים יותר לילדים שלך – זוהי השתדלות בריאה. אולם אם את עושה השתדלות כדי להשיג מותרות – ההשתדלות הזאת היא חטא. זה יבוא על חשבון משהו אחר. עדיף שתשקיעי את הזמן הזה ותשבי ותחנכי את הילדים.
לימים התקיימה בלונדון תחרות מלכותית יוקרתית במתמטיקה. התחרות הזאת מתקיימת אחת לכמה שנים. בדרך כלל משתתפים בתחרות הזאת תלמידי תיכון מחוננים ביותר, אולם הילד שלה, בן התשע, החליט להיכנס גם הוא לתחרות. אף אחד לא נתן לו סיכוי. היו שם מתחרים מוכשרים מכל העולם.
למרבה הפלא, הילד העפיל לגמר וזכה במקום הראשון!
כל העיתונות האנגלית יצאה מכליה
כל העיתונות האנגלית יצאה מכליה. האימא קיבלה מכתבי תהילה, ומספר אוניברסיטאות, מהטובות בעולם, פנו אליה והזמינו את הילד העילוי ללמוד אצלם חינם אין כסף.
יום אחד היא קיבלה מהדואר האנגלי מכתב עם הטבעה בצבע זהב. היה זה מכתב מווינסטון צ'רצ'יל המפורסם, ראש ממשלת אנגליה, בו הוא מברך את האמא לרגל זכייתו של בנה העילוי. במכתב כותב צ'רצ'יל שהוא מייעד אותו לתפקיד ראש ממשלת אנגליה בעתיד, והוא מזמין אותו ללמוד באוניברסיטה היוקרתית ביותר בלונדון, על חשבונו.
על פניו נראה עתיד טוב לאימא, עתיד מזהיר לילד. ובהחלט סביר היה להניח שמכיוון שהאימא אשה יראת שמים ואוהבת תורה, היא תצליח לחנך אותו לתורה וליראת שמים גם אם יהיה מתמטיקאי גדול.
אבל האמא חששה: אם הילד יידע שכולם מחזרים אחריו, כולל ראש הממשלה, ויידע לְמַה כולם מייעדים אותו – יהיה קשה לו לעמוד בניסיונות, בפרט בשנות הבחרות. יהיה לו קשה להיות שקוע בגמרא. היא לקחה את המכתב – המרשים, המרגש, המעודד – קרעה אותו לגזרים ולא השאירה ממנו זכר.
ייתכן שהילד הזה היה גדל יהודי טוב, ירא שמים, שומר תורה ומצוות, ויחד עם זה מתמטיקאי מהולל, "מתקדם", אבל העולם היה מפסיד!
העולם היה מפסיד את אחד מגאוני ופוסקי הדור
העולם היה מפסיד את אחד מגאוני ופוסקי הדור: את מרן פוסק הדור הגאון רבי משה שטרנבוך שליט"א, שהיה אותו ילד.
לימים, כשהאמא גילתה את הסיפור, היו שאמרו לה שהם מוכנים לתת כל הון שבעולם אם תביא להם את קרעי המכתב מצ'רצ'יל, אך היא הבהירה שלא זו בלבד שקרעה אותו, אלא השליכה את הקרעים לאשפה, כדי שהילד לא יראה כלום, ושלא תהיה לו הווה אמינא להשקיע במשהו אחר חוץ מתורה.
כשאנו רואים היום את אחד מעמודי עולם שכבר עשרות שנים זוכה להיות מגדולי פוסקי הדור, אנו מבינים שגדלות זאת נרכשה מכוח עמידה איתנה מול איתני הכבוד והיוקרה וויתור מוחלט ללא פשרות, כשרנו מגלים ביטול מוחלט לרצון ה' אנו נעשים כלים לקבל את מלאי הסייעתא לרכוש גדלות.
***
הדבר חוזר על עצמו במהלך המלחמה של חנוכה, כפי המבואר במדרש, המערכה האחרונה בו הביא עמו בגריס הרשע כמות של מאה שמונים מיליון לוחמים, כתוב שבגריס פנה אליהם אמר לישראל שוטים אתם שתעשו מלחמה עם חיילים שאין להם שיעור… באותה שעה היו ישראל מצפים להרי מזרח אולי יבואו להם עכו"ם פרסיים לעזרתם… אז חרה לו למתתיהו כהן גדול ואמר לו לחשמונאי ולא כתיב ארור הגבר אשר שם בשר זרועו לו ומן ה' יסיר לבו וברוך הגבר אשר שם ה' מבטחו? אמר לו יפה אמרת, אני ושבעה בני ואתה ושלשה בנים הם י"ב שבטי י-ה עדות לישראל, מובטח אני בהקב"ה שיעשה לנו נסים ונפלאות.
קומץ הלוחמים שעומדים מול בגריס באמת בייאוש, ותקוותם היחידה היא אולי אלו שעדיין לא נכנעו ליוון – הפרסיים יבואו לעזור להם במלחמתם, ברגע זה מתעורר מתתיהו שנשיאת עיניים אלו נוגדת את מה שבאמת צריך, כי כשצריך לזכות לכוח נגד הטבע צריך להגיע למקסימום כניעה וביטול רגשות ומחשובות אישיות, ולשים משען רק על הקב"ה, כך זוכים להיות כלים לישועות הכי לא טבעיות.
וכך אכן היה כנאמר: "ויצומו וילבשו שקים ואפר לבקש רחמים מלפני אלקי השמים עזרם ומגינם של ישראל, וככלותם להתפלל קמו מכרוע על ברכיהם ויעצמו עשתנותם, מנשרים קלו ומאריות גברו וילחמו בעמים ויהרגו בהם הרג רב…".
אם שמנו לב מתתיהו ראה כאן חידלון בעשיית חשבון נפש אמתי, הבורא מעמיד אותנו מול רבים כל כך, הוא מבקש שנתחזק בביטחון גמור בה', שנבין שהוא בלבדו הכח לניצחון הכיצד יתכן לשאת עיניים למזרח שיבואו לעזור, רק כאשר עשו את חשבון הנפש האמתי וקבעו בנפשם להסיק מסקנות ולהישען רק על הבורא, והוכיחו זאת בכך שיצאו מול מיליונים אף שהם היו בסה"כ שנים עשר בחורי ישיבה, הם הוכיחו שביטחונם בה' חזק מתמיד.
למחרת בבוקר קמתי עם כאבי בטן עזים
על כוח חשבון נפש ונכונות ללכת אתו עד הסוף סח לי ידידי הרב ש.י. מ שליט"א: פעם השתתפתי באירוע שבו הספיד רב מסוים, בראש חודש. אחד הנוכחים שאל אותי כיצד מספיד הרב בראש חודש, הרי יום זה אסור בהספד, ואמרתי לו "מסתבר שיש לרב כאבי בטן, הוא חייב להוציא את זה כאן". התגובה בהחלט לא ראויה, אבל בורא עולם לימד אותי לקח מהר מאוד.
למחרת בבוקר קמתי עם כאבי בטן עזים, בתחילה נטלתי משככי כאבים ולא עזר מאומה, דרשתי ברופאים והם שלחו אותי לבדיקות בבית חולים, שם בבדיקת סי טי גילו חסימת מעיים לא פשוטה, והחלו מיד להכין אותי לניתוח, בעוד הם מכינים אותי התחלתי להרהר מה פשעי ומה חטאתי שבאה עלי הצרה הזאת, ונזכרתי בתגובה המאוד לא יפה שהגבתי כלפי אותו רב קהילה, קבלתי על עצמי מיד לחדול מלדבר כך, וקבעתי שמיד עם שחרורי אני אלך לבקש מאותו רב סליחה ומחילה.
וראה זה פלא לאחר דקות מספר חל שינוי גדול ומצבי השתפר פלאים. הרופא שהגיע התפלא מאוד לשינוי הדרסטי ואמר שאם כך אין שום דחיפות לבצע ניתוח הוא שחרר אותי לביתי עם הוראה לחזור לבדיקה בעוד שבוע ימים, מיד בצאתי מביה"ח שמתי פעמיי לאותו רב סיפרתי לו את כל הקורות עמי ובקשתי את סליחתו, הרב סלח לי והראה לי ב'כף החיים' סוף הלכות חוה"מ הסבר להתנהגותו, שהיתה כדת וכדין.
לאחר שבוע עברתי בדיקת קולונוסקופיה לבדוק מה המצב, ואז הראה לי הרופא בשתי הבדיקות, ואמר ראה בבדיקה הקודמת יש לך שני גידולים במעי שהוזקקנו יחד עם החסימה להוציא אותם בניתוח, אינני מבין לאן הם נעלמו כעת, אבל הם לא קיימים.
ב"ה, מסיים ידידי, כבר עברו מאז כעשר שנים ואין זכר מכל העניין, אבל המסר היה חד וברור, כל הסיפור הזה מגלה שכבר קיים במעיו בעיה חמורה, באופן טבעי לא תוכל לצאת מזה כל כך מהר, הקב"ה שולח לך חסימה שבגלל הכאבים תיגש לביה"ח… שם התעוררת וקבלת קבלה גמורה וחזקה שחלילה לא לדבר סרה באיש, ואף התגברת על עצמך והחלטת להתבזות בבקשת הסליחה לפני יהודי חשוב ותלמיד חכם, הפכת לכלי לקבל שפע מיוחד של סייעתא דשמיא שהוסר מעליך מחלה נוראה ללא מגע יד אדם.
כל זה מוביל אותנו לשלב האחרון במלחמת החשמונאים, כשנכנסו למקדש והם צרכים להוכיח שאין פשרות במצוות הא-ל, הם לא מתפשרים על שמן טמא אף שטומאה הותרה בציבור, כי כעת צריך להוכיח שלא מתפשרים על פחות מלכתחילה והדליקו פח שמן המספיק ליום אחד מתוך ביטחון גמור שיכולו להמשיך ולהדליק עוד שבעת ימים עד שיטהרו ויכנו שמן חדש, הם הולכים באותו מהלך של ביטחון גמור ונעשים כלי לזכות לאותו נס אותו אנו חוגגים מאז למעלה מאלפיים שנה, עוד קצת מאמץ אל טבעי וזוכים להיות כלי לישועות גדולות.
**
נסיים בסיפור שימחיש לנו היטב מה זה עוד מאמץ, עוד מסירות, איזה כלי נעשים ומה זוכים, הגאון רבי משה ווייס זצ"ל שהלך לעולמו לפני כעשור שנים, זכה למה שלא זכו גדולים וצדיקים, אבל בל נקדים את המאוחר:
רבי משה היה בחור כשגלה לאושוויץ שם היה בודד וגלמוד, אחד ממשפחה. ביום מן הימים שמע, שבאגף השני של המחנה נמצא האדמו"ר מקלויזנבורג בעל ה"דברי יציב" זי"ע. הוא החליט שהוא חייב לשהות במחיצתו ויהי מה, אך לעבור אגף זו משימה שאינה קלה. הוא שכנע את אחד מדיירי האגף להחליף עמו מסמכים מזהים. הלה נענה וכך הצליח לעבור. ומאז לא משה ידיו מידי הרבי.
רבי, איני יכול! העניין קרוב כבר לפיקוח נפש
כשהגיע השחרור המיוחל, נותר רבי משה עם הרבי שביקש ממנו לסייע לו במצווה חשובה שכללה מאמץ פיזי לא פשוט, ור' משה אומר לעומתו: "רבי, איני יכול! העניין קרוב כבר לפיקוח נפש כוחותי אינם מאפשרי לי!!!"
"דע לך", הבטיח הרבי, "שלא יאונה לך כל רע מן המצוה הזו, אני מבטיח! ומלבד זאת כל שתשאל ממני כעת – אבטיח לך, ובלבד שתמשיך במלאכת הקודש!"
"בסדר, רבי, יש לי בקשה!" הזדקף לפתע הבחור.
– "והיא?"
– "אני רוצה ברכה שכל הילדים שלי ידעו את כל התוספות בש"ס!!!"
עיניו של הרבי מצאנז הקדוש התמלאו בדמעות: "אשריך ואשרי חלקך שזהו מבוקשך בשעה כזאת, אני מברך אותך שתזכה לראות בהתגשמות משאלותיך!" אמר הרבי בהתרגשות. ושוב המשיך הנער במלוא המרץ במלאכת הקודש ביתר שאת.
מעט יותר משבעים שנה אחר כך, בנר ג' דחנוכה תשע"ו, עמדו סביב מיטתו של הגה"ח רבי משה ווייס זצ"ל שבעת בניו הנודעים בכל קצווי תבל כגאוני תורה, מורי הוראה ומרביצי תורה, הבקיאים לא רק בכל תוספות בש"ס אלא בכל מכמני התורה, כפי שהגדיר אותם בעל ה"שפע חיים" מצאנז- קלויזנבורג זי"ע:
– "שבעה קני המנורה"!