פעם נכנסתי אליו בשעת בוקר מוקדמת. חששתי שמא עדין לא אכל את ארוחת הבוקר, ושאלתיו אם אכל כבר, אמר לי מרן: "אינני זוכר…" שאלתי אותו, כיצד יכול להיות, שאדם אינו זוכר אם אכל או לא? מרן חייך ואמר: "אני באמת לא יודע אם אכלתי או לא, אבל אני סומך על אנשי ביתי המגישים לי את האוכל. אם הם מביאים לי ארוחת בוקר – חזקה שעוד לא אכלתי.

"ואמלא אותו רוח אלוקים" (לא, ג)

איני מתיימר, שביכולתי להקיף את גדלותו של מרן בעל החזו"א זצ"ל, גדול הדור וענק הרוח, שהיא למעלה מהשגתנו. אותם אנשים שזכו להיות במחיצתו של מרן, אכן אינם זקוקים לתיאורים והמחשות, הם, בוודאי אינם מסוגלים לשכוח. ברם, כדי לסבר את אוזנם של אלו שלא זכו לכך, אתאר כאן את הרגשתו האישית של מי ששהה במחיצתו, כיצד התעלה כשהיה קרוב אליו. כל מי שזכה להיות במחיצתו ולשמוע את דבריו – הושפע והרגיש את עצמו בדרגה גבוהה יותר, הוא קיבל שאיפה והשתוקקות להתקרב, להתקדם ולהתעלות.

הרמב"ם מסיים את ספר הטהרה במילים הבאות:

"כשם שהמכוון לבו לטהר, כיון שטבל טהור, ואע"פ שלא נתחדש בגופו דבר, כך המכוון לבו לטהר נפשו מטומאת הנפשות שהן מחשבות האוון ודעות הרעות, כיון שהסכים בלבו לפרוש מאותן העצות והביא נפשו במי הדעת – טהור".

"הביא נפשו במי הדעת" – זאת היתה ההרגשה במחיצתו של מרן. פתאום חשת בהתרוממות, בנועם רוחני מיוחד במינו, כאילו נטהרת מהבוץ והרפש של הבלי העולם הזה, מטומאת הקנאה, התאוה והכבוד, כאילו 'טבלת' במידותיו הנעלות של המארח – ב'מי הדעת' של ענוה, אצילות הנפש, עין טובה, אהבת הזולת וכל אותן המידות שהיו אצל מרן כטבעיות.

אותם האנשים שזכו לשהות במחיצתו, הרגישו כי משהו משתנה אצלם, כדברי הרמב"ם "כיון שטבל טהור, ואע"פ שלא נתחדש בגופו דבר" – לכאורה לא נתחדש בו דבר, אך בכל זאת היה לאדם אחר. ענייני הגשמיות ככבוד, קנאה, ותאוה נעלמו כלא היו, ולא תפסו שום מקום באוירה הרוחנית ששרתה בחדרו הקטן והצר של מרן, שהיה רחוק כל כך מגשמיות.

מי שנכנס ויצא אצל מרן שמע לא פעם, כיצד אדם מבקש ממנו שלא יכעס עליו, והוא משיבו: "אין בחנותי מרכולת כזאת, אינני יודע תרעומת מהי".

את העובדה הבאה שמעתי מפי הגרמ"מ שולזינגר בשם דודו הגר"ז צ'צ'יק ששמע מפי בעל המעשה:

אדם שהיה זקוק לעזרה כספית, ביקש ממרן מכתב המלצה לעשיר מסוים בתל אביב. מרן הסכים, אולם דרכו היתה שלא להזכיר במכתבו את שמו של הנמען בתחילת המכתב, אלא "שלו' וכט"ס" בלבד, ולכן התנה את הסכמתו בכך, שהמקבל לא יעשה במכתבו כל שימוש נוסף.

אכן, הגביר הנ"ל התרגש מאד ממכתבו של מרן, ומיד תרם סכום כסף גדול. לאור הצלחתו הגדולה החליט בעל המכתב לעשות בו שימוש חוזר, ובאותו יום ביקר אצל אנשים נוספים, ובעזרת המכתב הצליח לאסוף סכום הגון.

כשחזר לביתו, נתקף האיש בהרהורי חרטה עמוקים על שהפר את הבטחתו להראות את המכתב אך ורק למי שהוא מיועד אליו. כל אותו לילה לא עצם עין, היה ברור לו שעליו לבקש מחילה ממרן, אך לא ידע כיצד יוכל לעמוד בפניו, כיצד יהיה מסוגל לפתוח את פיו ולהתוודות על כשלונו החמור.

לפנות בוקר הלך למעונו של מרן כדי להשתתף במנין הוותיקין הקבוע בביתו. משך כל התפילה הוא היה באימה וביראה, חשב על הבושה שתהיה לו בעמדו לפני מרן, ומי יודע כמה מרן יקפיד עליו…

לאחר התפילה ראה אותו מרן וקרא לו אליו. שיניו דא לדא נקשן, אינו יודע איך לפתוח פה אך מרן אמר לו: "אין לי עליך שום דבר!… ידעתי שכך יהיה!…"

נזיפה, אך לא כעס

לא פעם דיבר מרן דברים קשים מאד עם בני אדם, עד כדי נזיפה ממש. ידוע הוא מכתבו לאותו עסקן שלא ציית לו בענין השרות הלאומי, בו הוא נוקט בלשון תקיפה, כגדול־הדור ומנהיג ישראל, ומזהיר ומאיים על התוצאות הצפויות אם לא יציית לו. כדי שלא יפקפק בכך שהוא הוא הכותב, כתב מרן את המכתב כולו  בכתב ידו.

אולם גם כאשר השמיע דברים קשים, מעולם לא הגיע לכלל כעס ורוגז. מרן עצמו אמר פעם אחרי מרקה כזה, שנראה היה כי הוא מתרגז: "מה הייתי יכול לעשות? אני יודע, שהאיש הזה אינו יכול לקבל מה שאומרים לו אלא אם מדברים איתו דברים קשים, הייתי חייב לנזוף בו, כדי שיעשה את מה שראוי לעשות, אבל חס ושלום לא כעסתי, ואין בלבי כל רוגז עליו".

מי שהכיר את מידותיו של מרן, הבין שהכעס אצלו היה באותו האופן שמתאר הרמב"ם בהלכות דעות (פ"ב ה"ג):

"וילמד עצמו שלא יכעס ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו. ואם רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו, או על הציבור אם היה פרנס ורצה לכעוס עליהן כדי שיחזרו למוטב, יראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי לייסרם, ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו כאדם שהוא מדמה כועס בשעת כעסו והוא אינו כועס".

"אין שאיפה אחר הכבוד"

כאשר בא אדם אל מרן, היה נכנס אליו בדחילו ורחימו, ביודעו כי עומד הוא לפני רבן של ישראל. והנה הוא מוצא לפניו אדם המקבלו בחמימות ובאהבה, כשבת־השחוק התמידית שלו על פניו, משוחח עמו כידידו ואוהבו משכבר הימים, מדבר בנחת, כמעט שלא נשמע קולו, כאילו הוא מתבייש בכך שפונים אליו.

מרן היה הגדול שבגדולים, שהכל פונים אליו לקבל הוראה, עצה ותושיה. אך מי שבא במחיצתו, חש ענווה במידה שקשה לעלות על הדעת. זו ההמחשה המושלמת למאמר חז"ל: "במקום גדולתו שם אתה מוצא ענוותנותו".

כמה מרומם היה לראות כיצד מרן מקדיש זמן לנערים בני 14-15 שבאו אליו כדי לשטוח את קושיותיהם, או לקבל הסברים לדברים שלא הבינו בסוגיות הש"ס. איך היה יושב ומשיב להם בסבלנות וענווה אין קץ, ולא חס על זמנו וכוחותיו.

הרב מפוניבז', הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן, אמר פעם, שאם רוצים להעריך גדול בישראל צריכים להיות קרובים לדמותו הרוחנית של הנערך. נשתמש איפוא במילים שכתב מרן על עצמו.

בקובץ אגרות (א, קצד) כותב מרן:

"ואני מלא טעויות תמיד, פעם בסברא פעם בגמרא, ואיני נכלם בזה, כי אין כלימה בזה אלא מצד מצוה, שאם לא יכלם הרי הוא כאילו אינו מחשיב ח"ו את ההלכה, אבל מצד הטבע אין מקום להכלם, וכש"כ לאנשים קטנים כמוני".

נחבא אל הכלים

מי כמוהו מסוגל להסתתר וללמוד במשך עשרות שנים בבית המדרש בכוידאן ואח"כ בוילנא, מבלי שידעו על גדלותו וזהותו אפילו בעולם התורה (מלבד רבן של ישראל הגרח"ע גרודז'ינסקי)?

גם כאשר הוציא את ספריו, הם הופיעו בעילום שם. בעולם התורה למדו את ספרי "חזון איש" מבלי שידעו מיהו המחבר. רק מכתבו המפורסם של הגרח"ע אחרי שעלה מרן ארצה – בו כתב כי מכאן ואילך, לאחר ש'ארי עולה מבבל', אין להריץ אליו עוד שאלות, מאחר שכבר יש את מי לשאול בא"י – הוא שחשף את גדלותו של מרן. אלמלא גילה אותו ר' חיים עוזר, היה מרן נשאר אלמוני כל ימיו.

אבוא עוד דוגמא מאלפת בענין הענוה.

פעם סיפר לי מרן, כי הוא עומד לפני הוצאתו לאור של אחד מספריו. שאלתי אותו כמה עותקים בכוונתו להוציא, והוא השיב לי, כי יוצא כמאה עותקים.

שאלתי אותו למה מרן מדפיס כמות כה קטנה של ספרים?" והוא הסביר לי את ענין הדפסת ספריו בכלל: "לא היית מדפיס ספרים בשביל אחרים. אני מדפיס את ספרי לעצמי, מפני שקשה לי לקרוא את כתב היד שלי, לכן אני מדפיס את הספרים, כדי שאוכל ללמוד את החידושים שלי".

חזרתי ושאלתי, אם כן, הלא די להדפיס ספר אחד בלבד?… והוא השיב: "כיון שאני מדפיס לעצמי, מן הדין שלא אמנע מאחרים הרוצים בספרי… אילולא הייתי צריך להדפיס עבורי, לא הייתי מדפיס את ספרי…"

כמה ענוה אנחנו יכולים וצריכים ללמוד מדבריו אלו.

"אם מביאים לי, חזקה שלא אכלתי…"

כדי לסבר את האוזן עד כמה היה מרן רחוק מעניינים גשמיים, אספר סיפור קטן.

פעם נכנסתי אליו בשעת בוקר מוקדמת. חששתי שמא עדין לא אכל את ארוחת הבוקר, ושאלתיו אם אכל כבר, שכן אם לא אכל – אינני רוצה להפריעו ואוכל להמתין. אמר לי מרן: "אינני זוכר…" שאלתי אותו, כיצד יכול להיות, שאדם אינו זוכר אם אכל או לא? והוא השיב, שאצלו אין הבדל בין לפני האוכל לבין אחרי  האוכל.

"אם כן" – הרשיתי לעצמי לשאול בבדיחותא – "למה מרן צריך לאכול, הלא אדם אוכל כאשר הוא חש רעב, אבל הוא, שאינו מרגיש שום הבדל אם אכל או לא – למה הוא אוכל, הלא אפשר שכבר אכל?"

מרן חייך ואמר: "אני באמת לא יודע אם אכלתי או לא, אבל אני סומך על אנשי ביתי המגישים לי את האוכל. אם הם מביאים לי ארוחת בוקר – חזקה שעוד לא אכלתי. אם לא הייתי מאמין להם, לא הייתי יודע…"

(מתוך הספר 'במחיצתם')