תכונה נשגבה ומופלאה של אברהם אבינו, מתגלה בין שיטי דבריו של הרמב"ם. היא ההתמסרות והדאגה הכנה והעצומה שגילה כלפי כל יחיד ויחיד מברואי העולם. היה לו רצון עז וחפץ לראות בטובתו של כל יחיד ויחיד שיכיר באמת את סוד הבריאה ותכליתה.
כך לשונו של הרמב"ם בסוף דבריו:
"וכיון שהיו העם מתקבצין אליו ושואלין לו על דבריו היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו, עד שיחזירהו לדרך האמת. עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם, ושתל בלבם העיקר הגדול הזה".
רואים אנו עד היכן נגע לליבו מצבו של כל יחיד, עד שעמד וטרח להסביר לכל שואל כפי דעתו וכפי תפיסת שכלו את עיקרי האמונה. הוא לא הסתפק בהודעה וגם לא בהכרה, אלא "שתל בליבם את העיקר הגדול הזה"! פעולה המצריכה עבודה רבה וסבלנות עצומה, ללכת כנגד רוחו של כל אחד ואחד. אך מתוך מטרה שחרט אברהם על דגלו, ומתוך רצון עז שתהיה התגלות אלוקית בבריאה, הוא לא חסך במאמץ ובטירחה, וקירב לאמונה אחד לאחד.
זו היא אחת התכונות הנפלאות שהטביע בנו אברהם אבינו!
תלמידיו של ה'סבא מנובהרדוק' מרן הגאון רבי יוסף יוזל הורביץ זצ"ל, ראוהו פעם עומד ברחובה של עיר במשך שעה ארוכה, ומתווכח בלהט על יסודות האמונה, עם אדם מבוגר בלתי מוכר. הם היו בטוחים לתומם שמדובר באיש אמיד בעל אמצעים, המסוגל לסייע במתנת יד הגונה להחזקת ישיבות נובהרדוק, ולכך הסבא מרשה לעצמו להקדיש זמן רב כל כך עבורו, שהיה כידוע כה מחושב ומדוקדק לרגעים.
מאוחר יותר התברר שמדובר באדם מן השורה, לא עתיר נכסים ולא בעל עמדה מכובדת, ובכל זאת כיון שעמד הסבא על דעותיו הכפרניות בעיקרי האמונה, השתדל בפקחותו הרבה, בדברי צדק ואמת, להשיבו לכור מחצבתו.
שאלוהו התלמידים מדוע כה היה חשוב לו להשפיע בענייני אמונה על אדם שבין כך נראה רחוק משמירת תורה ומצוות? השיב הסבא בפשטות: "כואב לי מאד על כך שהאדם הזה יבוא לעולם הבא בתור כופר!…"
פעולת קודש של קירוב רחוקים מתוך איכפתיות על מצבם היתה לאברהם אבינו, שהיה הראשון אשר פעל בעוז ובתעצומות לקרבם לאמונה, והשקיע לצורך זה עמל ויגיעה רבה. אנו זרעו של אברהם למדים מדרכיו והולכים בעקבותיו.
***
לפני עשרות שנים נוכח אבי מורי זצ"ל במאורע מופלא ביותר:
היה זה בערב שבת קודש, בשעות אחר הצהריים, ראה אבי את מרן הרב מפוניבז' הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל, מתהלך לאיטו סביבות הישיבה, לבוש בחלוקו הביתי, ואליו מתלוים שני נערים אמריקאים צעירים.
הרב טרח וצעד איתם כברת דרך ארוכה לאורך כל גבעת הישיבה, אנה ואנה בנוחות ובסבלנות נפלאה. בדרך הוא מחווה להם באצבעו על מטרתו ופשרו של כל מבנה ומבנה, מה הוא מאכלס, ולאיזו מטרה הוא משמש; "זה 'בית היתומים'… זה ההיכל הגדול של הישיבה… כאן הם חדרי הפנימיות… זה הוא היכל 'אוהל קדושים'…"
המראה הרעיש את חושיו של אבי, והיה בעיניו לפלא. כיצד גאון אדיר זה שכה חשוב ומנוצל כל רגע ורגע מזמנו לעמל התורה או לביסוסה והחזקתה של ישיבת פוניבז' ומוסדותיה, מקיים סיורים מודרכים מן הסוג הזה, נוהג שכה רחוק היה מאופיו ושיגו. הוא סבר לתומו מן הסתם שהם בודאי ילדיו של עשיר גדול התורם מהונו לישיבה, וכהכרת הטוב הוא מוכרח לסייר איתם.
אבי ניגש אל הרב והתעניין לפשר מעשיו? והרב השיב בפשטות: "אני מראה להם את בנייני הישיבה", מבלי שפירט את הסיבה לכך.
אבי הציע את עצמו כמי שימשיך להסתובב איתם במקומו, והרב נענה להצעה בחיוב. ואכן אבי המשיך לצעוד איתם במשך זמן מה עד שסיים להראות להם את כל מוסדות הישיבה ומבניה.
כשסיים את הסיור פגש ברב מפוניבז' ושאל אותו מי הם הצעירים הללו? ומה מטרת סיורם כאן? לתדהמתו השיב הרב: "אינני יודע. הם פשוט דפקו בביתי וביקשו לראות את בניני הישיבה, נעניתי להם בשמחה, ויצאתי לסייר עמם!…"
כיצד מסוגל אדם להגיע לדרגות כה רמות כאלו? כיצד מסוגל אדם להיות כה רגיש ואכפתי לכל משאלת לב של יהודי בלתי מוכר?
אין זה אלא נחלת אבות שהושרשה בעורקנו. האכפתיות והמסירות לרגשותיו של השני מורשת דורות היא לנו ממידותיו התרומיות של אברהם אבינו, שכאב לו באופן אישי מצבו של כל יחיד ויחיד בבריאה ככאבו האישי.
***
סיפור נוסף מפליא ביותר! אודות הרב מפוניבז' סיפרו ותיקי בוגרי הישיבה:
באחד הימים הגיעו מספר אברכים לבית מרן ה'חזון-איש' זצ"ל, ובפיהם כמה תלונות והערות על הנהגתו של הרב מפוניבז' בניהול הישיבה.
ה'חזון איש' השיב להם בקור רוח: "לפני שאתייחס לטענותיכם, אבקש שתלכו לבדוק בבנייני המוסדות היכן הוא כעת ומה מעשיו…"
לאחר זמן לא מועט, הם שבו לבית ה'חזון-איש' וסיפרו לו שאכן הם עברו ממוסד אחד למשנהו, עד שמצאו אותו בבנין בית היתומים שעל ידי הישיבה. הוא עבר מחדר לחדר, שכב לרגע על כל מיטה והמשיך לחדר השני…
הם אמרו זאת בטון מזלזל, שמשמע ממנו כאילו הרב הינו מחוסר תעסוקה.
ה'חזון איש' ביקש לשלוח את אנשיו לברר מה פשר מעשיו של הרב, ולאחר בירור קצר הגיעה התשובה המפעימה. הרב הקדיש מזמנו היקר לבדוק כל מיטה ומיטה חדשה שהגיעה למוסד אם אכן המזרון המונח עליה מספיק נוח ועבה שיטיב עם הילדים היתומים האומללים הללו… הלוא ההחדר והמיטה אמורים להוות להם כתחליף לבית חם ולפינה שקטה…
אז הביט ה'חזון איש' על פניהם של המתלוננים בעינים חודרות: "נו!… עליו, על איש כזה יש לכם עדיין טענות…" והם עזבו את הבית חפויים ומבויישים.
מדהים!
***
טוב לב מן הזן הזה, והתמסרות עצומה לרגשותיו של כל יחיד ויחיד, מבלי לפשפש בעברו ומבלי לבדוק בציציותיו, אלא חסד למען חסד כפשוטו, נוכחנו אצל רבים מגדולי ישראל. נביא דוגמאות אחדות מהם:
בחור בגיל השידוכים שלמד בישיבת פוניבז', ניגש ערב אחד לאחר תפילת מעריב אל מרן ראש הישיבה הגרא"מ שך זצ"ל, ושאל לחוות דעתו, הנה הציעו לו אמש בחורה המתגוררת בחיפה, והיות ואין לו שום קרובים המתגוררים שם, אין לו כיצד לברר אודותיה, ושואל הוא עצה מה עליו לעשות.
התעניין הרב שך איזה פרטים חסרים לו אודות הבחורה? והבחור פירט מספר שאלות שהוא חפץ לדעת. הרב שך שמע את דבריו, והורה לו לשוב אליו בהמשך, ובינתיים הוא יחשוב כיצד ניתן לעזור לו.
למחרת לאחר תפילת שחרית, סימן הרב שך לבחור שיגש אליו, והביא בפניו את כל הנתונים שביקש לברר. הבחור תמה מהיכן לו כל זאת? והרב שך השיב בפשטות: "אתמול מיד לאחר מעריב פניתי לאוטובוס ונסעתי לחיפה, הלכתי לברר אצל מכירי את כל מה שרצית לשמוע אודות הבת… הנה התוצאות".
הבחור יצא מכליו מרוב התפעלות, נוכח התמסרותו המיוחדת של הרב שך להרגשיו וצרכיו. הרב שך לא היה אז צעיר כלל, עול הישיבה ועול הכלל השתרגו על צווארו, ובכל זאת לא חסך מזמנו וכוחותיו להיטלטל בדרכים ולהתאמץ עבור בחור שהתקשה לברר על שידוך שהוצע לו…
כח של התמסרות עבור היחיד!
***
בהתרגשות רבה סיפר הגאון רבי שמואל יעקב בורנשטיין זצ"ל, ראש ישיבת 'קרית מלך', שכאשר ביקר פעם במונסי אצל מרן הגאון רבי יעקב קמינצקי זצ"ל, ראש ישיבת 'תורה ודעת' ומקברניטי היהדות החרדית בארה"ב, נוכח ביהודי בלתי שפוי בנפשו, שעומד סמוך לרבי יעקב ומטרידו באופן קשה.
אותו יהודי רדף אחריו לכל מקום. נכנס לכל שיחה שדיבר עם אנשים. עמד מאחוריו בשעה שעיין בספרים, ועוד כהנה וכהנה, וממש לא היה שייך לעשות דבר. אך רבי יעקב המשיך להאיר לו פנים ולהתייחס אליו במלוא הכבוד הראוי.
שאלו רבי שמואל יעקב כמתפלא האם אין הדבר מפריע לו? הלוא הוא מתנהג באופן מטריד ובלתי נסבל? ומדוע הוא אינו מרחיקו מעליו?
השיבו רבי יעקב תשובה מדהימה: "וכי אנו חיים כאן בשביל עצמנו!…"
(מתוך הספר 'אוצרותיהם אמלא')
