סיפר תלמידו הקרוב של רבנו, הגה"ח רבי יצחק פרנקל שליט"א (בשיחה עם הרב טוביה פריינד ב'המודיע'): "ראש הישיבה היה בשבילנו 'ראש ישיבה', 'משגיח', 'אבא', ובעיקר 'ידיד'. אנו תלמידיו חרדנו מפניו ב'יראת רוממות' שאינה מצויה, יחד עם 'אהבת עולם' בלתי נדלית.
מצד אחד רעדנו לעמוד במחיצתו, ידענו כי אם ניגשים לדבר עמו בלימוד, צריכים לדעת ולהכיר את הסוגיא על בוריה. בכל הנהגה ידענו כי אצלו אין חכמות, הכל צריך להיות בדקדוק, ראינו ברבינו בבואה של 'רב הדומה למלאך ד' צב-קות', אשר 'תורת אמת יבקשו מפיהו'. ומאידך ממרומי גדלותו היה מתעניין בכל לב בכל פרט ופרט מהמתחולל בנפשו של כל תלמיד ותלמיד. היו אלפים אלפים שכל אחד מהם היו עבורו 'בן יחיד'.
היה תלמיד אחד שאמו חלתה בעיניה ורח"ל איבדה את ראייתה, והרופאים אמרו לה שמאד מסוכן שתשב לאור השמש וגם לא לאור החשמל. וביקש התלמיד מרבינו שיתפלל עבורה. מרן הגרמ"ד שמע את צרת אמו, ומיד אמר לו: 'הרי אביך הוא 'ישיבה-מאן' והיא מפרנסת את הבית, אם כן אין לה כרגע מקור פרנסה'… התלמיד השתומם, הרי הוא בא לבקש שיתפלל עבורה, והנה הוא חושב על הפרנסה שלה.
מאותו יום היה ראש הישיבה מקדיש זמן באמירת תהלים עבורה ומזיל דמעות שליש לרפואתה. ביום מן הימים חיפש ראש הישבה את התלמיד ושאלו אם יש שיפור במצב הראיה של אמו. התלמיד לא ידע על כל שיפור, ענה ואמר כי לצערם עדיין אין שום שינוי. ענה לו ראש הישיבה: 'סי קען ניט זיין, גיי זיי מברר'! ['זה לא יכול להיות, תלך לברר'!]. הבחור יצא להתקשר לבית הוריו, שבישרו לו בשמחה כי אכן מהבוקר ראו פתאום שיפור, ואמא החלה לראות אבל חלש.
התלמיד חזר לבשר את הבשורה לראש הישיבה, שאמר לו, כי הרגיש את ההטבה בתפילתו. היה זה בבחינת 'תפילתו שגורה על פיו', וכך ידע שנרפאה. אט אט התשפרה ראייתה וכעבור כמה ימים חזרה לראות לגמרי.