ושמרתם מצוותי (כ"ב, ל"א)
בעת שבתו על כס הדיינות לחם מרן להעמיד את הדין לאשורו ולאמיתו, כשהוא רוחץ בנקיון כפיו ונשמר מצל נגיעה ומשמץ מעורבות אישית בדין. כאשר אחד ממקורביו היה נתון בדין תורה, הזהירו רבנו במשך כשנה תמימה שלא יבוא לבקרו, כיון שהדיין הדן בדינו מצוי אצלו תדיר ובוודאי ידון לפניו בהאי דינא.
לא אחת נראה לעין כל כיצד רבינו ניחן בטביעת עין חדה של תלמיד חכם ובחוש דק מן הדק, שסייע בידו לנפות את האמת ולהעמידה על תילה.
סיפר רבי בצלאל ז'ולטי: לעיתים קרובות בעת יושבנו עלי דין במושב אחד עם רבינו, היה מזדמן לפנינו בעל דין, שזעק את דבריו בסברא נכונה וטענה ישרה עד שנראה היה כי צדקתו זועקת לשמים. "ניכרים דברי אמת!" נהגתי להפטיר חרש באוזני חבר הדיינים. "ככל הנראה בעל דין זה הוא הזכאי!"
אך לפתע הייתי שומע את קולו המלחש של רבינו: "וכי אינכם רואים כי הוא הבדאי?!"
למפרע היה מתברר, כי רבינו אכן צדק בדבריו, בעוד אני וחברי הדיינים משתאים כיצד עמד על הדבר.
דובר שקרים לא יכון
מידת האמת היתה יקרה לרבינו מכל חמודות תבל, וכאשר מאן דהו כשל באי אמירת האמת, היה הוא מנודה מלפניו מאז ועד עולם, וכל התחייבויותיו והבטחותיו כי לא ישוב עוד לכסלה לא נחשבו למאומה, שהלא מי יערב שגם הבטחה זו אין שקר יסודה.
כאשר המליצו בפניו על מאן דהו, שעל אף שלא צעד לאור מידת האמת, היה בר אוריין וגדוש בתורה, הגיב רבינו בסיפור מעשה:
בעיר וינה כיהן רב בית כנסת, שהצטיין בחכמתו יותר מאשר ביראתו, ומעשיו והנהגותיו לא עלו בקנה אחד עם מידת האמת. באחד הימים, לאחר שהרב בא במריבה עם חזן בית הכנסת, השיב לו הלה כגמולו ולא המתין לו בסיום קריאת שמע.
לאחר התפילה פנה הרב אל החזן בתוכחה: "כיצד לא המתנת לי עד שאגיע ל'אמת'?!"
"אם הייתי מבקש להמתין עד שתגיע ל'אמת', השיבו החזן מיניה וביה, "הרי שלא הייתי יכול להמשיך בתפילה לעולמי עד!"
ויבחנו דבריכם
במעמד מסויים, גולל אחד הנוכחים סיפור מעשה אודות רבי משה פיינשטיין, שלאחר שחש בליבו, קבעו הרופאים כי יש לשתול קוצב לב בגופו. חתנו, הרב דוד משה טנדלר, תמך בדעת הרופאים, שסברו כי אין כל סיכון בדבר, אולם למרות כן ביקש רבי משה פיינשטיין להימלך בעניין ורק בחלוף יומיים הביע את הסכמתו לביצוע ההשתלה.
"איני מבין!" פנה הרב דוד משה לחמיו הדגול, שפסקיו והכרעותיו נפוצו בכל רחבי תבל, "הן יום יום פוסק מורי חמי בדיני נפשות חמורים ומכריע כהרף עין, ומדוע כעת, כאשר כל הרופאים תמימים בדעתם כי ההשתלה כה נחוצה, היה עליו לחכוך בענין במשך יומיים תמימים!"
"שמע נא!" השיב רבי משה לחתנו, "הלא הגאולה קרובה לבוא! ובאותה העת, כאשר יתקיים בנו מאמר הנביא: 'ואשיבה שופטיך כבראשונה', יבקשו לכונן את הסנהדרין, שתפסוק בכל פיינדיני התורה ויתורו אחר שבעים דיינים ראויים, הבקיאים בכל דיני התורה ובכללם סדרי קדשים וטהרות הנוגעים למלאכת המקדש.
ומכיון שעל דייני הסנהדרין להיות תמימים מכל מום, התעורר בי ספק האם המומים הפוסלים בהם הרי הם כמומי הקרבן, שגם מום נסתר פוסל בהם, או שהם כמומי הכוהנים, שרק מום שבגלוי פוסל בהם, וממילא קוצב לב, שאינו נראה כלפי חוץ, אינו נחשב כמום.
לאחר שעיינתי בדבר, הגעתי למסקנה כי דייני הסנהדרין הרי הם ככוהנים, שרק מום שבגלוי פוסל בהם, ועל כן מסכים אני לביצוע ההשתלה, היות וגם לאחריה אוכל להימנות על דייני הסנהדרין"…
"הנה רואים אתם כי אי אפשר להאמין לסיפורים כלשונם!" הפטיר רבנו.
"מפני מה?!" הזדעק המספר.
"משום באותה העת רבי משה כבר היה ישיש מופלג", הוכיח רבינו, "והרמב"ם בהלכות סנהדרין פ"ב ה"ג פוסק שאין מעמידין לסנהדרין זקן מופלג בשנים!"
דבר שקר ישנא צדיק
באחת ההזדמנויות, פנה מאן דהו אל רבינו בשאלה מפני מה כתב הרב מבריסק מכתב בו הכתיר רב פלוני, שרבים חלקו על דרכו בהשקפה בתואר 'מרן'. תוך כדי הדברים העלה אחד הנוכחים את הסברה כי הרב מבריסק נהג כן, כיון שצרכי השעה חייבוהו לחלוק כבוד לאותו רב.
רבינו נרתע מהדברים וקרא ברתת וזיע 'הבריסקע'ר רב לא העלה על הכתב דבר שקר! אם כך כינה את אותו רב בתואר 'מרן', הרי שיש לחקור מפני מה נהג כן, אבל לומר על הבריסקע'ר רב שכתב דבר שקר, כזאת אין להעלות על דל השפתיים!"
בהזדמנות אחרת, כאשר רבינו שב מכיבוד מסנדקאות, התנוססה לנגד עיניו מודעה בה צוטטה צוואתו של אדם גדול, שחתם את דבריו האחרונים בהבטחה להיות למליץ יושר לכל הנענים לבקשתו.
רבינו סקר את המודעה ומלמל רפות: "אני איני יכול לכתוב כך, מי יודע אם כשנגיע לשם נסתדר בעצמנו"…
אוזן מילין תבחן
סיפר רבי אברהם יצחק הכהן קוק: בהזדמנות מסוימת, תיאר אחד ממקורבי רבינו אירוע מסוים, בעוד מרן מסרב לקבל את הדברים וטוען כי בשקר יסודם.
הלה שב וסיפר את הדברים, כשהוא מציגם כאמת לאמיתה וכעובדה בדוקה, אך כל נסיונותיו היו לשווא – רבינו מיאן לקבל את דבריו.
בחלוף הזמן התבשר האיש למרבית בושתו, כי אכן לא כך היו פני הדברים. כמודה ועוזב בא לפני רבינו ובקול נכלם הודה כי הוטעה והיטעה.
"לא היה לך לטרוח לבוא ולתקן את דבריך", השיבו רבינו, "מכיון שכל דבר שאינו אמת אינו נכנס באזני!".
(מתוך עמודו של עולם)