בערב שבת אני מחכה בתחנה לקו 450 לכיוון אשדוד. עמי בני משפחתי, ילדים קטנים, עגלה ומזוודה גדולה. ידיי עמוסות, אני קצת לחוץ. תמיד השלב הזה של העלייה לאוטובוס גורם לי ללחץ מסוים, לראות שלא שכחנו שום דבר ואף ילד לא ברח.
לפתע ניגש אלי יהודי ובידו שקית די כבדה, מלאה בספרים. "תוכל לקחת את הספרים לאבא שלי שגר באשדוד?" הוא שואל אותי, ואני מראה לו על הנלווים אלי, "אתה רואה איך ברוך ה' אני מסובב פה בכל המיטלטלים והילדים בלי עין הרע, וזה לא כל כך פשוט לסחוב גם את הספרים האלו. תנסה לבקש מנוסע אחר, ואם לא תמצא תחזור אלי".
כעת בעין אחת אני מפקח על הקטנים שלא ירדו לכביש, ובעין השנייה עוקב אחרי היהודי ורואה אותו עובר מזה לזה ומקבל מכל אחד תשובה שלילית. איש מהם אינו נוסע לאשדוד. בצר לו הוא חזר אלי: "אין לי ברירה, אני מוכרח לשלוח את הספרים האלו לאבא שלי ולא מצאתי נוסע אחר. תסכים?"
אני מסכים. כשצריך לעשות טובה ליהודי עושים את זה גם כשלא כל כך קל. הפכתי את המזוודה למצב מאוזן על גבי המדרכה, פתחתי את הרוכסן ופיניתי בתוך מזוודתי מקום לספרים היקרים. הוא לקח את הפרטים שלי והודה לי בכל לב.
כשירדנו בתחנה באשדוד כבר מצאנו את האב ממתין לספרים. מיד הוצאתי את המזוודה, פתחתי את הרוכסן, והנה חשכו עיניי. המזוודה הזאת אינה שלי! אף פעם לא קרה לי דבר כזה, שהחלפתי מזוודה עם מישהו. והנה הפעם זה קרה. אותתי לנהג שימתין, החזרתי את המזוודה לתא המטען והוצאתי את המזוודה הנכונה. ברוך ה', היא היתה שלי, והספרים הגיעו אכן ליעדם.
תארו לכם שלא הייתי לוקח על עצמי את שליחות הספרים. באופן כזה לא היה עולה בדעתי לפתוח את המזוודה ולבדוק את תכולתה. הייתי מגיע לבית המארחים שעתיים לפני שבת ומגלה בגדים שאין לי מה לעשות בהם. באותו רגע הייתי נכנס לסחרחרה לחוצה של חיפושים וטלפונים עד שיימצא האיש שהחלפתי איתו את המזוודה. מי יודע מתי הייתי מוצא אותו ואיך הייתי מצליח להתארגן לשבת באופן כזה. והנה ה' שלח לי את הספרים כדי שאפתח את המזוודה מיד עם הוצאתה מתא המטען, ואנצל מכל עגמת הנפש.
כשיהודי עושה צעד אחד בשביל השני, הוא חוסך חמש מאות פסיעות בשביל עצמו.
(גיליון השגחה פרטית)