הרב יוסף מאיר האס
"וראהו הכהן" (יג יז)
אין הרבה מילים באוצר, שיוכלו לבטא נכונה את נועם זיווה של המתיקות הייחודית, המאפיינת את צדיקי בית סקולען. מתיקות ונעימות שאין בדומה להן, אשר רבים והמונים השיבו מעוון, בזכות הארת והסברת פנים זו, בהתייחסות הגבוהה ביותר לכל 'אידישע נשמה'. מקבילות הן הלולאות המקודשות שעברו כחוט השני מהאב הגדול לבן הנשגב: מאור הפנים השוחקות, ההתמסרות בלב ונפש לכל יציר נוצר, אהבת ישראל יוקדת בכל הרמ"ח והשס"ה, וכמובן עולה על כולנה עבודת הקודש בנעימת זמירות ישראל, מדשן ביתם ומאוצרם המנוצר.
לא בכדי המליצו כולם אחרי מיטתו הטהורה של כ"ק מרן אדמו"ר מסקולען זצוק"ל, את אמרת חז"ל במסכת 'שמחות' על שמואל הקטן: "נטל כל חמודות של עולם והלך לו". הגדרה מדויקת וקולעת במיוחד, על דמות פלאים זו שאמנם היתה 'בשמים ממעל' יומם ולילה, בעבודת קודש מופלאה שנראתה אצל צדיקי קמאי בדורות קדומים, אך בד בבד לא שכחה לרגע את ה'ועל הארץ מתחת', לדאוג ולהתמסר לכל צרכיהם המרובים של כלל ישראל בגוף ובנפש, במעשה ובמחשבה. סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה.
שנתיים ימים חלפו מאז הוסרה העטרה והורם הנזר, מעל כתרה של חצר הקודש סקולען, עם הסתלקותו של כ"ק מרן אדמו"ר זצוק"ל, עמוד האש אשר הלך לפני מחנה ישראל, להאיר להם הדרך החשוכה בדור זה של עקבתא דמשיחא. את החלל הגדול שנפער בעולם התורה והחסידות, עם חסרונו של איש אלוקים קדוש זה, משלימים בניו החשובים האחים הצדיקים, כ"ק האדמו"רים לבית סקולען שליט"א, כל אחד במקומו אשר איווה לו למושב לתהילה.
תושבי ארץ הקודש זכו לאחרונה להופעתו כבוד של צעיר האחים, כ"ק מרן אדמו"ר מסקולען שליט"א, אשר זה מקרוב הגיע לקבוע משכן קדשו בעיה"ק ירושלים, והקים בה את חצרו לתפארה, כאשר מבית מדרשו ברח' יעקובזון, יוצאת תורה וחסידות להמונים משוחרי זיו נועמה של חצר הקודש סקולען, המפורסמת עם ניגוניה המעוררים ועם טוב-ליבם של צדיקיה.
מאז הגעתו לעיה"ק ירושלים, זוכים המוני מבני העיר להחיות את נפשם, בתפילות הנלהבות ובשולחנות הטהורים מדי שבת בשבתו, בצילו הטהור של כ"ק מרן אדמו"ר שליט"א. בפיו מפיק המרגליות ובנועם שפתיו המזוקקות, ממשיך בעוז ותעצומות בדרך אביו הק', להלהיב לבבות ולעדן נפשות בשיחות היקרות הנמסרות מפיו בכל עת מצוא, ותושבי ירושלים מספרים על בשורה שיש בה ממש, עם כינונה של חצר הקודש סקולען-ירושלים בעיר הקודש והמקדש.
הרב אלחנן קלאר שליט"א, מפנה את השאלה הבאה: כמי שזכה לגדול בבית מקודש כזה, מה נוכל לשמוע על דרכי החינוך שנראו בהליכותיו ובהנהגותיו של כ"ק מרן אדמו"ר מסקולען זצוק"ל?
"סיפרתי בשבוע שעבר בעריכת השולחן, לרגל הילולת אבי הק' בכ"ה אדר, עד כמה הקפידו אצלנו בבית על מידת הכעס", משתף אותנו כ"ק מרן אדמו"ר שליט"א בזכרונות נעורים. "כילדים קטנים, כמעט לא זכור לנו שנענשנו אי-פעם על משהו, כי הבית היה מתנהל ומתנהג באווירה נינוחה על מי מנוחות, בהשקט ובטח. על דבר אחד היה אבי הק' מקפיד בכל מאודו, ואף היה נאלץ להעניש עליו: כעס! על פעולה של כעס שנעשתה מצדו של ילד, על ידי זריקת חפץ על הארץ ברוגזה וכדומה, היה מעניש ולא מוותר.
"גם את אופן הענישה עשה אבי הק' ביישוב הדעת ולא מתוך חופזה, כאשר היה קודם מזדעק ואומר בסערת נפשו הטהורה: 'נו, כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה, מיר האבן דא א עבודה זרה אין שטוב…', ואז העניש את הילד על כעסו, לא לפני שנתן לו להבין בשל מה הסער הזה. מובן מאליו שאחרי דברי הסבר אלו שנזעקו מנהמת ליבו, על כך שילדיו כועסים ויש בבית אבק עבודה זרה, כבר יצא כל החשק בכלל לבוא לידי כעס, לאו דווקא מחמת העונש, כי אם בעיקר מחמת חומרת העוון שהשתרש בקרבנו מאז לתמיד".
עד כדי כך הקפיד כ"ק מרן אדמו"ר מסקולען זצוק"ל, שלא לבוא לידי כעס בשום מצב שהוא. אנו שומעים מפי כ"ק מרן אדמו"ר שליט"א, ששמע מפי אחותו הגדולה תליט"א [חמותו הרבנית שטערן, אשת הגה"צ רבי חיים דוב שליט"א אב"ד סקולען ב"ב]: "אירע פעם, ואחד הילדים בבית עשה דבר-מה שהיו צריכים להענישו על-כך, ובאימתו מפני העונש התחיל לרוץ סביב השולחן. אבי הק' ניסה לתפסו במרוצתו, כמה פעמים עד שהצליח, ובהגיעו אליו דיבר עמו בנועם ובתוקף על מה שעשה.
"אמנם מיד לאחר-מכן, כשהבחין באחותי עומדת בפתח הדלת, וראתה אותו רץ אחרי הילד סביב השולחן, ניגש ואמר לה: 'דאס איז נישט געווען כעס, ס'איז נאר געווען א צורה פון כעס, א מאל דארף מען מאכן א צורה פון כעס'…".
זמן כפרה לכל תולדותם
מציין כ"ק מרן אדמו"ר שליט"א, על חומרת הכעס כפי ששמעו כל השנים בבית אביו הק', שהרי מובא בזוהר הק' ובכתבי האר"י, שאפילו אם עושים תשובה על הכעס, קשה לכפר על עוון זה כי הכתמים נשארים לעד: "ראיתי כמה פעמים אחרי שחשב, שעבר אולי על כעס מקצת דמקצת, איך מיד התיישב ללמוד אגרת הרמב"ן, המתעב את מידת הכעס מכל וכל, כידוע. ופעם שאל אותו אחד עצה להינצל מן הכעס שהיא מידה רעה, והשיב לו אבי הק' שילמד מוסר, בהסבירו שאם האדם בא לידי כעס, עליו לכעוס קודם כל על עצמו, על זה שהגיע בכלל לידי כעס, שהרי 'קשוט עצמך תחילה ואחר כך קשוט אחרים', ואם ברצונך לסדר את חסרונות פלוני, עליך לסדר קודם את חסרונות עצמך; וכשיגיע לידי הבנה ומחשבה זו, כבר יפוג ממנו הכעס מאליו…
"אתמול בסעודת ראש חודש ניסן, אמרתי מה שמובא בספר הק' 'נועם מגדים' בשם הרה"ק הרבי ר' אלימלך מליזענסק זי"ע, על נוסח התפילה במוסף לראש חודש – 'ראשי חדשים לעמך נתת זמן כפרה לכל תולדותם', שהרי יש את ג' העבירות החמורות, שעליהן אנו מצווים להיהרג ולא לעבור, אך לעבירות אלו יש גם תולדות כמו 'כל הכועס' או 'כל המתגאה', אשר עליו נאמר 'כאילו עובד עבודה זרה', ושעיר של ראש חודש מכפר על תולדות אלו.
"בעמדנו בראש חודש ניסן, אמרתי שביותר יש להיזהר מחשש כעס שהוא תולדה של איסור עבודה זרה כאמור, כי בימים אלו, עת שורר לחץ גדול בבתי ישראל, לקראת מצוות ביעור חמץ וההכנות הרבות לחג הפסח הממשמש ובא, לכן ביותר צריך הכתוב להזהיר במקום שיש חשש לבוא לידי כעס, וכפי שהיה מקובל אצל צדיקים לאפות מצות ביום ה' ניסן, כדי שתעמוד להם זכותו של בעל ההילולא הרה"ק בעל 'אוהב ישראל' זי"ע בעסק המצות, שלא תבוא לידיהם דבר תקלה של איסור חמץ, אמנם הרה"ק מאפטא היה אומר, שאיסור חמץ שייך אכן רק בימי הפסח, אולם איסור כעס שייך כל ימות השנה.
"ולכן, חובת השעה בימים אלו, על אף הלחץ והבהילות לקראת היו"ט, בפרט כאשר הילדים והבחורים נמצאים בבית בתקופת 'בין הזמנים', להשרות אווירה נעימה וחמימה בין כותלי הבית, שלא תיראה ולא תמצא חלילה אווירה של כעס ורוגז, ובכך נזכה לקבל את פני המועד והרגל באנפהא נהירין ובשמחה אמיתית, כשכל בני הבית הקטנים עם הגדולים שותפים יחד לאווירה מרוממת זו".
צדיק אוכל לשובע נפשו
כאן מפנים אנו את שאלתנו המתבקשת: בפשטות נראים הדברים כמי שרק בעלי נפש ובני עלייה יכולים לעמוד בהם, שהרי מי הוא זה אשר יוכל לומר זכיתי לבי מאיסור כעס, הלא מעשים בכל יום שהאדם מגיע לידי כעס, ואיך באמת נוכל להינצל מזה?
כתשובה לשאלתנו, מפנה אותנו כ"ק מרן אדמו"ר שליט"א לדברי הרה"ק ה'דגל מחנה אפרים' זי"ע (פ' בחוקותי) בשם זקנו הבעש"ט הק' זי"ע על דברי חז"ל (גיטין ע.) 'אכול שליש ושתה שליש והנח שליש לכשתכעוס תעמוד על מילואך, כי אם יהיו בני מעיו מלאים באכילה ושתייה, הרי כשיבוא לידי כעס יבוא לידי סכנה, על ידי שהמרה תיזל כלפי מטה ותתמלא סאתה, אך אם יותיר שליש פנוי, הרי שגם אם יכעס ותיזל המרה לא יבוא לידי סכנה'.
"אמנם לכאורה איך יתכן שאיש יהודי יבוא לידי כעס, הלא גדול עוונו מנשוא? אלא הכעס מגיע ממידת הגאווה, שהרי איש העניו אינו בא לידי כעס לעולם, כי ממילא שפל הוא בעיני עצמו, ולא מגיע לו כלום מאף אחד, אך הגאוותן לעומתו, בטוח שמגיע לו הכל, ואם יש דבר-מה שאינו מקבל כמידתו וכחפצו, מיד הוא בא לידי כעס. נמצא שהעניו יכול לאכול בהרחבה, כי ממילא לא יבוא לידי כעס ולא יסתכן, אמנם הגאה, שיש חשש שיבוא לידי כעס, צריך לאכול ולשתות רק שליש.
"בזה מפרש הבעש"ט הק' הפסוק (תהלים כב, כז) 'יאכלו ענווים וישבעו', שהעניו יכול לאכול לשובע כי בוודאי לא יכעס. ובזה מוסיף ה'דגל' לפרש הפסוק שם (ויקרא כו, ה) 'ואכלתם לחמכם לשובע', כי בזכות שיהיו ענווים יוכלו לאכול לחמם לשובע. וכן מפרש בכך הפסוק (משלי יג, כה) 'צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן רשעים תחסר', כי הצדיק שהוא העניו, יכול לאכול לשובע נפשו, שהרי מחמת שפלותו בעיני עצמו בטוחים וסמוכים אנו שלא יבוא לידי כעס, אולם בטן רשעים תחסר – כי בגאוותם יגיעו לידי כעס ויכולים להסתכן".
מוסיף כ"ק מרן אדמו"ר שליט"א כפתור ופרח: "חשבתי לפרש על פי הדברים האלה, כי נמצינו למדים שהצדיק הוא בוודאי עניו, ולכן יכול לאכול הוא לשובע נפשו, ובזה אפשר להבין פירוש הפסוק (תהלים קמז, ו) 'מעודד ענווים ד' משפיל רשעים עדי ארץ', כי לכאורה יש לדקדק שלא נאמרו כאן התארים זה כנגד זה, או 'מעודד ענווים ומשפיל גאים', או 'מעודד צדיקים ומשפיל רשעים'.
"אמנם לדרכנו אתי שפיר, כי הסימן המובהק לאיש הצדיק הוא מידת הענווה, וההיפך ממנו הוא הרשע שיש בו מידת הגאות. ממילא, העצה היעוצה היא לכלל ולפרט, להיאחז במידת הענווה ולא לחפוץ כלום מהזולת, אלא להאמין בלב שלם, שכל מה שיגיע לנו יגיע מידו המלאה, הפתוחה, הקדושה והרחבה, וכמאמר חז"ל (יומא לח:) 'אין אדם נוגע במוכן לחברו כמלוא נימה'. אורח חיים יקר-ערך זה יביא אותנו להימנע מהכעס, שהוא שורש כל דבר רע, וכפי שציינתי עד כמה הקפיד על כך אבי הק' בכל החומרה".
וידריכם בדרך ישרה
עדיין אוחזים אנו בשדה החינוך ומבקשים לדעת: האם היתה לאיש האלוקים מסקולען זצוק"ל, שיטה מיוחדת בחינוך הילדים?
כ"ק מרן אדמו"ר שליט"א: "אצל אבי הק' לא היו צריכים בכלל דרך או שיטה, ולא רק בתחום החינוכי עליו אתם מבקשים לדעת, כי אצלו ראו בעיניים את האמונה ואת יראת-השמים בכל צעד ושעל. בבית כזה, בו חיים בטבעיות על אדני התורה והיראה בנעימות ובאווירה טובה, לא צריכים שיטות בחינוך הילדים, כי הם מעצמם מתבשמים מהאווירה הייחודית הזו, ורוצים להעתיק אותה גם אצלם.
"מלבד זאת שכל המחנכים בדורנו, מרבים לדבר על חובת הדוגמה האישית הנדרשת מההורים, כי רק זה מה שיחדיר בקרבם את המתכונת, בה הם יבנו לעצמם את חייהם משלהם, אולם המציאות היא שטבע הילד לחקות את אביו ולחפוץ לעשות כמוהו, שהרי ברא כרעא דאבוה, והבן רוצה למצוא חן בעיני הוריו אוהביו, ולכן הכל תלוי לפי מה שרואה הילד בתוך הבית פנימה, איך אביו מתייחס ללימוד התורה או למידות טובות.
"אשר על כן היה אבי הק' אומר תמיד לאברכים, שיראו לקבוע שיעור בגמרא או בספר מוסר בתוך הבית דווקא, גם אלו הלומדים בכוללים כל היום – יעשו סדר לימוד קצר בן עשר דקות בבית דווקא, כדי שהילדים יראו את האב פותח ספר ולומד בו לעיניהם".
בדברו על הנושא, מעלה כ"ק מרן אדמו"ר שליט"א בזיכרון טוב את ימי ילדותו בצלו של אביו הגדול: "מילדותי זכורני את דמותו של אבי הק' בבית, כשהוא יושב בשולחן ולומד מתוך גמרא או מתוך ספר קודש. אי אפשר לשכוח את המתיקות המיוחדת, שנלוותה לקול ניגונו הנעים בשעת לימודו, בהיותו מתענג על תורת ד' תמימה המשיבה את הנפש והוגה בה יומם ולילה. כשהלכנו לישון בשעת הערב – ראינו אותו יושב ולומד, כשקמנו באמצע הלילה לפעמים – ראינו אותו יושב ולומד, ובבוקר השכם – שוב ראינו אותו יושב ולומד.
"בנוסף לכך אציין, איך היה מחדיר בנו מלוא חופניים את הצורה הנכונה לגשת ולהתייחס ללימוד התורה, וכשהיה רואה אותנו מעבירים את האצבעות על שורות דף הגמרא, היה מזדעק ותמה: 'אזוי לערנט מען תורת השם? ס'איז א מעשה ביכל? ס'איז דאך דעם אויבערשטנס תורה! מ'דארף דאס לערנען בכובד ראש וביראת שמים' (כך לומדים את תורת ד'? וכי זהו ספר סיפורים? זה הרי התורה של השי"ת ויש ללמוד זאת בכובד ראש וביראת שמים!). משפטים אלו נכנסו לנו פנימה שוב ושוב, ונחרטו לאורך ימים ושנים על לוח הלב, כי הם נאמרו בלבת אש טהורה ואמיתית, שהרי רצה לראות אותנו הולכים בדרכיו וצועדים בעקבותיו, באמת ובתמים".
להזהיר גדולים על הקטנים
כהוספה לנושא שהוזכר לעיל, על קפידתו החמורה של מרן רבנו זצוק"ל על מידת הכעס, שלא ויתר על זה אף פעם, מציין כ"ק מרן אדמו"ר שליט"א שגם על דיבור בלשון שאינה נקייה, היה נזעק אביו הק' במלוא החומרה ומעניש על-כך שלא כדרכו.
"זכורני בהיותי ילד קטן כבן שבע-שמונה שנים, שלמדתי במוסד בו היו דין ודברים על הבניין בו למדנו בכיתות הלימודים. היה זה בניין שהיה שייך לרשויות המקומיות, ועד אז השתמשו בו כבית ספר לנערים נכרים, אך היות וכל האזור התחיל להתמלא בתושבים חרדים מאנשי שלומנו, נאלצו הנכרים לעזוב את המקום והשלטונות הציעו את הבניין למוסד בו למדתי, בעוד מוסדות אחרים קפצו על המציאה וחשקו גם הם בבניין זה. בינתיים, הכניסו אותנו ללמוד בתוך הבניין כדי לקבוע מציאות בשטח, וכך היינו הילדים חלק בלתי נפרד מהמחלוקת הזו בין שני המוסדות שהושיטו ידיהם לזכות בבניין הנחשק.
"באחד הימים, עת סיימנו את יום הלימודים בתלמוד-תורה, עבר לידינו אוטובוס ילדים שלמדו באותם מוסדות שהתקוטטו על הבניין, וכדרכם של ילדים שובבים צעקנו כלפיהם קריאות גנאי. בחזרתי לביתי, סיפרתי בהתלהבות על המקרה, שעברו לידינו ילדים אלו וצעקנו עליהם וכו', אבל אז התרומם אבי הק' מכסאו וממש נחרד לשמוע זאת, באמרו לי בסערת נפש: 'אזוי רעדן אויף אידן'?!… יותר מכך לא היה צריך לומר כלום, כי בראותי עד כמה חמורים הדברים בעיניו, עד הוא מפסיק ממשנתו וקם ממקומו כדי לגעור בי ולמחות על כך, היה זה החינוך הטוב ביותר מבחינתו.
"חינוך הוא לשון רגילות, ולכן עיקר החינוך צריך להיות להרגיל את הילד ללכת באורחות צדיקים ולצעוד במסילות ישרים", מוסיף מרן אדמו"ר שליט"א בנועמו. "אבי הק' היה חוזר תמיד על דבריו הידועים של הרה"ק הרבי ר' אלימלך מליזענסק זי"ע בפ' אמור, המפרש את דברי רש"י 'להזהיר גדולים על הקטנים', שהזמנים הגדולים והטובים, יזהירו ויזריחו על הזמנים הקטנים והחלשים.
"והנה, על כל אחד מאיתנו הרי עוברים מפעם לפעם זמנים קטנים כאלו, ואפילו נכשלים קצת, אבל אם חקוק ומושרש בפנים זכרם של הזמנים הגדולים והטובים, יש את הכוחות להתגבר על הניסיונות הקשים, והיינו 'להזהיר גדולים על הקטנים'. והדברים אמורים גם כלפי חינוך הילדים, שעל ההורים מוטלת האחריות לחנכם ולהדריכם בשפה ברורה ובנעימה, כדי שיהיו להם את הכוחות להתגבר בעצמם, עת יבואו עליהם זמנים קטנים".
(חלקים מתוך 'המבשר תורני' פסח תשפ"א)