יוחנן וסרמן
מעשה ראיתי פעם בעיני, ונחרט בזיכרוני לאורך שנים. היה זה בל"ג בעומר, בהילולא התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי. אחד מהעולים למירון, נדחק בין ההמוני שגדשו את ה'מערה', עוד לפני האסון הגדול ששינה את כל צורת ההתנהלות במקום כידוע.
הוא נדחק ונדחק, ולאחר שכמעט ואיבד את נשימתו, הצליח איכשהו להיחלץ, יצאה אל החצר האחורית וקרס תחתיו.
אנשים סביבו מיהרו להזעיק את כוחות ההצלה, ולמקום הגיעו שני כוננים צעירים ונלהבים המתנדבים באחד מארגוני ההצלה הרבים שהתברכנו בהם בלי עין הרע.
הם גחנו אל האיש ורצו להעלות אותו על גבי אלונקה, כדי לחלץ אותו ולהעביר אותו לקבלת טיפול רפואי, אבל האיש סירב: "אני לא צריך אלונקה", הוא אמר, "אני צריך רק כוס מים, תביאו לי מים בבקשה".
השניים ניסו בכל זאת לשכנע אותו לעלות לאלונקה, אבל כשראו שהאיש מתעקש לקבל דווקא מים ולא אלונקה, הם הסתובבו ונעלמו כלעומת שבאו. לרגע לא עלה על קצה דעתם להגיש לו כוס מים… הם סוחבים אנשים על גבי אלונקות, מצילים אנשים ממות, הם לא נותנים לאנשים צמאים לשתות… את זה יכול כל אחד לעשות, אין צורך בווסט ממוצג, אלונקה מתקפלת ומשרוקית צורמת.
בינתיים כבר היה שם יהודי טוב שבאמתחתו היה בקבוק מים, הוא נתן לאיש הכמעט-מתעלף לשתות והשיב אליו את נפשו.
אני זוכר שהייתי המום באותם רגעים. לא הצלחתי להכיל את ההתנהגות הזאת, אם אתה יכול להציל אדם שהתעלף, למה שלא תנסה לעזור גם למי שרק 'כמעט התעלף'? אתה מעדיף שהוא יתעלף ורק אז תגיש לו עזרה. לא עדיף ללכת עכשיו ולחפש מים כדי להימנע מהצורך לסחוב אותו על הגב כשחייו נתונים בסכנה?
אבל אחרי זמן מה הבנתי, שבעצם גם אני מתנהג כך, וכמוני גם אנשים רבים אחרים.
אנחנו אוהבים לעשות מעשים שהתועלת הרוחנית שלהם ברורה לחלוטין. להציל אדם ממות, לתת כריך לאדם שעומד למות מרעב, לתרום לכלה יתומה את ההוצאות של יום החתונה, להעניק לחתן עני כסף כדי לקנות שטריימל…
כשזה נוגע לבית הכנסת אנשים אוהבים לתרום דווקא נר למאור, דווקא סידורים ותהילים או ספרים אחרים שאנשים רבים משתמשים בהם.
אבל את המצוות ה'פשוטות', את עלות הניקיון של בית הכנסת או את התשלום עבור המלצרים בחתונה של היתומה – אנחנו פחות אוהבים לשלם.
למה? כי אנחנו שואפים לשלמות, אנחנו רוצים את הטוב ביותר, וזה בהחלט ראוי, אבל צריכים לדעת להעריך לכבד ולהוקיר גם את המצוות הקצת פחות 'נוצצות', ולא בכדי אמרו חז"ל "שאי אתה יודע מתן שכרן של מצוות".
איך אמרו צדיקי הדורות: למות על קידוש ה' זאת מצווה גדולה ונוראה שאי אפשר לתאר את גודל חשיבותה, אבל יש מצווה חשובה עוד יותר ממנה… לחיות על קידוש ה'.
בענין הכתבה ’’עמדתי לאבד עשתונות’’
נהניתי מהכתבה היפה, רציתי להוסיף שאם לא היה מוותר והולך עם הכסף ,סביר שה’’אורחים’’ היו נשארים בדירה והורסים אותה כנקמה, ולאחר מכן ממררים את חייו של המשכיר בטלפון ופא’’פ עד שהיו מקבלים חזרה את כל הכסף ,ואולי עוד פיצויים על עגמת הנפש שנגרמה להם.. כך עוד שבלי הסוף היפה, הוא הרויח כבר בתחילה.. תודה ותמשיכו לזכות את הרבים