פרשה זו העוסקת במחלוקתם של צדיקים, בין יוסף הצדיק לאחיו, כולה נפלאת וגבוהה מהבנתנו ומהשגתינו, והינה אחת הפרשות הקשות ביותר בתורה. אך היות והתורה לא האריכה בפרשה זו, אלא כדי שנסיק ממנה לימודים הנצרכים לנו בעבודת ה', כפי ראות עינינו והבנתנו הדלה, וללמדנו לקחי חיים ומוסר, יש לעשות זאת במשנה זהירות.
הגה"צ רבי גדליה אייזמן זצ"ל, משגיח ישיבת 'קול תורה', היה ממשיל זאת לעשיר שהיה ברשותו כלי יקר ששוויו הון תועפות, והיה רגיל להשתמש בו כסדר. באחד הימים נפל הכלי ונסדק, ונפער בו סדק קל, מיד השליך העשיר את הכלי מהבית, שכן בעושרו הגדול אין לו חפץ בכלים במצב שכזה. באותה שעה עבר שם עובר אורח עני, וראה את הכלי העומד להיזרק לאשפתות. הזדרז לתחבו בסלו, הביאו לביתו והשתמש בו לצרכיו בשמחה ובהנאה מרובה תקופה ממושכת.
רבי גדליה הביא דוגמא זו, כדי להמחיש לנו, כיצד צריכה להיות ההתייחסות שלנו ביחס אל אבות העולם והשבטים הקדושים, שהיו אחוזי דרגות עליונות ונשגבות. הם היו כה פרושים ומובדלים מהוויות העולם, עשירים כה מופלגים במעשיהם הטובים, עד שכל פגם ולו במשהו – כבר עשה בהם רושם. אמנם אילו היה פגם כזה אצלנו, הוא כלל לא היה ניכר.
הרמב"ן (ב'דעת הקדושה') כותב שכל המעשים הכתובים על האבות הקדושים, אין אלו דברים פשוטים ושגרתיים כאצל שאר בני אדם, הוא מגדיר זאת בלשונו כך: "הכל נעשה מתוך דבקות גמורה בהשם יתברך!", וכל מה שנחשב בעיני התורה כחטא, אינו אלא לפי רום דרגתם העצומה, ומעלתם הבלתי נתפסת של השבטים, אולם עבורנו זה לא היה נחשב כפגם אלא כמעלה.
מופלאים ביותר דברי חז"ל במדרש (במדבר רבה נשא יג, יח):
"אף על פי שאירע לשבטים שבא לידיהם מכירת יוסף, אתה סבור שלא היה בא לידם אותו המעשה, אלא אם כן היו רשעים במעשה אחרים? לאו! אלא צדיקים גמורים היו! ולא בא לידם חטא מעולם! –
"הדא הוא דכתיב: 'ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו' (בראשית מב, כא), שהיו מפשפשים בעצמם למה אירע להם תפיסת מצרים, ולא מצאו אלא זה בלבד, ומתוך גנותם סיפר הכתוב שבחם, שלא היה בידם עוון אלא זה בלבד. ולפי שמכירת יוסף זכות היא להם שהיא גרמה לו למלוך, וזכות היתה לאחיו ולכל בית אביו שכלכלם בלחם בשני רעבון, לכך נמכר על ידם, שמגלגלין זכות על ידי זכאי. לכך נאמר בהם 'מלאה קטורת".
דברי חז"ל הללו מרעישים בעוצמתם, ומוכיחים לנו עד כמה עיננו קצרות מראות את אמיתת הדברים, ואיננו מסוגלים לרדת לחקר ולעומק העניינים, עד שגם הדברים הנראים לנו כגלויים ופשוטים – הם סתומים וחתומים, ועטויים במעטה של הסתרה.
בעוד אנו קוראים את פסוקי התורה ועלולים להשתומם נוכח העובדות: "ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם", "וישנאו אתו ולא יכלו דברו לשלום", "ויקנאו בו אחיו", "ויוסיפו עוד שנוא אותו", "לכו ונהרגהו ונשליכהו באחד הבורות" ועוד. שנאה, קנאה, לשון הרע, רציחה, כיצד יתכן שהיו מידות מגונות אלו קיימות אצל שבטי י-ה? כותבים לנו חז"ל באופן ברור ונחרץ: "צדיקים גמורים היו! ולא בא לידם חטא מעולם!".
דורנו התרחק כל כך ממושגי הגדלות של הדורות שעברו, עד שקשה לנו לקבל מושג על גדולי עולם שחיו בדורות העבר. "אם ראשונים כמלאכים אנו כבני אדם, אם ראשונים כבני אדם אנו כחמורים, ולא כחמורו של רבי פנחס בן יאיר" (שבת קי"ב, ב). משום שהגענו לדרגה של חמורים מגושמים, שמביטים על דורות הראשונים כבני אדם כמונו. אך אילו היינו זוכים להיות אפילו בדרגת בני אדם – היינו רואים כיצד כל מעשיהם היו לשם שמים, על פי דקדוק הדין וההלכה הצרופה. מתוך דביקות בה' יתברך! כלשון הרמב"ן.
ברצוני לספר דבר נורא:
לפני כמאה שנים חי בירושלים איש אלוקים קדוש, הגאון הצדיק רבי משה יוסף הופמן זצ"ל, שכונה בהערצה ה'פָּאפֶּענֶער דיין'. בצעירותו הוא נמנה על גדולי תלמידי ה'כתב סופר' זצ"ל, ושימש ברבנות קהילה קדושה פאפא בהונגריה. בסוף ימיו עלה לארץ הקודש, ונודע שמו למרחוק כאחד מגדולי וצדיקי הדור וכבעל מופת פלאי.
בקובץ לזכרו של אותו קדוש, שהודפס בסוף הספר 'מי באר מים חיים', נכתבה עובדה נוראה בשם אחד מקרוביו, הרה"ח רבי משה אייזנבאך זצ"ל, ששמע זאת מעדי שמיעה, ששמעו זאת במפורש מפיו בהזדמנות מסויימת. אך גם קודם לכך עברה עובדה מעניינת זו במשך שנים רבות מפה לאוזן, על ידי יודעי דבר.
אירע פעם בעיצומו של שיעור חומש, שמסר הדיין מפאפא בבית מדרשו, שעמד על קושיית המפרשים, כיצד מתיישבת עדות התורה על ראובן שרצה להציל את יוסף: "למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו" (לז, כב). בעוד באותו פסוק נאמר בתחילתו, שראובן הוא הוא זה שיעץ להשליכו אל הבור שיש בו נחשים ועקרבים? והרי מי שנפל לבור של נחשים ועקרבים, אמרו בגמרא בסוף יבמות, שמעידים עליו שמת ומתירים את אשתו להינשא?
ויישב הדיין מפאפא את הקושיא כך:
הרי השבטים אמרו: "לכו ונהרגהו ונשלכהו באחד הבורות ואמרנו חיה רעה אכלתהו" (שם, כ), הרי שהיו מצויים שם כמה בורות. והנה ראובן הלך לבדוק, ומצא בור אחד שהיה ריק מנחשים ועקרבים, ואמר אל אחיו בלשון הזה: "השליכהו אל הבור הזה", דוקא אל הבור הזה, אך מבלי שיאמר להם את טעמו מדוע הוא חפץ דווקא בבור זה. והשבטים, שלא ידעו שבסתר ליבו רוצה הוא להצילו, לא דקדקו בלשונו והשליכו אותו אל בור אחר, כמו שנאמר: "ויקחוהו וישליכו אותה הבורה" – לבור אחר שהזדמן להם, ולא לבור שסימן עליו ראובן, ולכן היו בו נחשים ועקרבים.
נמצא, שראובן הוא אמנם זה שהציע להשליכו אל הבור, כמו שנאמר: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן אַל־תִּשְׁפְּכוּ־דָם הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל־הַבּוֹר הַזֶּה", ועדיין אין זו סתירה לעדות התורה שכוונתו היתה "לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל־אָבִיו", שהרי הוא אמר להם במפורש להשליכו לבור מסויים, ששם בדק שאין נחשים ועקרבים, והאחים הם שהשליכו אותו לבור אחר מסוכן.
כשסיים הדיין מפאפא את דבריו, ראה אחד התלמידים החשובים כיצד הדיין מביט לכיוון פתח בית המדרש ומחווירים פניו. הוא הסתכל בעקבותיו וראה איש גדול וגבוה, בעל מראה נורא, כשהוא מנענע לרבו בראשו ומיד נעלם.
לאחר השיעור, שאל את הדיין מי הוא האיש שבא לכאן בעיצומו של השיעור. השתומם הדיין ושאלו בפליאה: "וכי ראיתם אותו?", וסירב בתחילה להשיב לשאלתו, אך לאחר הפצרות מרובות, נעתר לבקשת תלמידו לגלות שהיה זה ראובן בן יעקב בכבודו ובעצמו, שבא מן השמים להודות ולהחזיק לו טובה על שלימד עליו זכות!
ודבר פלא דומה לזה, כתב הגאון רבי משה שטרנבוך שליט"א, ראב"ד ה'עדה החרדית', בספרו 'טעם ודעת' (פרשת וישלח). שם מביא ביאור נפלא שכתב זקנו הגאון רבי אפרים זלמן מרגליות זצ"ל בשם הרמ"א, ללמד זכות על ראובן שבלבל יצועי אביו, ובסוף הדברים הוא כותב כך: "ראובן נשק לרמ"א בחלום על שהפך בזכותו, וכן מובא בספר 'חידושי הגרשוני', להגאון רבי גרשון אשכנזי זצ"ל ממיץ בשם הרמ"א, שדמות דיוקנו של ראובן נתגלתה לו והחזיקה לו טובה על שלימד עליו זכות".
(מתוך הספר 'אוצרותיהם אמלא')