אליעזר (לייזר) רוט
ימי החנוכה נמצאים בפתח, ובימים אלו של נר מצוה ותורה אור, מצאתי לנכון להביא בפניכם את המאמר שפירסמנו בגליון האחרון של מגזין 'בית היין' שיצא לאור בתחילת השבוע. בגליון הבאנו סיפור מיוחד על הגה"צ רבי פישל ערבליך זצ"ל. המסר שלו כ"כ חד ומהדהד, שכדאי לקרוא אותו בעיון רב.
אחת מדמויות ההוד בעולם החינוך בדור האחרון, היתה דמותו של המשגיח הנערץ רבי פישל ערבליך זצ"ל, שנסתלק מעמנו באחרונה (י"ג מרחשון תשפ"ב), והותיר אחריו חלל עצום בעולמם של המחנכים, ובמיוחד בקרב המשפיעים החסידיים שרובם עמדו עמו בקשר וקנו ממנו רבות בכל הקשור להדרכתם וטיפוחם של צעירי הצאן לתורה ועבודה.
רבי פישל היה תלמיד חכם מופלג, ידיו רב לו בכל מכמני התורה. הוא התעטר בתעודת 'יורה יורה' ו'ידין ידין' בעודו אברך עול ימים, הוצעו לו כמה וכמה משרות של דיינות ורבנות, אך הוא סירב להן, ובחר לגשת לשדה החינוך, לעמול ולהתייגע, לסקל ולנכש מידות רעות מליבותיהם של בחורים צעירים, ולטעת בהם אהבת תורה ויראת שמים, למען יצמחו לאילנות גדולים ועושי פירות בכרם בית ישראל.
את המעשה הבא שמענו מבניו היקרים, ואנו מביאים אותו כאן מאחר ויש בו מוסר השכל עצום וחודר כליות ולב, וראוי לכל מי שעוסק בחינוך שישנן את המסר הזה בינו ובין עצמו מדי פעם, למען יעמוד בזיכרונו ובהרגשתו ימים רבים.
וכה היה המעשה: בכור בניו של רבי פישל זצ"ל, הלא הוא הג"ר שלמה ערבליך שליט"א, קיבל ביום מן הימים הצעה מאוד מעניינת. הוצע לו לכהן פאר כמגיד שיעור וכמרביץ תורה בישיבת טשערנאביל שבבני ברק, אשר יצא שמה לשם ולתהילה.
אכן, להצעה כזאת לא עונים "לא", חשב רבי שלמה לעצמו, אבל עדיין כמי שיש לו גישה פתוחה וחופשית אל אחד מגדולי המחנכים בדור, הלא הוא אביו הגאון זצ"ל, יהיה זה בבחינת 'בל תשחית' לקבל החלטה שכזאת מבלי להיוועץ בו קודם לכן ולקבל את ברכתו לפני הדרך הלא פשוטה הניצבת בפניו.
החזיק רבי שלמה את הטלפון חייג לאביו שענה לו בשמחה ובמאור פנים, ושמע בריכוז רב את דבריו…
האב כמובן בירך את בנו ואיחל לו הצלחה רבה, אבל כשהבן ביקש מאביו דברי הדרכה כיצד עליו לגשת להרבצת התורה, וכדי להתחיל ברגל ימין, השיב לו אביו תשובה מיוחדת במינה:
"היה זה אחר נישואי", סיפר האב לבנו בכורו, "למדתי וגם נבחנתי על ארבעת חלקי השו"ע וב"ה נחלתי הצלחה רבה במבחנים.
"מורי ורבי, הגאון הגדול רבי ברוך שמעון שניאורסון זצ"ל, ראש ישיבת טשעבין, הציע לי במשך אותה תקופה כמה הצעות לכהן במשרות תורניות שונות. פעם היה זה לכהן כדיין בבית דין פלוני ופעם כמו"צ בבית הוראה פלמוני, אבל את כל ההצעות הללו דחיתי על הסף, וסירבתי לשמש בהם כשטענתי בפי: עלול אני לטעות וחוששני להורות הוראה לרבים מפני גודל הפחד והזהירות בדיני ממונות, ומה לי ולצרה הזאת, מעדיף אני להגות בתורה בשמחה ובטוב לבב, ולהתרחק מהרבנות והאחריות המגיעה עמה…".
"עברה תקופה והנה הגיעה אלי הצעה שקסמה לי, ולא יכולתי לעמוד בפניה. הוצע לי להיות מגיד שיעור בישיבת אמשינוב, ולהרביץ תורה לתלמידים.
"נו… להיות מרביץ תורה, להיות בין מזכי הרבים… זאת הרי זכות עצומה, מה גם שאין לי פה את האחריות שאולי אפסוק הלכה כשלא כדין, כי אני מלמד גמרא ואיני מורה הוראות, ועל כן לא סירבתי להצעה וקיבלתי אותה בשמחה גדולה.
נכנסתי למורי ורבי, הגרב"ש שניאורסון זצ"ל לבשרו על כך, "כששמע זאת ראש הישיבה, פתח ואמר לי: תלמידי חביבי, שאלה לי אליך… עול דיינות לא קיבלת כי מדיני ממונות חששת, אולי תטעה חלילה ותיכשל בעוון גזל… "אבל להיות מגיד שיעור אינך פוחד? לדון דיני נפשות אינך חושש?" הרי זה חמור הרבה יותר, כל טעות קטנה עלולה לגרום לאיבוד נשמות מישראל חלילה, האחריות המוטלת על כתפיך כמגיד שיעור גדולה שבעתיים מהאחריות המוטלת על דיין או על מורה הוראה!!!".
"אכן צדקו דברי מורי ורבי , העיסוק בחינוך ובהרבצת תורה לתלמידים צעירים, ילדים או בחורים, יש בהם ממש בחינה של דיני נפשות, וצריך להתפלל הרבה לסייעתא דשמיא ולדקדק בכל מילה והערה שאומרים לבחור, כי טעות אחת קטנה עלולה להחריב עולמות שלמים חלילה וחלילה, ולעומת מאמץ אחד קטן, מחמאה אחת שנאמרת במקום הנכון ובזמן הנכון, יכולה לבנות עולמות שלמים.
"את זה אני רוצה שתיקח אתך בני יקירי, את ההדרכה הזאת תכתוב על לוח לבך, ותנצור אותה אתך כל הימים".