בארץ ישראל ישנן שתי ימות: ים המלח והכנרת. ים המלח מכונה 'ים המות'. אין יצורים חיים במימיו. מאידך גיסא בכינרת יש חיים, דגים מסוגים שונים, והיא גם מגדלת את פירות גינוסר המתוקים והמשובחים, שחז"ל (פסחים ח ע"ב) אמרו עליהם: "מפני מה אין פירות גינוסר בירושלים? כדי שלא יהיו עולי רגלים אומרים: אלמלא לא עלינו אלא לאכול פירות גנוסר בירושלים – דיינו".
המדרש אומר שים המלח לא נוצר מששת ימי בראשית. מתחילה היה שם עמק וכל היאורים הקרובים נדבקו זה לזה ונשפכו לשם. ים המלח קיבל את מימיו מאחרים, המים לא היו שלו! אך כיון שלא רצה להעביר ממימיו לאחרים, ולא הסכים שיזרמו ממנו מים למקומות אחרים – נעשו מימיו מלוחים. התקיים בו מקרא שכתוב (תהילים קז, לד): "ארץ פרי למלחה מרעת יושבי בה". מידה כנגד מידה יש כאן: הים לא רצה לתת ממימיו ולהחיות אחרים – ואף בו לא יתכנו חיים.
לעומת זאת הכנרת, היא מקבלת את מימיה מהחרמון, נהנית מאחרים, אבל גם מעבירה לאחרים לירדן. התוצאה: מימיה מתוקים. היא נותנת חיים לארים – וגם בתוכה יתכנו חיים.
כשנותנים לאחרים – אף פעם לא מפסידים, רק מרוויחים.
הכתוב אומר: "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו". אומר ה"חפץ חיים" זצ"ל: לא כתוב: 'והחזקת אותו', כי באמת לא אתה הוא המחזיק אותו. כתוב "והחזקת בו' אתה רק הצינור שדרכו עוברת אליו הברכה מהשמים. ואדרבה, השפע שמגיע אליך הוא בזכות היותך הצינור להעברת השפע אליו. אתה הנהנה הראשון ממה שאתה מעביר לאחרים.
סיפר לי בנו של רבי בן ציון פלמן זצ"ל: סבתו, אמו של רבי בן ציון, הלכה לעולמה בגיל תשעים ושבע, והיתה בצלילות דעת גמורה עד שעותיה האחרונות. כשמרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל בא לנחם, סיפר לו רבי בן ציון סיפור, ורב אהרן ליב אמר שמצוה לפרסמו:
משפחתו של אמו היתה גרה בברנוביץ', בדלת ממול רבי אלחנן וסרמן זצ"ל. יום אחד אמו, שהיתה בת עשר וחצי, ואחותה שהיתה בת שש וחצי, דפקו על דלת ביתו של רבי אלחנן. רבי אלחנן פתח להן את הדלת וראה אותן מתנשפות, מיוזעות, עם פנים אדומות. "ראינו את בחורי הישיבה חלשים ומותשים", פתחו השתיים את סיפורן, "ועברנו מדלת לדלת לאסוף להם מצרכי מזון כדי שיאכלו ויתחזקו. ברוך ה' אספנו כמה שקיות מלאות במצרכים".
רבי אלחנן התרגש מאד וברך אותן באריכות ימים, ברכתו התקיימה והיא אכן זכתה להגיע לאריכות ימים מופלגת. עד כאן חלק א'.
ועתה הטו אזנכם לחלק ב': אחותה, הרבנית קפלן, שהיתה כאמור צעירה ממנה בארבע שנים, נפטרה כעבור ארבע שנים בדיוק, באותו תאריך, גם היא בגיל תשעים ושבע ומתוך צלילות דעת גמורה!
"והחזקת בו" – את עצמך אתה מחזיק כשאתה מחזיק בשני! אתה "לוקח" יותר ממה שאתה "נותן".
צדקה בהקשבה
בכלל "וכי ימוך אחיך והחזקת בו", מונח החיוב לעזור לזולת לא רק בממון, אלא גם בעצה טובה. לתת לו אוזן קשבת, להקשיב לו בסבלנות. הרבה פעמים עצם ההקשבה למצוקת השני, לבעיותיו, מהווה חלק חשוב מפתרון הבעיה.
מרן בעל 'שבט הלוי' הגר"ש הלוי ואזנר זצ"ל שאל את הגאון רבי יעקב אדלשטיין בזכות מה זכה לכך שברכותיו מתקיימות? רבי יעקב השיב לו בענוות חן: "אני לא יודע. אבל אולי משום שקיבלתי על עצמי קבלה, מאז עמדי על דעתי, שכשיהודי מגיע אלי לבקש עצה או ברכה – אני מפנה לו את כל זמני, וזאת למרות שיש לי עיסוקים רבים באותה שעה. אולי, מידה כנגד מידה, שומעים בסבלנות את הבקשות שלי".
כל דבר שיש לך ולחברך אין – תן לו! לפעמים זה רק חיוך או כמה דקות של תשומת לב ושל אוזן שומעת.
(מתוך דורש טוב בהר)