בספר אגרותיו של מרן הסטייפלער זי"ע, מופיע מכתב בעניין בחור שסבל מבלבולים ומחשבות טורדניות בענייני אמונה:
"כמה פעמים באו אצלי כאלו, ואני מייעצם שלא לחשוב כלל מזה, ויעסקו בתורה ובמצוות, אפילו יהא משום ספק.
"עצות טבעיות אין לזה, רק עצות סגוליות. העצה האחת – היא שמירת שבת כהלכתו בדקדוקיו ופרטיו, היינו שילמד היטב השו"ע עם המשנה ברורה, עד שיהא בקי בהם מאוד, וילמוד על מנת לקיים כל הכתוב.
"וגם לא לדבר דברים בטלים בשבת, זולת את ההכרח, וכל שכן שלא לקרוא עיתונים וספרים בשבת, רק או לעסוק בסעודה ושינה, או לעסוק בתורה. ובמשך זמן קצר לפי ערך, יִראה נפלאות, שכל הספיקות אינם מבלבלים אותו כלל (אף על פי שעדיין לא ימצא תירוץ). כך הוא המציאות.
"ובלבד שיהא זה השמירת-שבת לשם שמים, אפילו כדי ליישר האמונה. אבל אם הכוונה היא רק להקל הצער הנפשי, אין זה מועיל כמעט כלום, כיון שאין זה לשם שמים.
"והוא בדוק, שעל ידי זה זוכין לטהרת האמונה, וכהאי גוונא אמרו חז"ל כל השומר שבת כהלכתו אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש, מוחלין לו, וכפירה הוא כעין עבודה זרה.
"גם יאמר בכל יום בשחרית ובמנחה פרשת התמיד, והוא על פי מאמר חז"ל עולָה מכפרת על הרהור הלב, ואמרו ז"ל כל העוסק בתורת עולה, כאילו הקריב עולה.
"עוד יש עצה בדוקה לבטל הספיקות, אלא שהיא קשה מאוד, דהיינו הענווה, שבזמן שהוא תופס עצמו באמת כ'אין', וכדבר שאין בו שום חשיבות, והוא נכנע לפני הקב"ה – פורחין מיד כל הספיקות, ולא איכפת ליה בהם כלל, אלא שכשאמרו ענווה קשה מאוד להשיגה באמת, שלא בדמיונות בעלמא, ואכמ"ל".