ואת הקדוש והקריב אליו (ט"ז, ה)
העולם של ימינו, הוא עולם מלא נסיונות וקשיים, האורבים לנו ולילדינו בכל פינה ובכל צומת. כל יהודי מצוי במאבק מתמשך על זוך לבו וטהרת נפשו, כל הורה מודאג וחרד לגורל ילדיו, לבלתי יקרב לנפשם העדינה נגף היצר. המלחמה היומיומית בנסיונות היצר ניטשת במלוא עוזה, וכולנו מחפשים דרכים ורעיונות להיות מוגנים ושמורים, בטוחים מפני כל נסיון ופיתוי.
האם יש כלי שבידו לסייע לנו בהגנה זו? האם יש דרך לשמור אותנו ואת ילדינו חסינים מפני פגיעתו הרעה של היצר? האם קיים מסלול 'עוקף נסיונות', ניהול חיים באופן שהנסיונות לא יתקרבו אלינו, וגם אם יתקרבו – נוכל להתגבר עליהם?!
מסתבר שכן. יש משהו שהעושה אותו, מובטח ועומד ש'לא במהרה הוא חוטא', כלומר – נפש האדם הנוהג בהנהגה מבורכת זו זוכה לשמירה עליונה מפני כל חטא, הכשלת אדם כזה דורשת מהיצר משאבים עצומים, וגם אז – דרכו לא תצלח בקלות… מהי הדרך הזו? איך ניתן להגיע להבטחה העילאית הזו?!
ובכן, גילוי זה מופיע בספר 'החינוך' – אותו חיבר אחד מגדולי הראשונים, על מצות עשה מן התורה 'ובו תדבק', שכמובן אינה ברת קיום במשמעותה הפשוטה – שכן לא ניתן להתדבק ממש בבורא עולם, ולפיכך חז"ל קבעו כי משמעות מצוה זו הינה 'הידבק בחכמים ובתלמידיהם'. כלומר – להאמין ולדבוק בדרכי חכמי וצדיקי הדור בעיניים עצומות, לשאול את פיהם ולפעול כהוראתם, להיצמד להנחיותיהם וללכת אחריהם בכל מצב.
זה נראה כמו אמונה עיוורת, אבל זו האמונה הפיקחת ביותר: כי חכמי וצדיקי הדור, הם המה ששכלם ומוחם מזוכך ונקי, טהור וקדוש, והדבקות בהם מאפשרת גם לנו – פשוטי העם, לזכות לקבל כוחות וכלים, תשובות והנחיות, מפיהם ומנפשם הרוממה. ולפיכך, ספר החינוך מבטיח לנו במילים פשוטות, ברורות ונוקבות: 'כל הרגיל עמהם, לא במהרה הוא חוטא!'
כי כשאדם דבק ברבותיו, מאמין בצדיקי הדור, צועד באמונה אחר הוראותיהם של החכמים, הוא לא לוקח סיכונים. הוא צמוד להנחיות של אנשים ששכלם זך משכלו, שנפשם נקיה מהפיתויים האורבים לנפשו שלו. ממילא – כשהוא מאמין באמת ודבוק בצדיקים – הוא זוכה לשמירה ולהגנה מיטבית מכל ניסיון ופגע רוחני, כי הוא פועל לפי הנחיות של אישים רמי מעלה רוחנית המוגנים מפני פגעים כאלה!
בפרק ו' מפרקי אבות – הנקראים בשבתות הקיץ – מובאים 48 הכלים לקניין תורה, ואחד מהם הוא כמובן 'אמונת חכמים'. כי 'אמונת חכמים' היא לא רק ברכה לחיים, היא גם פשוט כלי עזר נוח מאין כמוהו: כי הדבק בחכמים מוגן מנסיונות, הדבק בחכמים שותה בצמא את תורתם, הדבק בחכמים מקבל מהם אוצרות של מוסר ויראת שמים – וממילא אין ספק שהוא בדרך הנכונה לקניין התורה ולהתעלות ביראת שמים!
ומכאן נוכל להבין גם תופעה רווחת ועצובה כל כך, שיש כאלה העוסקים במרץ ובהתמדה בלימוד התורה, אולם עדיין חשים שהחיבור שלהם עם התורה אינו חזק מספיק, אינו יציב דיו. זה לא בגלל שלימודם אינו כראוי, אלא כי חסר להם תנאי יסודי ובסיסי למדי להצלחה בתורה, והוא – אמונת חכמים! רק כשדבקים בגדולי הדור, רק כשמקבלים תורה מפיהם, רק כשנצמדים להנחיותיהם תמיד – ניתן לזכות בקניין תורה מיטבי ועילאי!
חשוב להבין: בדרך כלל, אדם המחזיק עצמו חכם, אינו מתבטל לדעת זולתו, מבקש הוא לבחון כל דבר בשכלו שלו. אולם האמת הפוכה בתכלית: אדרבה, ככל שאדם יותר חכם ויותר מבין, הוא מעדיף לתלות עצמו בדעת מומחים, להתבטל אליהם לחלוטין. כלומר, ככל שהביטול לצדיקים הוא יותר חזק, הרמטי, עוצמתי, חסר פשרות – כך האדם מעיד על עצמו שהוא חכם יותר, כי הוא מבין כמה כדאי להתבטל לדעת גדולים בתכלית הביטול ובשלמות מלאה!
בפרשת השבוע אנו למדים על טעותו של קרח, שפיקח היה אולם עינו הטעתו. כלומר, הנסיון להרגיש יותר חכם מצדיקי הדור – הוא נסיון ישן וותיק כל כך מימות קרח, והוא שייך דווקא לפיקחים שבחבורה… ובכל זאת חז"ל מגלים ש'עינו הטעתו', והואיל ולא דבק במשה רבינו, איבד את חייו ועתידו במו ידיו!
הבה נלמד מטעותו של קרח. הבה נזכור שההתבטלות לדעת חכמים, האמונה בצדיקים, ההליכה אחריהם בעיניים עצומות, היא היא ההוכחה הניצחת לחכמה שלנו, לעובדה שאנו מבינים כמה כדאי לקבל, לשמוע, להתבטל ולהאמין. וככל שנעצים את אמונת החכמים בליבנו ונדבק בהנחיות ובהוראות גדולי הדור באמונה שלימה – כך נזכה לנהל את חיינו על מי מנוחות, וגם נרוויח את ההבטחה הפלאית להגנה ושמירה מכל נסיונות ופגעי היצר!
המילים שהצילו
היה זה במלחמת העולם השניה. השמועות על הנעשה בפולין ובגרמניה החרידו את שארית הפליטה שבמדינות אירופה הסמוכות, ובאותה עת שהה הרה"ק רבי אהרן מבעלזא זי"ע בבודפשט שבהונגריה, כחלק ממסע בריחתו. הוא התאכסן בבית בעיר, נסיונות נעשו לשמור בסוד את מקום שהותו, אבל מי שרצה באמת לדעת – הצליח לברר…
נערה צעירה בשם פייגא החליטה, כי בשנים כה קשות ולנוכח תהפוכות העולם – עליה לעשות הכל כדי לזכות בברכתו של הרבי. היא הצליחה לברר היכן מתאכסן הרבי, והגיעה אל הבית כש'קוויטל' – פיתקא בידיה, ובו כתובים שמות כל בני משפחתה. היא ביקשה להיכנס אל הקודש פנימה ולהזכיר את שמות בני משפחתה, לשמירה ולהצלה מהמלחמה המשתוללת, אולם הדבר לא היה קל, רבים צבאו על הפתח, והמארחים בכלל ניסו להסתיר את העובדה שהרבי בבית…
היא מחליטה להתעקש, עז רצונה לזכות לברכת הרבי. לבסוף – מבוקשה עולה בידה, והיא נכנסת. הרבי יושב בראש השולחן שהיה עמוס פיתקאות, עיניו עצומות בשרעפי קודש, וניכר כי מוחו ומחשבתו שקועים בעולמות אחרים לחלוטין, והוא כלל לא חש בנעשה מסביבו. אחד הגבאים מעיר את תשומת לב הרבי לכך שנכנסה לכאן נערה, והיא מניחה את הקוויטל על השולחן, ונעמדת במרחק מה.
הרבי נוטל את הקוויטל, מתבונן בו דקה ושתיים, עובר על השמות הכתובים בו, ולפתע נושא קולו ושאל: 'מי זו פייגא?' – – –
הנערה נחרדה. הן זו היא. מכל השמות שבקוויטל, בחר הרבי להתעכב דווקא על השם שלה! בקול רועד ונרגש לחשה: 'זו אני!'
'היא תינצל!' – פסק הרבי, 'אני מברך אותה שתינצל!' – אמר, סתם ולא פירש דבר. כמו נבואה משמיא פסק את פסוקו, ובכך תם הביקור. הוא לא הוסיף להתייחס לאף שם שבפיתקא, רק אמר מה שאמר ביחס לנערה שלפניו, ותו לא…
היא יצאה מלפני הרבי בתחושות מעורבות. מחד גיסא – קיבלה ברכה שתינצל, וראתה אותה כהבטחה של ממש, איתנה כסלע, יציבה ואינה חוזרת ריקם. מאידך גיסא – מכלל הן אתה שמע לאו. היא היחידה מכל השמות שהופיעו בפיתקא שזכתה לברכה כזו. מה זה אומר לגבי כל השמות האחרים? – הרהרה בחשש…
בכיס בגדיה, שכנה תמיד תמונה של הרבי מבעלזא. היא מצאה את עצמה מחזיקה בה כבקמיע. היא חשה שהוא שהבטיח לה את חייה, והיתה בטוחה שברכתו תתקיים!
העולם הוסיף להתהפך, המלחמה הלכה והכבידה. הרבי כבר ברח מבודפשט, הנאצים ימ"ש נכנסו לעיר בשעטה, ופסקו כי על כל היהודים להתייצב בתחנת הרכבת בבוקר יום המחרת, לצורך הסעתם למחנות. הם אפילו לא הוצרכו לאיים מה יעלה בגורל מי שיפר את ההוראה, כולם הבינו בעצמם. גם פייגא התייצבה בתחנת הרכבת כשבכיסה תמונת הצדיק, התמונה שהשרתה עליה ביטחון ונסכה בה רוגע, בהיזכרה בדברים הקצרים ששמעה ממנו.
הרכבות הגיעו, והנוגשים הנאצים עמדו על היהודים, דוחפים אותם פנימה, תוך לחץ ודוחס שאין לתאר. מבוגרים ניסו לעשות הכל כדי לשמור על חייהם, וגם פייגא האומללה נהדפה לתוככי הרכבת. הלחץ בתוככי הרכבת שבר שיאים, הנוסעים היו דחוסים זה על זה, היא חיפשה אוויר לנשימה, ואז, שוב, כמו בכל רגעי הפחד והאימה, אחזה בתמונה כבקמיע הצלה, ונזכרה בברכת הצדיק, אשר בוודאי לא תשוב ריקם, גם אם נראה שאין סיכוי בכלל. ובעודה מהרהרת בכך ומתחזקת באמונה בברכת הצדיק, פנה אליה אחד השומרים הנאצים ואמר: 'אה, דחוס לך? רוצה לברוח? – הנה, תברחי מכאן' – – –
ובאומרו זאת, פתח לה מעבר ליציאה מהקרון, והיא יצאה ממנו ונמלטה על נפשה, רצה כל הדרך אל היער…
כל מי שהיו על הרכבת, נסעו ולא חזרו. רק פייגא – נערה צעירה בודדה, ברחה לה אל היער, מחזיקה בתמונת הצדיק ובשקית קטנה, ושהתה ביער ובשדות הסמוכים במשך שנה שלימה, כשהעובדה שיש לה מה לאכול מדי יום, והיא איננה קופאת מקור מדי לילה – היא נס בפני עצמו…, וכל העת, בכל רגעי השבר, החזיקה הנערה בתמונת הצדיק והאמינה בכח ברכתו!
לימים, כאשר דיבר הרבי וכפי שהאמינה – כך קם והיה. היא ניצלה ועלתה ארצה, נישאה להרה"ח ר' ירמיהו משי זצ"ל. היא זכתה להקים דור ישרים מבורך, בניה ונכדיה שמעו ממנה את סיפור נס הצלתה המופלא, ומפיהם הבאנו אותו כאן. וללמדנו בא:
מילים של צדיק, הדרכה של גדול הדור, הוראה או עצה של חכם וקדוש – אלו אינן מילים בעלמא, יש בהן מימד שמימי נשגב ועילאי. לנערה הזו היה שכל, לעשות הכל כדי להיכנס אל הצדיק מבעוד מועד, לזכות שיקבע במו פיו הקדוש את מה שיעלה בגורלה – והיא ניצלה, שרידה יחידה למשפחתה.
אחים יקרים, לעולם לא נדע מה האתגר הבא הממתין לנו, מה צופן לנו העתיד. דבר אחד אנחנו יודעים – כשיהודי מתבטל ודבק בחכמים לחלוטין באמונה תמימה, זוכה הוא לסייעתא דשמיא מופלאה ולהגנה כבירה, מפני כל פגע – רוחני וגשמי גם יחד. הבה נתחזק באמונת חכמים, בדבקות שלימה ומליאה בהוראות גדולי הדור. לא תמיד נוכל להבין את כל היוצא מפיהם, אולם תמיד זה הדבר הנכון לעשות, וזה גם מה ששומר עלינו ופותח לנו שערי שפע וברכה!
הילד שהתעכב בגלל החופה!
שקט אפוף הילת הוד שרר בחדרו של האדמו"ר הקדוש רבי מאיר אבוחצירא זי"ע, בשעה שנכנס לפניו אברך ותינה את צערו כי שנים ארוכות חלפו מאז נישא, וטרם זכה להיפקד בילדים. בקול בוכים תיאר את שנות ההמתנה הארוכות, הלילות והימים גדושי הציפיות והאכזבות, וביקש מהצדיק הבטחה שלא תחזור ריקם.
רבי מאיר שמע אותו היטב, הרהר קמעא, ולפתע פסק: 'דע כי הרב שסידר קידושין בחופתך נפגע ממך. זו פגיעה בחכמי ישראל, ואין עוברים עליה בשתיקה. עליכם לפייסו בטרם תבואו לבקש ברכה!'
דמו של האברך קפא בעורקיו. הגאון רבי דוד פוברסקי זצ"ל, ראש ישיבת פוניבז', הוא שהוזמן לסדר קידושין בחופתו. דקות אחדות רעד האברך תחת ההלם הראשוני, כשהוא מנסה להיזכר מה אירע אז. לפתע נזכר כי אכן אירע שם משהו: המחותנים ביקשו להוסיף לכתובה כמה תנאים שבדרך כלל אינם מוכנסים לכתובה, ורבי דוד פסק כי אינו מסכים לכך, וכי אם יוסיפו את השורות הללו – הוא לא יסכים לסדר קידושין!
מתוך לחץ ומתח, אחד המחותנים הגיב ואמר כי כתיבת שורות אלו כה נחוצה עבורו, ואין ברירה אלא להוסיפן, גם אם ראש הישיבה לא יסדר את הקידושין… רבי דוד לא נרתע ולא נבהל, עמד על דעתו כי אין להוסיף את השורות האמורות, וקיבל את 'הודעת הפיטורין' בפנים חתומות, כשהוא קם ומתחיל לעזוב את האולם…
על אתר התעשתו המחותנים, ביקשו את סליחתו והבטיחו כי הכתובה תיכתב כפי שהורה. ראש הישיבה – ענוותן ושפל ברך, שב בשמחה לאולם, הסדיר את הכתובה, סידר את הקידושין, ונפרד מהמחותנים ומהזוג הצעיר בברכות חמות…
עתה, לנוכח תגובת האדמו"ר רבי מאיר אבוחצירא, נזכר האברך בדבר המעשה שאירע בחתונתו, נבהל כהוגן, ואץ רץ לעצור מונית מזדמנת, שתיקח אותו כאן ועכשיו מאשדוד לבני ברק, למעונו של ראש הישיבה. הוא נכנס לפניו כשעיניו זולגות דמעות, סיפר על המתנתו המייסרת לילדים זה שנים ארוכות, על מה ששמע בחדרו של האדמו"ר באשדוד, ובקול בוכים ביקש את סליחתו של ראש הישיבה על הפגיעה בכבודו, כי הפגיעה בחכמים היא המעכבת את ישועתו…
ראש הישיבה הפך המום וכאוב, וכהרף עין פרץ בבכי קורע לב, מול עיניו של האברך המשתומם. 'מה? בעטיי יהודי ממתין שנים ארוכות לילדים? האם בגלל פגיעה בכבודי יש זוג שכבר לא צעיר, ועודו מצפה ומייחל להיפקד ולהיוושע?' – זעק ראש הישיבה מתוך בכיו, כשעיניו זולגות דמעות…
האברך עמד המום. ראש הישיבה, כגודל שיעור קומתו הרוחנית – גודל ענוותנותו. לא זו בלבד שהוא כלל לא ממתין לבקשת סליחה, הוא עוד מאשים את עצמו, שבגללו נגרם צער ליהודי! על אתר עמד ראש הישיבה והצהיר כי דבר אותה פגיעה נושנה מחול לחלוטין ומצידו אין ולו שמץ של קפידא עליו, והוא מברכו שיזכה להיפקד בילדים בקרוב מאוד!
מכאן, שב האברך אל האדמו"ר רבי מאיר אבוחצירא, וסיפר לו את כל אשר נעשה בביתו של ראש הישיבה. עתה היה רבי מאיר שבע רצון, וניאות לברך ולהבטיח כי יזכה להיפקד בילדים תוך שנה. ואכן, לפקודת השנה זכו האברך ורעייתו לחבוק בן זכר במזל טוב, לאחר מחילת הפגיעה בכבוד חכמים – נושעו תיכף ומיד!
חלפו כמה ימים, ומתנה ארוזה יפה הגיעה לביתו של האברך, אותה שלח ראש הישיבה לכבוד הרך הנולד למזל טוב, בבקשו לבטא כי אכן זכר הפגיעה חלף ואיננו, וכי הוא מבקש את סליחת ההורים על שנאלצו להמתין לישועתם רק בגללו…
סיפור מופלא זה, אותו הביא הרה"ג רבי יעקב ישראל לוגאסי שליט"א ב'בית יעקב' בפרשת מטות, מחדד לנו עד כמה נחוץ להיזהר בכבודם של חכמים, עד כמה עלינו להישמר מכל שמץ פגיעה בהם. לעולם לא נדע ולא נבין עד היכן הדברים מגיעים. מילה אחת שאינה במקומה, ביטוי שאינו ראוי כלפיהם – זה משחק באש ממש.
ומידה טובה מרובה: הדבקות באמונת חכמים, האמונה התמימה בכוחם ובכל היוצא מפיהם, הציות העיוור להוראותיהם – הם הם היא הדרך לזכות לחיים טובים ושלווים, לחיי אושר ושמחה. הבה נידבק בחכמים ובתלמידיהם, הבה נפעל לקבל את ברכתם ולציית להנחיותיהם, ונזכה בחיים טובים ומאירים גדושי ישועות ועטורי שפע!
הדרך לזכות בנחת!
אל הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל הגיע יהודי, ובקול נשבר תיאר את צערו. הוא אברך תלמיד חכם מופלג, אולם לא זכה שילדיו יילכו בדרך התורה, הם אינם שוקדים על לימודיהם כראוי, והנחת הנשאפת ממנו והלאה. לעומתו, שכנו, אדם שאינו עוסק בתורה בקביעות ואינו דקדקן גדול בהלכה כמוהו, זכה לבנים כשתילי זיתים סביב לשולחנו, עולים ומתעלים בתורה ומרווים אותו בנחת…
רבי שלמה זלמן שמע, וכהרף עין השיב: 'אין זאת אלא שכנראה, הואיל ואתה בעל מעמד תורני בעצמך, אתה מרשה לעצמך לדבר על גדולי ישראל, לדון על ה'הגיון' שבדבריהם, לדבר עליהם ככל העולה על רוחך. לעומת זאת, שכנך, הרי הוא אומר שאינו מבין הרבה בתורה, ולכן הוא דבק בחכמים ובהוראותיהם באמונה פשוטה ותמימה. אין פלא אפוא שילדיו ספגו אמונה בהשם ובתורתו, ואילו ילדיך ראו דוגמא אישית אחרת, למרבה הצער והכאב…'
האיש יצא מהחדר שבור ורצוץ. באותו רגע הבין, עד כמה האמונה התמימה היא המפתח להטמיע בילדים אהבת ה' ואהבת התורה, רצון להתעלות ולחיות את התורה ומצוותיה. הגישה ה'מתחכמת' נותנת את אותותיה בדור הבא, ולמרבה הצער הוא משלם על כך מחיר כבד…
את הסיפור הביא הרה"ג רבי מתתיהו דייטש שליט"א בספר 'מידות טיש', והמסר שבו ברור: אחים יקרים, הדרך זכות בילדים טובים ובנחת מזוקקת, היא להטמיע בנפשם אמונת חכמים בהירה ותמימה, דבקות מושלמת בצדיקי הדור. וככל שנחיה בעולם רווי אמונת צדיקים ודבקות בחכמים – כך נזכה להעביר את המסר הלאה לדור הבא, וילדינו יזכו לעלות ולהתעלות בתורה ויראת שמיים, ולהרוותינו רוב נחת דקדושה כשאיפתנו הטהורה!
('מתוך הספר 'פניני פרשת השבוע)