"ואת בניהם ילמדון" (ד', י"א)
את המעשה הבא שמעתי מפיו של הגאון רבי אלעזר חיימוב שליט"א, רבה של 'העדה הבוכרית' באשדוד. הוא סיפר לי את הסיפור כדי לבטא, כמה גדול כוחה של ברכה שהוציא מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל מפה קדשו. אבל בסיפור הזה מונח גם מסר מאוד מאוד מחזק ומחייב, לכל אחד ואחד מאתנו.
המשפחה שלו היתה משפחה מסודרת מאוד בבוכרה שבאוזבקיסטן. להוריו היו נכסים, הם היו מתפרנסים יפה, והצליחו עם הזמן לצבור אפילו אונקיות זהב שהיו שומרים במקום מסתור, כי חששו שאם יפקידו את הכסף בבנק, הרשויות יניחו עליו את היד.
החיים שלהם נעו על מי מנוחות, במקום התנהלה קהילה יהודית פורחת ומשגשגת. אבל הגיע שלב שבו הרגיש אביו הר"ר יעקב זצ"ל, שהחינוך הטהור של ילדיו נמצא בסכנה. האבא לא החזיק במשרה תורנית כלשהי, הוא היה איש עסקים פשוט, שקבע עיתים לתורה והקפיד על קלה כחמורה.
הדאגה שלו לחינוך הילדים, כך הסתבר, היתה גדולה יותר מכל דבר אחר. ברגע שהוא הבין ששם בבוכרה מתחיל מצב החינוך להתדרדר, ויש סכנה שהילדים שלו לא יקבלו חינוך ליראת שמים ואהבת תורה, הוא לא התלבט.
בתוך ימים אחדים מכר את נכסיו בזיל הזול, ומיהר לצאת מהמדינה, כשהוא מותיר את כל הרכוש מאחוריו. כמובן שבגבולות לא יכלו להעביר אונקיות זהב, וגם אותן הוא נאלץ להשאיר מאחור.
כך נדדה המשפחה עד שהגיע לארץ הקודש, ופקידי הסוכנות שילחו אותם להתגורר בטבריה. האמא היתה אחות רחמנייה בבית החולים בבוכרה, ועם הגיעם לטבריה הוצע לה לעבוד בבית החולים 'פוריה', אבל כשביררה את הפרטים התברר שהיא תיאלץ לעבוד בשבת, ואף אחד לא מבטיח לה שהיא תוכל לשמור שם שבת, עם כל הנהלים שמחייבים כתיבה ועשיית מלאכות, שלא תמיד יש בהן את ההיתר של פיקוח נפש. הם סירבו להצעה.
כך ירדה המשפחה למצב של עוני מחפיר. הם רעבו לפת לחם, אבל ההורים לא השמיעו אפילו לרגע אחד, איזושהי אנחה של צער על ההחלטה שקיבלו. האווירה בבית היתה כזאת, שלכולם היה ברור שגם אם הם היו יודעים מראש שהם ירעבו ללחם, זה לא היה גורם להם לקבל החלטה אחרת. החינוך של הילדים ועתידם הרוחני – חשוב יותר מכסף וזהב. הוא חשוב יותר אפילו מפת לחם!
**
אחרי שנתיים בטבריה, התגלגלה המשפחה לתל אביב. כמובן שעם הגיעם לתל אביב, מיהר האב לברר מה הוא תלמוד התורה הטוב ביותר בעיר, והתשובה היתה 'יסודי התורה', בהנהלתו הרוחנית של המחנך הידוע הרה"צ רבי משה טורק זצ"ל, תלמוד תורה שממנו יצאו כמה וכמה מגדולי התורה.
והנה הגיע השלב שבו הבן הגדול היה צריך להיכנס לישיבה. שוב בירר האב ושמע שיש בבני ברק הסמוכה ישיבה לצעירים, ישיבת פוניבז' הקטנה. הוא לקח את בנו להיבחן בתקווה שיתקבל לישיבה.
הסדר בבחינות היה שמרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל היה יושב בלי גמרא, והבחורים המעוניינים להתקבל לישיבה היו עוברים לפניו, הוא היה שואל כל אחד "מה אתה לומד?". הילד היה משיב איזה פרק הם למדו השנה בכיתה ח', והרב שטיינמן היה שואל אותו כמה שאלות מתוך אותו פרק, ומיד היו ממשיכים לילד הבא.
כשהגיע מיודענו עם בנו, הוא העמיד את הילד בתור יחד עם כל שאר הנערים הצעירים, וכשהגיע תורו הוא נשאל כמה שאלות על ידי מרן הגראי"ל. האבא לא יכול היה להתאפק, הוא מיד התפרץ וניגש לראש הישיבה ושאל: "נו? הרב החליט לקבל את הבן שלי או לא???".
מרן הגראי"ל שמע את השאלה, אבל הוא גם שמע את המבטא שבו היא נאמרה. זה היה מבטא שונה ממה שהורגל לשמוע, והוא מיד שאל את האב: "מהיכן אתם?", השיב לו האב "אנחנו מבוכרה, הגענו לא מזמן לארץ הקודש".
בתגובה החל מרן הגראי"ל לצטט את הפסוקים שמופיעים בפרשתנו: "והיה כי יביאך ה' אלוקיך אל הארץ אשר נשבע לאבתיך, לאברהם ליצחק וליעקב, לתת לך ערים גדלת וטבת אשר לא בנית, ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת, ובורת חצובים אשר לא חצבת, כרמים וזיתים אשר לא נטעת ואכלת ושבעת".
נענה האב ואמר למרן: "כבוד הרב, אנחנו את הבתים המלאים כל טוב השארנו מאחור, בבוכרה. שם היה לנו בתים, כרמים, שדות וזיתים. צברתי מאות אונקיות זהב שהשארתי שם, פה אנחנו רעבים ללחם, כאן אין לנו כלום, באנו לכאן בעירום ובחוסר כל כדי שנזכה לבנים תלמידי חכמים!!!".
כששמע זאת מרן הגראי"ל הרים את עיניו, והתבונן בתוך עיניו של היהודי הלא מוכר שעמד לפניו. הוא ענה לו בשתי מילים: "הלוואי, הלוואי!!!".
אמר לי הגאון רבי אלעזר שליט"א: "זכה אבי מורי זצ"ל, שכל בניו, ללא יוצא מן הכלל, זכו להיות מורי הוראה בישראל, וזאת, בזכות הברכה שקיבל מפה קדשו של הרב שטיינמן שאמר לו 'הלוואי הלוואי'…".
**
כמובן שברכת קדשו של מרן הגראי"ל יש בה כח עצום. אני מאמין באמונה שלמה שאפילו עם אמירת 'הלוואי' פעם אחת – הוא יכול היה לשדד את הטבע, ולהשפיע ברכות וישועות למעלה מדרך הטבע, ובכל זאת, אמרתי להרב חיימוב שאני חולק על המסקנה שלו… מברכה של אדם גדול לא זוכים לדבר כזה, שכל הילדים יהיו מורי הוראה בישראל.
אבל יש בסיפור הזה משהו אחר, שהוא בוודאי הגורם לכך שכל ילדיו יצאו מורי הוראה! העובדה שבאים זוג הורים ונוטשים את כל רכושם מאחור, כדי לחיות בעירום ובחוסר כל מבחירה חופשית ומלאה, וזאת רק בגלל החשש לעתידם הרוחני של ילדיהם, זהו מתכון בטוח להצלחה בחינוך הילדים.
התורה הקדושה אומרת בפרשתנו: "רק הישמר לך ושמור נפשך מאוד, פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך… והודעתם לבניך ולבני בניך…. אשר ילמדון ליראה אותי… ואת בניהם ילמדון".
יש כאן אזהרה כפולה ומכופלת: לא מספיק לחנך את הילדים לשמור תורה ומצוות, צריכים להעביר להם את התחושה הזאת של מעמד הר סיני, "זכור אל תשכח", "הישמר לך פן יסורו מלבבך".
הגמרא אומרת במסכת ברכות: "כל המלמד בנו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו קיבלה מהר סיני", אפשר לומר שזה לא רק עניין של זכות גדולה שיש לאב, שהוא קיבל את התורה מסיני, אלא שהגמרא מסבירה לנו איך צריך אב ללמד את בנו תורה – כאילו קיבלה מהר סיני. עם קולות וברקים, באימה ביראה ברתת ובזיע.
לימוד יבשושי וחסר התרגשות והתלהבות, אינו מניב את האפקט הזה. שמירת מצוות באופן כזה גם היא אינה חינוך אמיתי לילדים. חינוך אמיתי משיגים כשמראים לילדים דוגמא, כשממחישים להם את המחויבות שלנו ללימוד התורה וקיום המצוות.
לפני מספר שנים, הגיעה קבוצה של מדענים ובכירים מקוריאה הדרומית, לביקור בישיבת פוניבז', יחד עם שגריר קוריאה הדרומית בארץ, וגם שגריר ישראל בסיאול הצטרף לכבוד האורחים, יחד עם כמה נציגים נוספים ממשרד החוץ בירושלים, שהתלוו למשלחת הדיפלומטית הכבודה.
ומה יש לאנשי קוריאה הדרומית לחפש בישיבת פוניבז'? מסתבר ששם, בקוריאה הדרומית, עשו בדיקה וגילו את מה שכולם יודעים, שאחוז נכבד מאוד מהמדענים הגדולים בעולם הם יהודים. רבע מבין זוכי פרס נובל לדורותיהם היו יהודים, כלומר העם היהודי שמהווה פחות מעשירית האחוז מהאוכלוסיה האנושית בעולם, הצליח לייצא מתוכו כ-25 אחוז מכלל ממציאי ההמצאות החשובות והמועילות ביותר בעולם.
הנתונים הללו ידועים היטב, אבל בקוריאה הדרומית לקחו אותם צעד אחד נוסף. הם החליטו לבדוק במה שונים היהודים מכל שאר העמים, והגיעו למסקנה שלימוד הגמרא הוא זה שהופך את היהודים לחכמים כל כך.
ולכן, כל אדם שמכבד את עצמו בקוריאה הדרומית, יודע שאם הוא רוצה שהילד שלו יהיה חתן פרס נובל לפיזיקה או לרפואה, הוא צריך לדאוג שהילד שלו ייחשף ללימודי גמרא מגיל צעיר.
אבל עברו כבר כמה עשרות שנים מאז שהקוריאנים התחילו בכך, והם עדיין לא רואים הצלחה בתחום הזכייה בפרסי נובל. משהו לא עובד, לכן כשהגיע השגריר הדרום קוריאני לביקור בארץ, הציעו כמה בכירים שם בקוריאה הדרומית שייגש אולי לראות איך לומדים בגמרא אצל היהודים, אולי הוא יעלה על הפטנט הזה שגורם ליהודים להחכים כל כך מהגמרא…
הם נכנסו לישיבת פוניבז' והוכו בתדהמה! למעלה מאלף בחורים לומדים גמרא עם כל הכח, מתנצחים, מתווכחים, צועקים זה על זה, שואגים זה לעומת זה. מניפים את הידיים באוויר, דופקים על הסטנדר בהתלהבות.
"זה בכלל לא דומה ללימוד הגמרא אצלנו", אמר השגריר, "מסתבר שזה הסוד שלהם!!! הם לא קוראים טקסט ישן, הם לומדים את הגמרא עם כל הכח שלהם, חשוב להם להבין כל מילה למה היא מתכוונת, חשוב להם לחדד את ההבדלים שבין פירוש זה לפירוש אחר. זה לא רק קריאת טקסט, זה הניתוח, הליבון, הירידה לעומק ולשורש הדברים, וכל זה עם אכפתיות גדולה… זה מה שעושה אותם זוכי פרס נובל!"…
הנציגים הישראלים שליוו את המשלחת נורא נעלבו: "אדון שגריר", הם אמרו לו, "עם כל הכבוד, היהודים שזכו בפרס נובל לא למדו בישיבת פוניבז', הם למדו באוניברסיטה!!!".
אמר להם השגריר בחכמה: "הם למדו באוניברסיטה, אבל אבא שלהם וסבא שלהם, ואבותיהם במשך דורות רבים, למדו כך את התלמוד הבבלי, והורישו להם את רוח הלמידה הזאת".
**
כל זה יפה ונכון, אבל יש כאן עוד נקודה, שהשגריר הדרום קוריאני לא השיג. אנחנו לא לומדים גמרא כדי להחכים, אנחנו לא מתנצחים כי אנחנו רוצים להיות חכמים ולזכות בפרסי נובל, אנחנו לומדים גמרא כי אנחנו רוצים לדעת את רצון ה', כי אנחנו רוצים להידבק בקב"ה. לכן הלימוד הוא מכל הלב ומכל הנשמה, ולכן הוא אפקטיבי גם בעניין הזה של השגת חכמה יתירה. הם, בקוריאה הדרומית, לומדים גמרא כדי לזכות בפרס נובל, מי שלומד בצורה הזאת, לעולם לא יגיע לרמת האכפתיות שיש תלמיד ישיבה כשהוא לומד גמרא, מתוך רצון עמוק וכנה לדעת מה רוצה מאתנו התורה הקדושה.
מרן הגרמ"י ליפקוביץ זצוק"ל כותב בהקדמה לספרו 'מנחת יהודה' על מסכת בבא מציעא, שהוא מודה להוריו שכמובן כבר לא היו אז בין החיים, על כך שבזכותם הוא גדל ראש ישיבה.
מרן זצ"ל מתאר את מסירות הנפש שהיתה לאביו, שכשהוא היה לומד בחיידר בעיר וולוז'ין בה התגוררו, הפרנסה של המשפחה היתה תלויה במידה רבה בתמיכה כספית קבועה, שהם היו מקבלים מקרובי משפחה שהיגרו לאמריקה. התמיכה היתה מגיעה מדי חודש בחודשו – דולר אחד בודד שממנו חיה המשפחה במשך כל החודש. זה הספיק באותם ימים כדי להתקיים חודש שלם…
אבל אז גילה אביו שכמה מהמלמדים בחיידר המקומי נתפסו לרוח הציונות, האב חרד לחינוך של בנו, וכדי למנוע ממנו רוחות זרות, הוא פשוט הוציא את בנו מתלמוד התורה, ושכר לו מלמד פרטי וירא שמים. העלויות של שכר הלימוד היו שני שלישים של דולר… וכך המשפחה למדה להסתדר עם שליש אחד של דולר, ושני השלישים האחרים הוקדשו לשכירת מלמד, כדי שהילד לא יושפע מאנשים שאינם מהוגנים!
זה מה שהצמיח אותו, זה מה שעשה ממנו ראש ישיבה! אבא שלו היה איש פשוט, אבל הלב שלו בער לחינוך הילדים, הוא העדיף לרעוב ללחם, ובלבד שבנו לא יושפע מרוחות זרות. ככה מחנכים ילדים!!!
***
מספר הגאון רבי אליעזר טורק בספרו 'אוצרותיהם אמלא', מעשה שהיה עם מורי ורבי הגאון רבי אברהם יצחק הכהן קוק שליט"א, שפעם, בימי חול המועד פסח, עלה עם חמיו הגאון רבי יעקב רוזנטל זצ"ל שהיה אב"ד בתל אביב, לביקור אצל מרן ראש הישיבה הגרא"מ שך זצ"ל.
הרב רוזנטל כבר לא היה צעיר באותם ימים, והרב שך גם הוא היה זקן ושבע ימים, ומטבע הדברים השיחה בין השניים שהיתה כל כולה קודש לה', היתה מתובלת גם בזיכרונות מהעבר, והרב שך התרפק בגעגוע על ימים עברו ועל הדמויות שהיו פעם.
שאל הגרא"י קוק את הרב שך: "נו… הרי גם בימינו יש ב"ה יהודים יראים ושלמים, העוסקים בתורה בהתמדה עצומה…".
אבל הרב שך השיב בתנועת ביטול… "אה, לא קרב זה אל זה… זה לא אותו הדבר". הרב קוק לא ויתר והמשיך לברר: "למה באמת? במה אנחנו שונים מהאנשים שהיו אז?"
נענה הרב שך והשיב: "פעם, כשיהודי היה מתפלל הוא היה כולו שקוע בתפילה, כשהיה לומד הוא היה שקוע כל כולו בלימוד, היום זה כבר לא לגמרי תפילה ולא לגמרי לימוד, אנשים מתפללים וגם עושים וחושבים על עוד דברים באמצע, לומדים בהתמדה אבל גם נותנים לראש לעסוק בדברים נוספים. זה לא אותו הדבר!!!"
הרב קוק הוסיף והקשה: "אם כך, ילמדנו רבינו! איך מעבירים את החינוך הזה לדור הבא? הרי אני עוסק בחינוך, אני רוצה לדעת איך להעמיד כאלו תלמידים, כמו אלו שראש הישיבה מדבר עליהם!!!".
הרב שך הרכין את ראשו, וניסה למצוא הגדרה נאותה, אבל התקשה לבטא את תחושותיו במילים. משראה זאת הגר"י רוזנטל הוא ביקש רשות: "אולי אני יכול להשיב לחתני במקום ראש הישיבה?", אמר לו הרב שך: "כן בהחלט, אדרבה ישיב כבוד תורתו תשובה ראויה…".
ציטט הגר"י רוזנטל מדברי בעל ההגדה: "יכול מראש חודש, יכול מבעוד יום… לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך…"
"לכאורה צריכים לדייק בדברים: הרי מי אומר את המשפט הזה? בעל ההגדה. הוא היה צריך לכתוב: 'לא אמר הקב"ה אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך', או 'לא אמר הכתוב'. מה זה 'לא אמרתי'?
"אני אשיב בתירוץ חסידי", אמר הגר"י רוזנטל: "ה'לא אמרתי' מוסב על ראש המסובין, האבא שקורא את ההגדה בפני ילדיו. 'לא אמרתי' – אני לא אמרתי לכם מה צריכים לעשות, אלא 'בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך', אני ממחיש לכם ילדי היקרים, אני מראה לכם, לא אומר לכם. כי ההבדל בין לומר ובין להראות – הוא הבדל שמים וארץ. את הילדים לא מחנכים עם אמירה, אלא כשמראים להם, כשמשאירים את כל הרכוש מהאחור למען החינוך שלהם, כשנותנים שני שליש מההכנסה החודשית כדי להרחיק אותם מדעות זרות, כשמקיימים את המצוות מתוך אכפתיות, מתוך רצון עז לעשות את רצון ה' ולשמוע בקולו. ככה מחנכים ילדים. זה המתכון הבטוח להצלחה בחינוך הילדים. ואין עוד דרך אחרת מלבד זאת!".