"ויאכל גם אכול את כספינו" (לא טו)
לבד מגאונותו הכבירה, היה הגאון בעל ה'נתיבות' ידוע גם במידת הענווה היתירה שלו. הוא היה נוהג להתלבש בבגדים פשוטים כדי שלא יכירוהו, וכשהוצרך לנסוע בדרכים עטה על עצמו בגדים עוד יותר פשוטים…
פעם נסע בעגלה לווורשה עם אנשים נוספים. לפתע צעק אחד הנוסעים שגנבו לו את חבילת שטרות הכסף שהחזיק בכיסו, והיה זה סכום כסף גדול מאד. ה'נתיבות' המשיך להגות בלימודו, ולא שמע כלל מהמתרחש סביבו.
לפתע הצביע הנגנב על הגאון ואמר שהוא הגנב, ואף נתן כמה 'סימנים' לכך, כמו למשל שישב בשקט, ועוד. חלק מהנוסעים הצטרפו אף הם להשערה זו, ובהגיעם לוורשה הזמין הנגנב את ה'נתיבות' לדין תורה אצל אחד מרבני העיר. לדיון הגיעו גם חלק מנוסעי העגלה, שחפצו לראות כיצד ייפול דבר.
הרב ההוא, שלא שיער בנפשו ש'האיש העני' היושב לפניו הוא הגאון המפורסם בעל ה'נתיבות', שאל את הנתבע מה יש לו לומר בענין, אך הגאון הכחיש, כמובן, את האשמה מכל וכל, ואמר שלא נגע בכספו של האיש.
ההכרעה של המרא דארא היתה שעל פי ה'סימנים' שעליהם הצביע הנגנב, יש מקום לחשוד שהנתבע הוא הגנב, ולכן פנה אל ה'נתיבות' ואמר לו שהוא מחויב להישבע.
מששמע הגאון כך, שאל את התובע מה הוא הסכום שגנבו ממנו, וזה השיב שמדובר בכעשרת אלפים רובלים. "למרות שאני חוזר ומכחיש את האשמה המוטלת עלי, כדי להיפטר מהשבועה אני מוכן לשלם חצי מהסכום הנ"ל", אמר ה'נתיבות'.
הנגנב לא היה מוכן לכך, וה'נתיבות' החל להתמקח איתו, ואמר שהוא מוכן לשלם ששת אלפים ושבעת אלפים, אבל הנגנב סרב. רבן של ישראל העלה את הסכום עד לתשעת אלפים וחמש מאות, ומשהתובע לא היה מוכן גם לכך, אמר ה'נתיבות' שבלית ברירה הוא מוכן להישבע, אבל ביקש מהרב שימתין לו כמה דקות להתכונן לכך.
הגאון עמד ליד הקיר, החל להתייפח בדמעות שליש, והכין את עצמו למעמד השבועה. הכל ראו לפתע שמדובר באיש אלוקים קדוש, ויחרדו איש אל אחיו.
לפתע נפל אחד הנוכחים בדיון ארצה והתעלף. כשהעירוהו מעלפונו, החל לצעוק: "אני הגנב! אני הגנב! תעזבו את היהודי הקדוש הזה!".
עכשיו פנה הרב אל ה'נתיבות', ושאלו מי הוא. כשסירב הגאון להזדהות ציווה עליו הרב בגזרת המרא דאתרא לעשות זאת, ואז השיב: "שמי הוא יעקב לוברבוים".
למשמע התשובה, ובידעו לפני מי הוא עומד, נפלה על הרב אימה ופחד, והוא ביקש מה'נתיבות' שימחל לו, אבל הגאון השיב שהרב נהג כשורה, ופסק הדין שלו בעניין השבועה היה נכון.
לאחר שנרגעו הרוחות והגנב השיב את הכסף, פנה המרא דאתרא לבעל ה'נתיבות', וביקש שיסביר לו מדוע היה מוכן לשלם לנגנב את רוב-רובו של הסכום, ובהגיעו לתשעת אלפים וחמש מאות נעצר, ולא רצה לשלם יותר.
"החשבון שלי היה כדלהלן", השיב ה'נתיבות': "חמשת אלפים יש לי בכסף מזומן, אלפיים נוספים אשיג על ידי מכירת כלי הכסף שבביתי, אלפיים חמש מאות נוספים אוכל להביא ממכירת הספרים שלי וכיוצא בזה.
"אבל כשהגעתי לתשעת אלפים חמש מאות, והתובע לא היה מוכן גם לסכום זה, ידעתי שיותר מזה לא אוכל להתחייב, אלא אם כן אקח הלוואות – ולכך אין אני מוכן!"…
שני לקחים חשובים ניתן להפיק ממעשה זה: האחד – על האדם לתת כל מה שיש לו, על מנת לחסוך את השבועה [ובספר 'חסידים' כתוב שהרבה עיירות נחרבו בעוון שבועת אמת]. והלקח השני, בשום אופן לא לקחת הלוואות! לקח חשוב במיוחד לבני דורנו!
המצב בעניין אי החזר הלוואות בזמן, הגיע עד כדי כך, שלווה המגיע ביום המיועד ומחזיר את הכסף בלי 'קונצים', מוגדר כ'בעל מוסר', בעוד שהמצב היה צריך להיות שכל אחד שלוקח הלוואה – ינהג בדרך זו, ולא ישאיר את המלווה רגע אחד ללא הכסף.
ענין זה דרוש חיזוק ותיקון רב, וכבר שמענו שבבתי הדין השונים התעוררו לאחרונה לדבר על כך, ואף איתרו כמה פתרונות.
שמענו לאחרונה סיפור מיוחד במינו מפי הרה"ג רבי חזקיהו מישקובסקי שליט"א, שיצא בדברים חוצבים גד התופעה הפושה במקומותינו, ליטול הלוואות בלי שום חשבון, גם על דברים שאין בהם צורך מיוחד, וגם אם אין לכאורה כל אפשרות להשיב את הכסף, אלא לגלגלו מגמ"ח לגמ"ח.
הרב מישקובסקי דיבר על הגמ"ח שיש בביתו של הגר"ח קניבסקי שליט"א, וסיפר על מקרה בו התחייב הלווה להחזיר את הכסף בשעה תשע בערב. והנה, כמה שעות לפני השעה היעודה, ראה הלווה שאין לו אפשרות להחזיר את הכסף בזמן, והגיע לביתו של הגר"ח כדי לשאול האם אפשר להאריך את זמן ההלוואה לעוד כמה ימים.
השיב לו הגר"ח: "מצידי לא היתה בעיה מיוחדת להאריך לך את הזמן, אבל כיון שדיברנו שהכסף יוחזר בשעה תשע, הבטחתי אותו כבר ליהודי אחר, ואמרתי לו שיבוא בשעה תשע וחצי, שמא תאחר במחצית השעה"…
בצורה כזו חיו אנשים בדורות הקודמים! ידעו שזמן זה זמן והבטחה זו הבטחה, ואת ההלוואה צריכים להחזיר במועד שנקבע ויהי מה, אלא אם כן מדובר באונס גדול, ואז הרי רחמנא פטריה, ולא כמו שנוהגים כיום, שכמעט אין כל קשר בין הזמן שמבטיחים להשיב ובין הזמן שבו מוחזר הכסף בפועל.
הגאון רבי חיים קנייבסקי חשש לכל היותר לאיחור של מחצית השעה, ולכן אמר ללווה הבא בתור שיגיע בתשע וחצי. אלמלא חשש לכך, היה אומר לו שיגיע בתשע בדיוק…
נטילת הלוואות היא בבחינת רעה חולה, שצריך להיפטר ממנה כמה שיותר מהר. הבה נשמע מה עלול לקרות כאשר מתרגלים לקחת הלוואות, למרות שבמקרה שלפנינו איש לא היה אשם במה שקרה.
הגיע אלי דין תורה שנסב על מעשה שהיה, כשראובן הגיע לבית שמעון, ואמר לו: "באתי להחזיר את ההלוואה שלקחתי ממך". שמעון מביט בו בפליאה רבתי, ואומר: "מעולם לא לווית ממני כסף"…
אבל ראובן מתעקש ואומר שלווה, ובא עתה להחזיר את הכסף. השניים פרצו בויכוח שלא נשמע כל יום, כאשר הלווה מעונין לפרוע את החוב, והמלווה אומר להד"ם, לא לווית ממני מעולם…
לאחר שהדין ודברים ביניהם נמשך ונמשך, וכשראה שמעון שאין הוא יכול להיפטר מראובן, נאות לקבל ממנו את הכסף בתנאי אחד, והוא: שראובן לא יוכל לחזור ולתבוע את הכסף בחזרה, אם וכאשר יתברר לו שטעה…
ראובן הסכים, ומיד כאשר קיבל שמעון את הכסף, חילק את רובו ליתומים ולאלמנות, ומהשאר קנה מאכלים לעצמו.
מה שקרה בסוף היה צפוי… ראובן הבחין עד מהרה בטעותו, הגיע כשכולו נרגש ונסער לביתו של ראובן, ודמעתו על לחייו, והסביר שבעצם הוא לווה מאדם אחר לגמרי, עקב הדמיון ביניהם התבלבל, ועכשיו הוא דורש את כספו בחזרה.
שמעון סרב, והזכיר לו את התנאי שעשו ביניהם שלא יתבענו: "ועכשיו שהוצאתי כבר את הכסף, ולא נותרה אצלי אגורה אחת, מהיכן אשיב לך?", אמר.
את הנידון ההלכתי כתבתי במקום אחר. על כל פנים אפשר ללמוד מכאן עד כמה יש לברוח מהלוואות ולהתרחק מהן במידת האפשר.
(מתוך הגדה של פסח 'חשוקי חמד')
היה לי בזה וויכוח קשה מאוד עם אחד מבני משפחתי
אני טענתי עדיף לעשות שנור לחרוש את כל כדור הארץ [ולמעשה הייתי נאה דורש ונאה מקיים ונסעתי למסעי שנור כמעט בכל כדור הארץ מאוסטרליה ועד ארגנטינה] והוא טען שעדיף חובות, את ההמשך אני מעדיף לא לספר