"כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַד' ויקרא" (ב' י"א)
'כי ענייני הקרבן כולם לעורר מחשבת המקריב, ולפי המעשה ההוא יקח דמיונותיו בנפשו, הכל כאשר כתבנו כבר. ועל כן בהרחיק החמץ שהוא נעשה בשהייה גדולה מקורבנו, יקח דמיון לקנות מידת הזריזות והקלות והמהירות במעשי השם ברוך הוא, וכמו שאמרו זכרונם לברכה 'הוי קל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי לעשות' וכו'. (ספר החינוך)
העניין הראשון שמעורר 'החינוך' במצותינו, הוא, שהתורה ביקשה להנחיל לנו, באמצעות הקרבת המנחה, את מידת הזריזות והקלות והמהירות במעשי השם ברוך הוא, ולכן הרחיקה מקרבן-המנחה את החמץ, הנאפה לאט, וציותה לעשותו מצה, כדי להרגילנו במידה הנ"ל.
ברם, צריך לזכור ש'זריזות' אין פירושה רק 'לעשות את הדברים במהירות', כפי שרגילים לפרש; אדם 'זריז' הוא זה העומד תמיד מוכן זמין לעשות את רצון ה' בשלימות. כי כדי להיבדל מהמון-העם המתעצל במצוות, צריך להיות זריז, וכידוע…
הרה"ג רבי בנימין גרוסברד שליט"א אחד ממקורביו של מרן הגר"ש וואזנר זצ"ל, פרסם מאמר נכבד, ובו כותב שבהתבוננות בכל פרשת גדולת רבנו ותהלוכות-חייו, נראה דבר יסודי מאד, והוא, שהדרך לגדולתו ולעלייתו לא היתה מובטחת כל עיקר.
בוודאי שכל אדם גדול צריך לעמול ולהתייגע, שהרי דרך העליה היא 'אם בחוקותי תלכו – שתהיו עמלים בתורה'; אבל אצל רבינו היתה דרך העליה ממש ההיפך הגמור מהדרך שהיתה צריכה להיות עפ"י הטבע ומנהגו של עולם, והוא לא היה מגיע לאן שהגיע אלמלא הזריזות והמוכנות התמידית שלו לקיים את דבר ה'.
הגר"ש נולד כידוע למשפחה פשוטה ורגילה, שהיתה אמנם מורכבת מאנשים יראים ושלמים, אבל כאלה שעסקו במלאכה ובמסחר, וכך חינכו גם את ילדיהם, ואת רבינו בכללם.
התכנית היתה שאחרי שיגמור את חוק לימודיו יפנה הנער להשתלם במקצוע כלשהו, כפי שנהגו אבותיו וכל בני משפחתו. גם עיר הבירה ווינה, בה נולד וגדל, היתה מקום מודרני וערשׂ ה'תרבות'.
אמנם בקהילה עצמה, קהילת "שיף-שוהל", היו בעלי-בתים יראים ושלמים, שכיבדו את לומדי התורה וגדולי התורה לפי דרך-הקודש של מרן החתם סופר זיע"א, אך האווירה ששלטה בעיר היתה של מודרניזציה והערצה וסגידה לתרבות ולהשכלה.
גם החברה שם היתה מורכבת מחברה קלוקלת ומעורבת של גויים. רבינו אף רמז פעם, שבילדותו ניסו לפתותו ולמשוך אותו אל הכנסיה רח"ל, וקיללם על כך בקללה נמרצת.
וכדי להימלט ולהינצל מכל אלה, היה זקוק הגר"ש למידת הזריזות, כדי שיהא בכוחו להימלט מהדרכים המקולקלות, ולהניע את רגליו אך ורק לכיוון בית המדרש.
כך גם בהמשך הדרך, בעת שרבינו ז"ל פנה ללמוד בישיבת חכמי לובלין, הרי מלבד ה"קבלת פנים" שהיתה לו בעת שלא התקבל לישיבה עקב גילו הצעיר, שזה עצמו היה עלול להיות גורם לא-מדרבן להצליח, הרי גם כל האופי של הישיבה לא התאים לו.
ישיבת חכמי לובלין היתה הישיבה בה למדו העילויים של פולין, ואילו רבינו לא נמנה על העילויים הללו. גם האופי הסוער, החריף והתוסס של בני פולין לא התאים לאופיו השקט והצנוע של מי שנמנה על בני אשכנז.
איזו זריזות היתה נצרכת לו אפוא כדי לעמוד בכל הנסיונות הללו!
גם לאחר מכן, כשעלה לירושלים ולמד בכולל 'אוהל תורה' של הגרש"י הילמן, גם זו לא היתה הסביבה המתאימה לו, וכפי שהוא-עצמו סיפר לי פעם "דארט'ן איז גיווען די חברונע'ר לייט" – שם היו החברונע'ר החשובים, גדולי חברון, וביניהם ראשי הכולל הג"ר אהרן ביאליסטוצקי, הג"ר אפרים זאב גרבוז, הג"ר עזרא ברזל והג"ר שלום שבדון, ועוד מתלמידי חברון, וגם קבוצת ת"ח מבני ירושלים ובראשם מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, כולם מבית מדרש ו"חיידר" שהיו שונים לחלוטין מהמוסדות שבהם התחנך רבינו.
כל הנתונים הללו הם סיבה מספקת להקשות על רבינו להגיע להיכן שהגיע. שהרי גם אם היה עוסק בתורה לפי דרכה של עיר הבירה וינה, היה מגיע לדרגת בעל-בית טוב, ירא ושלם, ואולי אפילו להיות איזה רב חשוב. אבל לאמיתו של דבר רבינו העפיל לפסגות בלתי-נודעות וזכה להיות מאותם יחידים שעמד הקב"ה ושתלן בכל דור ודור.
מכל זה נראה שיש כאן "סוגיא" שצריך ללמוד אותה ולהעמיק בה, ולהבין מהו יסוד הדברים שעליהם סובבת והולכת כל פרשת גדולת רבינו.
תמצית שבחו ומעלתו
אבל האמת היא, כותב הגר"ב גרוסברד, שהדברים מפורשים ומבוארים היטב בדברי הרמב"ם הידועים שבסוף הלכות שמיטה ויובל, שצריך קצת להרחיב ולבאר אותם, ונשתדל לעשות זאת בקצרה ממש.
וזו לשונו: 'ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל בעי העולם אשר נדבה רוחו אותו, והבינוֹ מדעו להבדל ולעמוד לפני ד' לשרתו לדעת את ה', והלך ישר כמו שעשהו האלוקים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני אדם, הרי זה נתקדש קדש קדשים, ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעולם הזה דבר במספק לו', וכו'.
הדבר הראשון הוא 'להיבדֵל'! אדם שנדבה רוחו והבינו מדעו להבדל ולעמוד לפני ה'. כאשר מרן רשכבה"ג הגראי"ל שטינמן הגיע לנחם את בני המשפחה, הדבר הראשון שאמר כאשר התיישב, עוד לפני שהאריך לדבר במשך כעשרים דקות בשבחו, סיפר שבחג הפסח תשע"ג כשהגיע רבינו ז"ל אליו לביקור חג, סיפר מרן שאמרתי לו "אינטרסענטע זאך" – דבר מעניין, כבוד- תורתו הוא מוינה ולא ניכר עליו מאומה מוינה…
זה היה תמצית שבחו ומעלתו של רבינו ז"ל בעיני מרן רשכבה"ג , והיינו שאכן התנאי הראשוני לעלות ולהתעלות הוא: דבר ראשון 'להיבדל'. לא מספיק ללמוד ולעמול בתורה ובמצוות, אלא אדם צריך להבדיל את עצמו מכל הסביבה.
ואין לך דבר הדורש את מידת הזריזות יותר מה'הבדלה' הזו.
ואכן אמר לי בנו, הגרח"מ שליט"א, שהעידו עליו שכשהוא היה נער צעיר בערך בן 12-14, כבר ניתק את עצמו מכל האטמוספרה של וינה. הוא לא התנתק מוינה בהיותו בן תשעים, או בן שמונים, וגם לא כאשר הגיע לזכרון מאיר; מיד מתחילת ראשית צמיחתו וגדולתו, בהיותו נער צעיר בגיל בר-מצוה בערך, כבר ניתק את עצמו מכל האטמוספרה והאווירה ששררה בסביבה שלו, וכך עלה ונתעלה.
עומד ומשרת לפני השם
ומוסיף הרמב"ם ומדגיש, "לעמוד לפני ה' לשרתו לדעת את ה'"; כלומר, לא מספיק שאדם לומד ומתפלל ומקיים את כל המצוות, אלא הכל צריך להיות מתוך תחושה של עבדות, שעומד ומשרת את ה' ומתוך ידיעת ה'.
דברים אלו הם בליבו של אדם, וסוד ה' ליראיו, אבל הנגלות לנו ולבנינו. היה ניכר במוחש על כל דרכי החיים של רבינו, וכך היה נשמע מכל מה שדיבר, שהוא חי תמיד בתחושה של עבד ה' ובהכנעה מיוחדת קמי שמיא.
הלימוד שלו, התפילה שלו, וכל מהלך החיים, היה מתוך עבודת השם, במצב שעומד ומשרת לפני השם בלי היסח הדעת. זאת ועוד; 'לעמוד ולשרת', הכוונה שאדם נמצא כל הזמן במצב של 'משרת', כמו המלאכים משרתי עליון הנקראים עומדים, כך האדם הנעלה עומד ומשרת, אינו יושב במנוחה ואינו נוטל לעצמו חופשה אפילו לזמן מועט מעבודת השם.
במחיצתו של מרן ז"ל למדנו פשט עמוק בדברי הגמרא בתחילת תענית (ד' ע"א) 'מאי משמע צורבא מדרבנן? אורייתא קא רתח ביה'; הרי בפשטות כוונת הגמרא שת"ח רתח ומתנהג בחריפות, אבל רבינו ז"ל כידוע התנהג בהשקט ובשלוה על מי-מנוחות, לא הרים קולו וגם בשעת לימודו ובשיעורים דרכו היתה לא ברעש ה'.
אורח ת"ח הזדמן פעם לשיעור, ושאל שאלות, וחרג מגבולות הטעם הטוב. אחרי השיעור אמר לו רבינו: השאלות שלך היו אמנם "קול ה' בכח", אבל הן לא היו "קול ה' בהדר"…
גם בתפילה לא היה ניכר עליו מאומה מעבודת השם הגדולה שבקרבו. אמנם הוא התפלל במתינות ובאריכות, ותפילת שמו"ע אפילו בסוף ימיו ארכה כ-15 דקות, אבל כלפי חוץ היתה שורה עליו שלוה ומנוחה.
תוצאות בדיקות-הדם של רבי דוד פוברסקי זצ"ל
ברם, לאמיתו של דבר תלמידי חכמים גופן אש, ובקרבם בוער אש קודש, והיא-היא הזריזות עליה כותב 'החינוך' במצותנו. הם לא צריכים למעשים חיצוניים שמעוררים את ה"ברען"! כי הגמרא מדברת דווקא בצורבא מדרבנן, בתחילת דרכו, הוא צריך לרתוח, כדי שאחרי הפעולות ימשכו הלבבות כמו שכותב 'החינוך' במצוה ט"ז.
וזכורני, שרופא שבדק את מרן ראש הישיבה הגר"ד פוברסקי זצ"ל בהיותו בגיל תשעים, התבטא עליו שמבדיקות הדם רואים שהדם זורם ותוסס אצלו כמו אצל בחור בן 18.
והרי מרן הגר"ד זצ"ל ניחון במנוחת הנפש ובישוב הדעת בצורה מופלגת ביותר. סדר יומו היה קבוע ובלתי משתנה, דרכו היתה בהשקט ובשלוה, ולמרות זאת בקרבו תסס הדם בתסיסה מתמדת.
מפני שאצל רבותיו גדולי עולם בוערת תדיר אש קודש, ובכוחם הגדול ובזריזותם כי-רבה הם מצליחים להסתיר את זה, אבל הם עצמם גופם אש, כפשוטו ממש.
דבר זה בלט אצל מרן ז"ל שהיה כל הזמן במצב של עומד ומשרת. על פניו היה ניכר תדיר כובד ראש ושהוא טרוד ומעמיק במחשבות כל הזמן, ללא הפוגה ומנוחה אפילו לרגע קטן. כל מעשיו והלימוד שלו היו בזריזות-נעורים ובמרץ-עלומים, ב'חיות' מופלגת, ומעולם לא היו ניכרו עליו סימני עייפות וסממני זקנה.
אמנם הוא זכה למתנת שמים מיוחדת, שלא כהתה עינו ולא נס ליחו ולא הלך על משענתו, אבל הוא עצמו, למרות שהתנהג על מי-מנוחות בסדר יום קבוע ובלתי משתנה, מכל מקום הכל היה מתוך 'ברען' פנימי עצום של אש-קודש שבערה בקרבו תדיר.
גם בשנותיו האחרונות, למרות החולשה הגדולה שהיה שרוי בה, כמה נפלא היה להתבונן בלימודו ובתפילותיו, וכל תהלוכותיו, כאשר הכל נעשה מתוך 'חיות' ורעננות, ובזריזות רבה ככל אשר איפשרו לו כוחות הגוף הדלים. 'לקנות מידת הזריזות והקלות והמהירות במעשי השם ברוך הוא', כדברי 'החינוך'.
(מתוך הספר 'מצוות בשמחה' בעריכת הרב משה מיכאל צורן)