אלול שנת תרצ"ז. בביתו של החסיד ר' שלמה וייס ז"ל בעיירת 'פעזינג' הסמוכה לפרשבורג,והנה קול נער בוכה… היה זה בכיו הטהור של הילד יצחק טוביה ני"ו, שעתיד להאיר ברבות השנים לתפארת ישראל כגאב"ד עיה"ק ירושלים שליט"א. מתחנן הוא לאביו בדמעות שליש: "טאטניו, אב הרחמן, רחמנו כרחם אב על בנים, רצוני לגלות ללמוד תורה בעיר הסמוכה, ולא כאן בעירנו אצל גויי הארץ!" [חוק המקום התיר להם ללמוד תורה רק בתום יום הלימודים בביה"ס העירוני], על זה בכה, את זה ביקש, ללמוד במקום שליבו חפץ.
האב, ר' שלמה, שמח על בקשתו זו כמוצא שלל רב. אך מאידך, רצה לחנך בעצמו בעינא פקיחא את בנו, לקיים את ה'ושננתם לבניך' כפשוטו. אך הנער בעמדתו: הלא אמרו (אבות ד יד) "הוי גולה למקום תורה", מאידך האב משיב לעומתו, הלוא כתיב: "שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך".
משלא הגיעו לעמק השווה, עשו כדת של תורה, והחליטו לגשת לדין תורה. ואכן ביום בהיר של ימי הסליחות, נראו האב והבן בבית דינו של מרן אב"ד גאלאנטע,הגה"ק רבי יהושע בוקסבוים הי"ד, מגדולי מאורי התורה בימים ההם לדין תורה מאין כמותו, דיון שכולו קדושת השם וקדושת התורה.
האב והבן הרצו את טענותיהם, שהפליאו במאוד את הדיינים והשומעים, זה טוען 'נפשי חשקה בתורה' וזה טוען 'לא כך דרכה של תורה'… ומי כעמך ישראל. משסיימו להרצות את דבריהם, הושלך הס בהיכל, עת כל המשתתפים מצפים ל'פסק הדין' שגופי דרכי התורה תלויין בה.
בדמע מרוגש, הוציא הגה"ק מגאלנטע פסק דינו בנחרצות: "אצל אב ירא שמיים כזה, עדיף להיות בן סמוך על שולחן אביו, מאשר ללמוד בישיבה אך להיות סמוך על שולחן אחרים".
שנתיים מאוחר יותר,שנת תרצ"ט, ימים אחדים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, העולם כמרקחה. חיל ורעדה יאחזון, בכל עבר דם ואש ותימרות עשן. כל הדרכים כבר בחזקת סכנה ובלבול, הפחד והבהלה בכל משלה. כולם מחפשים דרכי מילוט להציל נפשותם ונפשות בני ביתם להימלט מהרע.
באחד מהימים הטרופים הללו, התפשטה בשורת הצלה כאש בשדה קוצים. אורגנה רכבת הצלה לילדים!!! רכבת המיועדת לאלף ילדים בלבד,שתשמש עבורם כמצילת חיים [היה זה אחוז פעוט לעומת יתר ילדי המדינה].אלו שיזכו לעלות עליה, יגיעו לאנגליה, שם תיקח עליהם חסות הממלכה האנגלית. הבשורה המרנינה הביאה את כל ההורים לרוץ ולתור, ולעשות כל טצדקי להשגת אישור עליה על רכבת זו, לוודא שבנם יהיה אחד מאותם אלף. גם ר' שלמה דנן, אביו של הילד יצחק טוביה נ"י, ניסה בכל דרך להביא הצלה לילדי ביתו, אך בראותו שלא עלה הדבר בידו לא התרגש יתר על המידה, בהטעימו בדברי חיזוק לביתו ולבניו, "ממה נפשך, ברצות ד' את הצלת בנינו – הלוא נקבל הכרטיס הנכסף לידינו, ואם חלילה איפכא – מה יעזרו ההשתדלויות המרובות, על כן נשים ביטחוננו בד' הטוב והוא יגמור בעדנו".
והנה, את אשר יגורו – בא. באחד מן הימים החלה המלחמה והתקדרו שמי העיירה. חיילי השטן השתלטו על העיר ומבואותיה, כשראשית דבר שלחו להזמין לפניהם את רב העיר,מרן רבי יהושע לייב שילעל זצ"ל, להתייצב בפניהם בהקדם ומיד. והנה בטרם הספיק הרב דמתא לצאת ולהתייצב בפניהם, זימנה ההשגחה העליונה שבדיוק בשעה ההיא עבר למולו הנער יצחק טוביה, שנקלע שם בהשגחה פרטית. הרב שלחו במהירות שיריץ למורו ורבו הגה"ק רבי עקיבא סופר זצ"ל,מרן ה'דעת סופר', רבה של עיר פרשבורג הסמוכה,להזכירו לפניו ולשאול בעצתו כדת מה לעשות.
כמצוות הרב יצא יצחק טוביה ללא שהות לפרשבורג לבית המרא דאתרא. ה'דעת סופר' ענה לו בצער להשיב לרבו:"עת צרה היא ליעקב, ואין לאל ידי מה להציע, אלא תפקידנו בזה הזמן להישען על אבינו שבשמים, שינחנו על פי רצונוית"ש".
ובהערכה ליצחק טוביה שעשה את שליחות הדרך עד לכאן, הוסיף הגאון ה'דעת סופר' לאמר לו:"ראה, מגלגלין זכות ע"י זכאי. היום הגיע לידי כרטיס הצלה לרכבת 'קינדר טראנספורט', הרי הוא שלך. רוץ הביתה ואמור להוריך שמחר תצא הרכבת, ואתה מבין האלף הנבחרים, וציוויתי את ברכתי 'כי מלאכיו יצווה לך לשמרך בכל דרכך, אמן'".
הילד השיב את שליחותו לאב"ד, ומשם הלך לבשר להוריו על הצלתו. למחרת נפרד הילד מהוריו כילד בגיל י"ב, לפני בר המצווה, בדמע ובתפילה. לפני שעלה לרכבת נתן לו אביו ר' שלמה הי"ד מתנת פרידה: סידור תפילה בו כתב לבנו 'אחוז עצמך בה' בכל עת ובכל מקום'. בכך זכה אותו נער יצחק טוביה, להיות אוד מוצל מאש יחיד מכל העיירה כולה הי"ד.
לימים הפטיר גאב"ד ירושלים שליט"א: ראו מעלת חינוך בן אצל אב, אילולי אותו דין תורה אצל הגה"קמגאלאנטע, להתחנך בבית האב, כי אז הייתי גולה למקום אחר, ללא יכולת לבצע שליחותי אצל ה'דעת סופר' ולקבל כרטיס הצלה.
הרכבת הגיעה לאנגליה, שם פונו הילדים למחנה בסמיכות ללונדון הבירה. הילד יצחק טוביה הפך בה לדמות נערצת שהפיחה חיי רוח בשיחות חיזוק לחבריו, אודים מוצלים מעמק הבכא, תושבי המחנה.
שנה לאחר מכן, שנת ת"ש, ובתוך המחנה מורגשת תכונה רבה. הילדים המיותמים מצפים לאורח רם מעלה. המחנה כולו כמרקחה. מהדרים, משפצים, מנקים ומתכוננים שיהיה הכל על הצד היותר טוב, ראוי ומוכן כדבעי לכבוד אותו אורח רום המעלה, הלוא הוא המלך יורם הודו! מלך אנגליה בכבודו ובעצמו שעומד להגיע לבקר את הילדים, שעליהם נתן את חותמו, ופרס אחריות שלטונו עליהם.
ביום המיועד יצאו כל הילדים לשדה על אם הדרך, בואכה שערי המחנה, כולם נעמדו בכבוד הראוי, הביטו וחיכו בקוצר רוח לעבר האופק הרחוק, ציפו לבואו של המלך.
והנה בשעה היעודה, בנקודת האופק נראית תנועה רבה, וממרחק נשמעים חצוצרות ושעטות סוסים ומרכבותיהם, הפמליה הכבודה כבר כאן. אט אט נגלו לעיניהם ניצניה הראשונים של פמליית המלכות, גדודיה, חייליה, חצוצרותיה ופלוגת חיילי השרד לבושי המלכות. קבוצה ראשונה של פרשי המלך והחיילים, אחריהם מרכבות השרים, ובתווך ברוב פאר מרכבת המלך, כולו אומר כבוד והדר ובתוכה… המלך בכבודו ובעצמו. כשהתקרבו הגדודים לעבר הילדים, האטההפמליה את מרוצתה, עתה יוכלו הנערים לראות ולהתקרב למלך. כולם עמדו דום וקדו קידה, כך התנהלה כל הפמליה בניחותא רבה לקול התופים ותרועת החצוצרות.
לפתע, בלא הודעה מוקדמת, פרץ נער אחר מן השורה ורץ קדימה היישר לעבר מרכבת המלך. הזקיפים והחיילים מיהרו להרחיקו, אך המלך עצר בעדם, הורה לעצור את המרכבה, לקרוא לילד ולשמוע מה בפיו.
בעיניים בוהקות קד הילד קידה ופתח ואמר לפני המלך:
"אדוני המלך! כמה אסיר תודה אני לפניך, על חסדך הגדול שעשית עמנו, שהצלת אותנו מגיא ההריגה ומעמק הבכא, וכמה אני אסיר תודה על חסדך הגדול, אשר ברוב טובך פרסת חסותך עלינו, והבאת אותנו אל ממלכתך הטובה ממלכת החסד… תודה רבה לך אדוני המלך!".
כאן פרץ הילד בבכייה, וכשכולו תחינה המשיך ואמר:"אבל אדוני המלך! שמחתי אינה שלימה בהעלותי על ליבי את הגעגועים להורי היקרים, שנשארו מאחור בתוך הגיהינום הנוראי, שם בין חיות הטרף! נפשי יוצאת מדאגה עליהם, מי יודע מה עלה או יעלה בגורלם?… לו רק היית מציל גם אותם, כי אז הייתה שמחתי שלימה!".
דממה השתררה. הכל בהו בתדהמה על תעוזה של ילד.
המלך, הלא מלך הוא, ולא ענה כלום. רק שאל לשמו ומשהשיב הנער, נופף לו המלך לשלום, וכעבור רגעים ספורים נראה שובל המרכבה הרחק מאחור.
כעבור שבועיים ימים הופיעו בשערי המחנה אביו ואמו של אותו ילד, מלווים בגדוד מלכותי, חיבקו את בנם החכם… הבן האמיץ שעל ידו באה הצלתם ותשועתם, הצלת חייהם [מקורות: ספר 'רבינו הגדול אמרו' גאב"ד ירושלים. עדות נאמנה מפי השמועה. הרה"ח הרב מאיר גרליץ].
מיותר לתאר את דמעות שאר הילדים שלא חדלו מלהתחרט, אילו השכילו גם המה לבקש בעת שהמלך היה בשדה. אוי. לו רק השכילו… הכל היה נראה אחרת.
מאה ארבעים ושלוש שנה קודם התרחשות סיפור דנן. השנה שנת תקנ"ז, אי שם ברוסיה הקפואה. עומד הרה"ק בעל התניא זי"ע, דורש,מזהיר ומעורר את קהל עדתו וצאן מרעיתו, בהתרחשות מעין זו דלעיל, כבדרך משל לחודש אלול, וכפי שנדפס בספרו ב'ליקוטי תורה' (פרשת ראה), וז"ל: "משל למלך שקודם בואו לעיר, יוצאין אנשי העיר לקראתו ומקבלין פניו בשדה, ואז רשאין כל מי שרוצה להקביל את פניו, והוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם. ובלכתו העירה הרי הם הולכים אחריו, ואח"כ בבואו להיכל מלכותו אין נכנסין כי אם ברשות, ואף לזאת זכאים רק המובחרים שבעם ויחידי סגולה בלבד. כן העניין על דרך משל בחודש אלול, שבו יוצאין להקביל אור פניו יתברך בשדה".
המלך בשדה
מוריי ורבותיי, מצויים אנו עתה בדקות האחרונות של חודש אלול, עת שהמלך עדיין נמצא אתנו כאן בשדה, טרם שובו להיכלו. זה הזמן לבקש מן המלך בעוז: תכלה שנה וקללותיה…
זוהי הזדמנות אחרונה בעת שהמלך עדיין בשדה, לפני שהיא חומקת ועוברת. עוד רגע ישוב המלך בחזרה לארמונו, יושב על כיסא רם ונישא, והולך לשפוט את כל העולם כולו, גדולים וקטנים, ראשיכם, שבטיכם, זקניכם ושוטריכם כל איש ישראל… אז "מלך במשפט יעמיד ארץ", "הוא ישפוט תבל בצדק ולאומים במישרים".
ננצל את ההזדמנות האחרונה של שנה זו, נוריד דמעה נבקש מאת המלך תחל שנה וברכותיה… שנזכה כבר לשנת גאולה וישועה שנת פידיון."זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים"!.
אוי,לו רק נשכיל,נבקש ונתחנן לפני המלך כשהוא עדיין עמנו בשדה. נבקש על הורינו, נתחנן על נפשנו, על טפנו, בנינו ועל דורותינו. ולא נצטרך לבכות לאורך השנה…
"ונצעק אל ה' אלוקי אבותינו" בעודו עמנו בשדה, שישלח לנו את משיח צדקנו שיופיע כאן בקרב מחננו…
היום תברכנו, היום תדרשנו לטובה
ברם עלינו לדעת שאף אם אמנם אלול הוא זמן 'שהמלך בשדה' ומעלתו עצומה עד מאוד, אך תשרי הוא הזמן – של "הביאני המלך חדריו", בו אנו נכנסים לפלטרין של מלך לפני ולפנים. בראש השנה זוכין אנו לעמוד קמיה מלכא. וכפי שדרשו חז"ל (ר"ה יח.) עה"פ (ישעיהו נה ו):'דרשו ה' בהימצאו קראוהו בהיותו קרוב', אלו עשרה ימים שבין ר"ה ליום הכיפורים, שבו קרובים אנו לה' יותר מתמיד, שהרי זוכים אנו להיכנס בתוך הפלטרין. אשרינו מה טוב חלקנו.
ואם רבה כ"כ גודל השעה הזאת – יום ראש השנה – שעומדים אנו בו קמיה מלכא, נשים את הדברים אל לב ונחשב: אם בעת שהמלך בשדה כה גדולה ההזדמנות, א"כ ק"ו בראש השנה, בעת שאנו בתוך הפלטרין עצמו, הלוא בוודאי יש לנו להשכיל לצעוק אל 'המלך' לנצל ההזדמנות להתקרב ולפעול כל טוב סלה.
אם לב טיפש לנו, ולא ניצלנו את ההזדמנות בעת שהמלך היה בשדה, נשכיל מעתה לנצל ההזדמנות הזאת השנית בתוך פלטרין של מלך, הגבוה יותר מעת היותו בשדה. זה הזמן של 'דרשו את ה", לנצל לבקש ולהתחנן אל מלכינו שיושיענו, שתהא השעה הזאת שעת רחמים ועת רצון מלפניך.
נחלץ חושים למלאות אסמינו בכל טוב מאוצרו של מלך – אוצרו של אבינו מלכינו.
נשכיל לצעוק "אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה".
נשכיל לבקש "אבינו מלכנו מנע מגיפה מנחלתך".
נשכיל לדרוש מאת "אבינו"שהוא "מלכינו, שלח רפואה שלימה לחולי עמך".
ובוודאי נפעל בה כל טוב.
בחצוצרות וקול שופר
מובא מרבי סעדיה גאון בטעמי תקיעת שופר, וז"ל: "מפני שהיום תחילת הבריאה, שבו ברא הקב"ה העולם ומלך עליו, וכן עושים המלכים בתחילת מלכותם, שתוקעים לפניהם בחצוצרות ובקרנות, להודיע ולהשמיע בכל מקום תחילת מלכותו עליהם, כן אנו ממליכים עלינו את הבורא ביום זה, וכן אמר דוד (תהילים צח ו) 'בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'", ע"כ.
והנה ידוע שביום הכתרת המלך, ביום שמחת לבו, זורק המלך מתנות לנתיניו… לכן נשכיל לפשוט ידינו בצלותא ובעותא, לקבל אותן המתנות הנשפעות מידי המלך. וכן מובא ב'קדושת לוי' (על הפיוט 'ונתנה תוקף') שבראש השנה, בעת 'ובו תינשא מלכותך', בעת שקוב"ה מחדש מלכותו, אז מחלק מתנות לכל ללא הבחנה אם ראוי לכך, אלא ו'חנותי' 'וריחמתי' אע"פ שאינו הגון וכדאי. ואך כפתי ייחשב זה שאינו פושט יד ואינו מנצל ההזדמנות.
'תקע בשופר גדול לחרותנו, שלח לנו את משיח צדקנו'. אמן!
(נעתק מתוך שיחת גאב"ד 'חרדים')