"אלה המצוות והמשפטים אשר צוה ד'" (לו, יג)
ביתו של רבינו היה פתוח לציבור. רבינו קיבל קהל במסירות נפש במשך שעות רבות ביום ובלילה. גם הרבנית ע"ה מסרה את נפשה למען נשות ישראל ופתחה את ביתה לרווחה.
במשך שנים הם נהגו לצאת בקיץ לחופשה בת יומיים-שלושה בצפת. עד שגם חופשה זו התבטלה. ומדוע? סיפר לי הרב סמוטני, שלפני בין הזמנים נכנס אל רבינו רבי אברהם צבי טויב, שכידוע היה בן בית אצל מרן הרב שך.
כשנכנס אמר לו רבי אליהו מן: "אתה היית כל כך הרבה אצל הרב שך, ובוודאי אתה מכיר סיפורים רבים אודותיו. הואיל ורבי חיים אוהב לשמע סיפורים על הרב שך, ספר לו איזה סיפור מעניין ותחיה את נפשו".
וכך סיפר הרב טויב: פעם שאלתי את הרב שך, מדוע ראש הישיבה אף פעם לא יוצא למנוחה בבין הזמנים, הרי ממילא בתקופה זו ראש הישיבה לא אומר שיעורים?
ענה לי הרב שך: אני יושב בביתי, אנשים באים אלי ומספרים לי את צרותיהם. למי שאני יכול לעזור – אני משתדל לעזור. אך גם אלה שאינני יכול לעזור להם, בכל זאת, עצם הדבר שיש להם היכן לשפוך את הלב, זה קצת מנחם אותם ומקל עליהם. אם כן, איך אפשר לנסוע לנופש?! הרי אם אסע לנופש ויבואו אנשים ולא ימצאו אותי בבית, לא יהיה מי שישמע אותם".
כששמע רבינו את הסיפור, אמר: "אם כך, לא נוסעים יותר לצפת! נישאר בבית כדי לעזור לאנשים לשאת את סבלם". שאלתי את הרב סמוטני, האם הרבנית לא היתה זקוקה למנוחה? מדוע היא לא ביקשה מהרב לנסוע? ענה לי הרב סמוטני: "אכן אמרו לרבנית שתבקש ממנו שלא לבטל את הנופש, אך היא אמרה שמאז שנישאה לרב לא ביקשה ממנו שום דבר"…
להסיר צער מלב יהודי
רבינו, ספר תורה חי, היה עוזב את לימודו ודואג להסיר צער מלב יהודי – "כאשר ישא האומן את היונק"!
היה זה בשעה שרבינו למד עם גיסו רבי יצחק זילברשטיין. למותר לצין את אש התורה שבערה שם באותה שעה, ואת החידושים המופלאים
והנה באמצע הלימוד נכנסה לתוך החדר, הרבנית ע"ה, ועמה בני זוג. מצד אחד הבעל, נראה אברך, ומצד שני אשתו. האשה עמדה ובכתה בכי קורע לב, מרוב בכי לא יכלה לדבר והרבנית דיברה במקומה.
התברר שכשאשה זו התחתנה עם בעלה האברך, היא ידעה שהוא חוזר בתשובה. והנה היום התברר לה שהוא גר צדק. הידיעה הזו זעזעה אותה. אילו היתה יודעת זאת מראש, לא היתה מסכימה להינשא לו. הבעל מצדו מרגיש אשם כי לא סיפר לה על היותו גר צדק. ומנגד, האשה כועסת עליו שהסתיר ממנה את עברו. כך נקלעו שניהם למצב מביך והם לא ידעו את נפשם מרוב צער. אמר הבעל לאשה: "בואי, נלך לרבי חיים ומה שיאמר לנו נעשה". וכך עשו.
רבינו שמע את הדברים ופנה אל האשה בדברי פיוסים: "מדוע את מצטערת? הלא גר צדק הוא לכתחילה שבלכתחילה. דוד המלך מוצאו מרות המואביה שהיתה גרת צדק! שמעיה ואבטליון, שהרמב"ם מונה אותם בין מוסרי התורה, היו גרי צדק. רבי עקיבא היה בן גרים".
גם רבי יצחק זילברשטיין הוסיף דברי עידוד וחיזוק כיד ה' הטובה עליו, ולאט לאט היא נרגעה.
אבל רבינו לא הסתפק בכך. שאל אותה: "נרגעת? ברוך ה'".
עתה פנה אל הרבנית וביקש: "הביאי יין".
הרבנית מיהרה למלא את מבוקשו, ובינתים אמר רבינו לבעל: "דע לך, הרופא אסר עלי לשתות יין, אבל לכבודך אשתה מעט יין". רבינו מזג יין, נטל את הכוס, ברך, שתה מעט, ואז הכריז: "לחיים לחיים, מזל טוב!" ואמר: "נו, נשיר איזה ניגון!" וכל הנוכחים התחילו לשיר לכבוד בני הזוג.
מרן היה כולו תורה, יראת שמים ומידות. דמות האדם השלם. אפשר להצביע על ספר תורה ולומר: קיים זה מה שכתוב בזה. אולם גדלותו בתורה לא יכולה היתה להיות אלמלא המידות הטובות והמופלאות שלו.
נכדו, רבי אליעזר שטיינמן, אמר: "הטוב הזה – זה מה שגידל אותו. יראת השמים עם המידות הטובות ויגיעת התורה – כל השלימות היו ביחד, הם שגידלו את האדם השלם שהיכרנו, אדם שהגיע לפסגות נוראות, שאי אפשר לתארן".
בהזדמנות, כאשר נשאל מרן רבי מיכל יהודה ליפקוביץ אודות רבינו בצעירותו, ציין בין הדברים כי מרן היה אהוב על כולם כבר מילדותו. ובאמת אין פלא בדבר, שהרי מי אינו אוהב אדם שיש בו מידות טובות, ענווה, וכל יחסו אל הזולת הוא יחס של חיבה והערכה מלא בסבלנות?!
הוא היה בגדר סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. חוץ מתורה, עמקות וגדלות, מידותיו הטובות ניכרו בכל תחום. הקדושה, הענוה והמידות הטובות הלכו ביחד – לא היו כאן שני תחומים נפרדים.
כדי להבין את אצילות מידותיו של רבינו אספר מעשה שארע לי עצמי –
באחד הימים בהם הגעתי אל רבינו השתרך לפני הבית תור ארוך שהגיע עד הרחוב. התור התקדם לאיטו, וסוף סוף נכנסתי אל החדר, וראיתי כי לפני ממתינים עוד עשרה אנשים. תוך כדי המתנה נגש אלי הנכד ושאל אם יש לי שאלה לשאול את סבא.
יש לי שאלה", עניתי, אבל יש הרבה ממתינים בתור".
"תשאל. תיגש לשאול", דחק בי, סבא אוהב שאתה שואל".
ניגשתי, אפוא, למרן, ואמרתי "יש לי שאלה".
הוא נשא אלי את עיניו הטהורות, התבונן בי ואמר לי: "כן". פתע פתאום נכנס בי פחד נורא, ובבת אחת שכחתי הכל, כאלו נמחק לי, כל הדיסק… בכל כוחי ניסיתי להיזכר לשם מה באתי, למה אני פה – ושום כלום, עמדתי נבוך ומבולבל, ולא מצאתי שום מילה בפי, גולם בהתגלמותו…
רבינו אמר לי "קח חומש". הוצאתי חומש מהספריה, הנחתי על הסטנדר, ו… לא זכרתי איפה לפתוח… הכל נמחק! התחלתי לדפדף במהירות, אולי אם אראה את הפסוק אזכר במשהו. דפדפתי ודפדפתי… ובינתים עובר זמן. והחדר מלא אנשים, והבושות… אוי הבושות…
בן רגע קלט מרן את הסיטואציה. הוא הצביע על רש"י, ואמר "אתה מתכון לרש"י הזה? שאלה מצוינת! התשובה היא כך וכך, ולפי זה מסבירים כך וכך…" שמעתי אותו עד תום, אמרתי "יישר כוח" ויצאתי, כמעט נמלטתי, משם. האמינו לי, שעד עצם היום הזה איני יודע על איזה רש"י הוא הצביע…
הרי לכם דוגמא חיה של מידות טובות!
ואלו היו מעשים של שיגרה שקרו פעמים רבות. הרגישות של מרן לזולת היתה מופלאה ממש.
באחד הימים נכנס בשעות קבלת קהל בצהרים אב עם בנו בן החמש עשרה. האב אמר שבנו גמר מסכת מגילה, והוא רוצה שהרב יבחן אותו. לא היה מדובר על מבחן רגיל, כמובן, דבר כזה אינו מתאים כשחמישים אנשים נוספים ממתינים בתור. כוונתו היתה, שהרב ישאל שאלה, והנער יענה תשובה, ומכך יצא חיזוק לבן. מובן שבמצב כזה בוחרים את השאלה הכי קלה במסכת מגילה. מהי השאלה הקלה ביותר שאפשר לשאול על מגילה? – על המילים "מנצפ"ך צופים אמרום". מי המציא את האותיות הסופיות? – נביאים.
פנה אפוא רבינו אל הילד: "למדת מגילה? חזרת? אתה רוצה שאשאל אותך משהו? טוב. מי המציא את האותיות הסופיות?"
מרוב לחץ שכח הילד ונאלם דום. רבינו המתין שבריר רגע, ואז אמר "אוי, התבלבלתי, זו גמרא במסכת שבת". כידוע, הדברים מופיעים גם במגילה (ב ע"ב) וגם בשבת (קד ע"א). "נשאל שאלה אחרת", ומיד עבר לשאלה שאותה ידע הילד לענות בשטף.
הרי לכם אדם שכולו מידות!
(מתוך 'ומתוק האור' פניני רבי חיים)