"ויצא יעקב מבאר שבע"
להרבות כבוד שמיים!
זו הייתה סיסמת חייו של אבא, זה היה מהלך חייו וזו הייתה מהותו כולה – מהות של קידוש השם בכל מקום ובכל מצב.
כמה רבים הם האנשים, שדמותו המקרינה של אבא ואישיותו השלמה, סללו להם דרך בעבודת השם!
כמה רבים הם האנשים, שמהם שמענו כי הנהגתו המרוממת בנתה נדבכים באישיותם!
כמה רבים הם בני האדם שאבא שימש להם סמל ודוגמה ל'אדם', לעבד השם, לאיש של 'ממלכת כהנים וגוי קדוש'!
וכמה הרבה דיבר אבא על החובה להרבות כבוד שמיים תמיד, בכל מקום, בכל זמן ובכל מצב – על ידי הנהגה ראויה ודבקות בדרך האמת!
כך היינו שומעים מפיו בכל הזדמנות:
"עמל התורה – זה קידוש השם"
"הארת פנים – זה קידוש השם"
"בין אדם לחברו – זה כבוד שמיים"…
וכך בכל עניין ועניין.
כי כשכל כולך משועבד להשם יתברך, מה הבריות אומרות עליך? "אשרי אביו שלמדו תורה!", "אשרי מי שעמלו בתורה!", "אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה'", "אשריך וטוב לך!"
ואם כן, האם לא כדאי ללכת בעקבותיך?
לראשונה נאלץ אבא לעזוב את ארץ הקודש, בתחילת זמן חורף תשל"ח, בגלל מצבה הכספי הקשה של הישיבה.
לאחר שיצא אבא לחו"ל, דיבר סבא המשגיח (הגה"צ רבי מאיר חדש זצוק"ל) בהתרגשות בפני בני הישיבה: "בְּני, ראש הישיבה, נולד וגדל בארץ ישראל", אמר להם, "עתה, משנאלץ לגלות לארץ העמים, הרי הפסיד את המעלה של עולה תמימה. אם כן, זה מחייב את בני הישיבה להתחזק עוד ולהכיר טובה על כך".
נסתרות דרכי השם. הנסיעה הראשונה ההיא הביאה בעקבותיה נסיעות רבות ברחבי העולם, ובכל ארץ ועיר שאליהן הגיע אבא, השאיר חותם וקידש שם שמיים.
בכל אתר ואתר שביקר, הייתה נוכחותו מפרסמת את מציאות השם ומגדלת את שמו יתברך. אנשים רבים מכל שכבות הציבור, מבני תורה מובהקים ועד רחוקים ומנותקים – דבקו בו וזכו לספוג ממנו התרוממות רוח, קרבת אלוקים, אהבת תורה ואצילות מידות.
אחרי יציאתו של אבא לחו"ל, שאל רבי אחיקם שבח את סבא המשגיח: "מדוע נאלצו גדולי ראשי הישיבות לעקור מישיבותיהם, ולהתגלגל בניכר במקומות רחוקים, בחזרם על פתחי נדיבים, כדי לספק אמצעי קיום לישיבה?
"שמענו על רבי משה מרדכי אפשטיין, ששהה תקופות ארוכות באמריקה, על רבי ברוך בער, ששהה גם הוא באמריקה במשך שנה שלמה, וכן רבי שמעון שקופ, רבי אלחנן וסרמן, רבי אליעזר יהודה פינקל, הרב מפוניבז' וגדולי ישראל נוספים, והדבר תמוה; ברור לכל שראש הישיבה אינו אמור לשמש טבח בישיבה ולא בתפקידים גשמיים אחרים. על אלו ממונים אנשים אחרים, איש איש ותפקידו, וכן יש למנות שד"רים שיהיו ממונים על גיוס הכספים, וכך יוכל ראש הישיבה להתרכז בתפקידו – ללמד ולגדל את התלמידים!".
תשובתו של סבא האירה את ההשקפה האמיתית על הנושא:
"שאלה זו אינה חדשה כלל. ויכוח ישן נידון בה בין ישיבות ליטא לישיבות גרמניה. בגרמניה סברו כי לא ראוי שראש הישיבה יחזר על הפתחים, ועל כן מינו ועד בעלי בתים מיוחד על גיוס הכספים לישיבה. בליטא סברו שהעומד בראש הישיבה ונושא באחריות עליה – הוא שצריך לדאוג אף לאמצעי הקיום שלה, מפני שהאחראי על הממון נעשה לבעל הדעה בישיבה, וראש הישיבה הוא שצריך להיות בעל הדעה בישיבה".
סופו של דבר הוכיח את צדקת השיטה של ישיבות ליטא. בגרמניה השתלטו בעלי הבתים על הישיבות, ובמקומות רבים הביא הדבר לתקלות ולחורבן. אבא ידע כי זהו תפקידו וחובתו, אך התקשה לקבל את ה'גזרה'.
פעם אחת אחרי שובו ארצה משוויץ, כתב אבא מכתב לר' מרדכי שטרלינג, שסייע לו שם רבות. מהדברים שכתב עולה, כי השניים שוחחו ביניהם על העובדה שהטרדה בגיוס הכספים, עלולה לפגוע בהתמסרותו הרוחנית של אבא לישיבה:
"כותב אני המכתב ליל ו' דחנוכה, ייעדתי ערב זה להביא רחשי נפשי לידיד שפתח פתח עבורי בנסיעותי… דבריך ר' מרדכי בקשר להנהגת הישיבה עשו עלי רושם רב… אכן ידעתי שיש סכנה שאשקע בטרדת כלכלת הישיבה על חשבון עבודתי הרוחנית. על כן, בעת שחזרתי לארץ שקעתי בכוח גדול לעבודת הישיבה ובס"ד ובעזרת הר"מים שליט"א, הפחנו רוח חיים בישיבה, וכבר אפשר לסכם שהחודש וחצי האחרונים היו מצויינים בהתמדה ורוח הלימוד…".
מסעותיו של אבא כולם, התאפיינו בטרדה עצומה ובהשקעה בלתי פוסקת, לניצול כל רגע וכל מקום למען המטרה המרכזית של הנסיעה – ה'קמח' של הישיבה. עם זאת, מעולם לא הסיח דעתו מהרבצת תורה, מקידוש שם שמיים ומהטבה עם הבריות. באמנות מיוחדת השקיע מזמנו בשמירת קשרים שנוצרו, בהשפעה רוחנית ותורנית ככל שהתאפשר לו, ואת 'הנפש אשר עשו בחרן' זכינו לראות בעינינו, בביקוריהם בארץ הקודש.
זמירות היו לי חוקיך
אבא ראה בגיוס הכספים תפקיד הכרחי, ועל כן בשהותו בחו"ל היה מפקיר את עצמו ואת צרכיו ומתרכז כל כולו במשימה הגדולה.
מלוויו, שכטבעם של בני אנוש היו מתעייפים לעיתים, היו מתפעלים מדבקותו במטרה, ומשתאים לראות כיצד הוא משקיע את כוחותיו עד כלות כדי לנצל כל רגע, עד שלעיתים לא אכל ולא ישן כמעט, ופניו היו חיוורות מן המאמץ. "הייתי מתחנן אליו שינוח מעט", סיפר אחד מהם, "אך הוא העדיף לדלג על המנוחה. הלילות נוצלו לטיסות ממקום למקום, כדי שבשעות היום יוכל להתרכז בפעילות".
לסובביו הסביר, כי האינטנסיביות המאפיינת את נסיעותיו, נועדה לקצר את היעדרותו מן הישיבה, וכאשר היה מסתיים יום העבודה ולא היה מה לפעול עוד, מייד היה שוקע בלימוד מתוק.
מזמני לימוד אלו היה שואב כוח למלאכה הקשה.
מארחיו בחו"ל מתגעגעים לתמונת ההוד שהייתה מפארת את ביתם בבואו; אבא שקוע בלימוד, צולל בריכוז מוחלט באותיות ובמילים, ונעימה ערבה מלווה את לימודו.
כך בין משימה למשימה, וביתר שאת – ברגע שהסתיימו משימות הנסיעה. אז היה שוקע בבת אחת בעומק הסוגיות ומתחיל בהכנת השיעורים.
באחת מטיסות חזור אלו, שאליהן נלווה רבי אחיקם שבח, שוחח עימו אבא על הסוגיות שבהן עסקו באותה תקופה בישיבה בטבריה. הרב שבח, שהיה מותש מהמסע המפרך, התנמנם קמעה על מושבו…
"ר' אחיקם!", טפח אבא על שכמו, "הרי אנו עוסקים בסוגיות שלך, ועליך למסור עליהן שיעור, מה לך נרדם?!"…
הרב שבח מדגיש כי תופעה זו הייתה קבועה. תמיד כשהיו מסיימים את משימותיהם בניכר, היה אבא דורש ממנו לשקוע בלימוד. "סיימנו!", היה מכריז, "עכשיו נכנסים לסוגיה!".
הוא עצמו היה בסוגיה כל הזמן; שיעורים רבים, לעשרות ולמאות, מסר בכל מקום שאליו הגיע. לעיתים היה מוסר כמה וכמה שיעורים באותו יום, פעמים רבות בלא הודעה מוקדמת, או על נושא שלא עסק בו כלל באותו זמן.
מעולם לא סירב למסור שיעור! אף שהיה טרוד במטרת הנסיעה, והמאמץ שנדרש ממנו היה בלתי נתפס, נענה לכל בקשה למסירת שיעור, שכן ראה בכך שליחות של הרבצת תורה ופרסום שם שמיים ברחבי העולם.
ידידים שפגשוהו בהיותו במרחקים, מדגישים כל אחד בדרכו כי: "ראש הישיבה היה שקוע בלימוד!".
תמונה רבת הוד מצטיירת מזיכרונות אלו:
אבא רץ מפגישה לפגישה, נוסע ממקום למקום, טרוד ועמוס, אולם בין לבין – שוקע בלימוד בכל עת שמתאפשר לו.
ואולם… בעומק הדברים – המציאות הייתה הפוכה, והתמונה האמיתית מפעימה אף יותר:
אבא היה שקוע בלימוד, ובין לבין – התרוצץ והתייגע בגיוס הכספים…
מלך ביופיו
מראהו החיצוני של אבא תמיד אמר כולו כבוד, וכל הנהגתו הייתה מיושבת, מרוממת ומלאת הדר, בכל עת ובכל מצב.
לא תמיד זה היה קל…
ההתרוצצות המעייפת, השיבושים הבלתי צפויים, האכזבות שנחל פה ושם…
אבא חי באמונה פשוטה, שהכול מנוהל בדיוק מופלא ובסדר אמיתי ונכון, ולאור זאת נותר בשלוות הנפש הידועה שלו, גם כשנראה שדברים משתבשים.
לא תמיד כבוד ותפארת היו מנת חלקו. לעיתים אף ספג ביזיונות, אך קיבל אותם באהבה ובאורך רוח.
עם זאת, פעמים רבות זכה לראות בעיניו סייעתא דשמיא מיוחדת.
פעם אחת בדרכו לנמל התעופה, החליט לעבור בבית גביר פלוני שהיה לו קשר עם הישיבה, בתקווה שהלה יתרום סכום נכבד. הוא נכנס אל הבית, והפגישה הייתה מוצלחת מאוד, אך פתאום נכנס בנו של הגביר וצינן את האווירה, ובסופו של דבר יצא משם אבא כשבידו סכום זעום ביותר.
התלמיד שהיה עימו מספר, כי בצאתם מהבית חש אכזבה גדולה וכמעט נשבר, אך אבא קיבל את התרומה בתודה, והמשיך הלאה כאילו לא אירע דבר.
זמן הטיסה התקרב, הנהג טעה בדרכו ואיחר להגיע, והמטוס המריא בלעדיהם…
בשלב זה נשבר התלמיד, וחש כי הוא ניחם על המסע כולו, אך אבא כמו תמיד נשאר מיושב בדעתו, והחליט לנצל את ההמתנה לטיסה הבאה, לביקור אצל גביר גדול המתגורר בקרבת נמל התעופה.
נסיעה קצרה הובילה אותם אל הבית, וכבר מצאו את עצמם בחדרו של אחד מגדולי תומכי עולם התורה, שאותו ניסו לפגוש כמה וכמה פעמים, אך עד כה לא עלה הדבר בידם. הגביר האזין להם בעניין והעניק לישיבה תרומה מכובדת.
"ראיתי כמה שבור היית משרשרת התקלות שחווינו", פנה אבא אל תלמידו כששוב היו בדרכם לנמל התעופה, "אך ראה נא איך הקדוש ברוך הוא מנהל את העולם! הפסדנו את הטיסה, אך פגשנו את הנדיב הידוע, שאותו חיפשנו רבות כל כך…".
בפעם אחרת ביקש לקבוע פגישה עם גביר מסוים, והגביר ביקש להיפגש בבית הכנסת לאחר תפילת שחרית. אבא הגיע למקום עם מלווהו הרב ליכטנשטיין (כיום דיין חשוב בלונדון), והשניים המתינו עד סיום התפילה. לאחר התפילה הורה להם הגביר להמתין חצי שעה נוספת, עד שיסיים את סדר לימודו היומי…
והנה לאחר הטרחה וההמתנה הממושכת, נתן להם הגביר סכום מזערי ביותר.
הרב ליכטנשטיין לא ידע נפשו מרוב צער ועגמת נפש, ומרוב ייאוש ביקש לפרוש מהמלאכה…
"הרי קבענו פגישה עם גביר נוסף", אמר לו אבא, "איננו יכולים לבטלה!".
אצל הגביר השני התקבלו השניים בחמימות גדולה, והוא נתן להם סכום מכובד במיוחד.
"ראה נא", אמר אבא למלווהו כאשר יצאו מבית הגביר, "אילו היה הסכום הגדול מתחלק בין שני הגבירים, ודאי היינו מרוצים משתי התרומות הנכבדות. אולם השם גזר שנקבל את הסכום הזה בעבור הישיבה, וגם מעט ביזיונות בעבור עצמנו…".
והיה ברכה
אבא סיפר שבאחת מנסיעותיו הראשונות, כאשר שהה בחו"ל עם רבי שמחה וסרמן, פנה אל רבי שמחה ואמר לו: "כדאי ללכת לפלוני, ממנו נוכל לקבל סכום נכבד". "אל לנו לחשוב באופן הזה", הגיב רבי שמחה מייד, "כאשר אני הולך לאנשים, אני חושב מה אני יכול לתת להם ולא מה אני יכול לקבל מהם"…
הדברים חלחלו לעומק ליבו של אבא, עד שהיו למהותו ממש. תמיד מצא אבא זמן לעזור לאחרים ולשמחם, אף בהיותו טרוד עד מאוד בגיוס הכספים.
כך התבטא אחד מתומכי הישיבה: "דעו לכם! יותר ממה שראש הישיבה קיבל במסעותיו בחו"ל, נתן הוא לאחרים!"…
(מתוך פרקי הספר החדש העומד לצאת לאור אי"ה)