אליעזר (לייזר) רוט
הימים הם ימי 'בין הזמנים' וזמן שמחתינו, והנה התגלגל לפתחנו סיפור נפלא, שיש בו כדי לחדד מאוד את העניין של הזהירות במעשים שאנו עושים, גם אם הם לשם שמים, כדי לוודא שאכן הם נעשים על פי ההלכה ובמסגרת המותר.
את הסיפור שמענו מפיו של אחד מתלמידיו של הגאון רבי שלמה קוגל שליט"א, ראש כולל במודיעין עילית ומגיד שיעור בישיבת 'קריית מלאכי' ובישיבות נוספות, העוסק זה רבות בשנים בקירוב רחוקים ובהשבת לב בנים על אבותם.
הרב קוגל שליט"א סיפר את המעשה כבר לפני כמה שנים, אבל גם ספר תורה שבהיכל תלוי במזל, וכעת נתמזל מזלו של המעשה הנפלא הזה, בהשגחה פרטית מופלאה, להתפרסם ברבים. וכך סיפר הגר"ש קוגל שליט"א לתלמידיו:
"מעשה באחד מבעלי התשובה שזכיתי לקרב לדרך התורה והיראה, שאחד מילדיו לא התחבר כל כך לעניין של שמירת המצוות, וכמה שאביו ואמו ניסו להכניס אותו תחת כנפי השכינה, ולהראות לו את האור שבתורה ובקיום המצוות, הם לא הצליחו.
"הילד גדל בתחילת חייו כילד שאינו שומר מצוות, וכיוון דטעם טעם איסורא, כמו שאומרת הגמרא, הוא כבר לא רצה לחזור למוטב. כמובן שכשהוא היה בבית ההורים, נאלץ קצת לשמור על הכללים הבסיסיים בבית, אבל לא היתה קבלה אמתית של עול תורה ומצוות.
"אביו היה מאוד מאוד שבור מכך, והוא ביקש ממני כמה פעמים שאני אשתדל לקרב את בנו כמו שקירבתי אותו עצמו. 'מסתבר שחינוך חרדי הוא לא הצליח לקלוט', אמר האב בצער, 'אולי אם ידברו אליו כמו לכל נער חילוני, יש סיכוי שהוא כן ישמע ויקבל ויטיב את דרכיו. ואכן נפגשתי אתו כמה פעמים, אבל הוא בא לפגישות הללו באילוץ, ולא היה פתוח לשמוע ולקבל. ברגע שהוא קצת התבגר והיה ברשות עצמו, יצא הבחור להתגורר עם חברים באזור פרדס כץ בבני ברק, ופרק מעליו כל עול רח"ל'.
"אבא שלו התקשר אלי בדמעות. 'הרב קוגל, אתה הראית לי את הדרך, אתה הארת לי את החושך בו הייתי לפני שנים. אני מתחנן אליך שתציל גם את הבן שלי מרדת שחת. אתה חייב לעזור לי…'.
"החלטתי לקחת את המקרה הזה כפרויקט אישי. יצאתי למוקדי ההתאספות של הבחורים מהסוג הזה, באזור קריית הרצוג ופרדס כץ, חיפשתי אותו ערב אחרי ערב, אבל לא מצאתי אותו. ככה במשך מספר שבועות ואפילו שלושה וארבעה חודשים, המשכתי בחיפושים, עד שנואשתי. הבחור איננו. לא מצאתי אותו בשום מקום.
"עברה תקופה, והנה אני צועד ברחובות בני ברק, עובר ליד 'איצקוביץ', ולפתע צדה את עיני מכונית מוכרת שעמדה בחניה.
"היתה זו המכונית של אותו בחור…
"שמחתי מאוד! הנה, הבחור נפל לידי. בטח יחזור עוד כמה דקות מהחנות שאליה נכנס כדי לקנות משהו, ואני אתפוס אותו בהפתעה, אולי אצליח להשפיע עליו שיבוא לפגישה יותר רצינית…
"לרגע לא חשבתי שהוא נכנס לתפוס 'מנחה קצרה' באיצקוביץ… ומאוחר יותר התברר לי שבאמת לא טעיתי…
"נשענתי על עמוד סמוך, וארבתי לו בציפייה שישוב למכונית, ואולי גם ישוב לדרך התורה…
"רבע שעה חלפה, ולבחור אין שום זכר. חצי שעה, שלושת רבעי שעה. מזג האוויר הבני ברקי הוא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה, ואני עמדתי שם, מתבשל בבישול איטי…
"התחלתי להסתובב מסביב למכונית המוכרת כל כך ו… גיליתי דבר מדהים. החלון היה פתוח לרווחה, ודרכו יכולתי לראות שעל הכסא מונח תיק, וממנו מציצה חבילה של שטרות.
"גלגלי המחשבה התחילו לעבוד במהירות. רעיון מבריק עלה במוחי.
"הרי להשאיר ככה כסף זה חוסר אחריות, מישהו עלול לגנוב לו את התיק עם הכסף, לכן אם אני לוקח לו את התיק הזה על כל תכולתו, על מנת להחזיר לו בהמשך, זה ממש בבחינת 'השבת אבידה'…
"פנטסטי! הוא יבוא אלי הביתה כדי לקבל את הכסף, ובבית אני אמתין לו עם כוס קפה מהביל, עוגיות מאפה בית, ופירות ארץ ישראל. כך אוכל לזכות אותו בכמה וכמה ברכות הנהנין, וגם להשמיע לו קצת דברי מוסר וכיבושין שאולי יחזירו אותו הביתה, לאביו שבשמים…
"כבר הושטתי את ידי לקחת את התיק, אבל אז התעורר בי ספק.
"אולי אסור לעשות את זה? הרי אסור לגנוב כסף מהחבר גם לא כדי להקניט אותו, גם כשמלכתחילה אני מתכוון להחזיר לו אחרי שתי דקות, הדבר אסור.
"אני רוצה לזכות פה במצוות 'השבת אבדה' או במצוות 'והשיב לב בנים על אבותם'? כי אם זה השבת אבדה פשוט שמותר לי לקחת את התיק, אבל אם זה 'השבת לב בנים', מי אומר שמותר לגזול כדי לקיים את המצווה הזאת?
"מה עושים? התלבטתי מאוד, ולשמחתי ראיתי חבר טוב שמתקרב אלי, יהודי ירא שמים שאני סומך עליו בעיניים עצומות. ביקשתי ממנו שיחליף אותי בשמירה למשך כמה דקות, ויוודא שאף אחד לא נוגע בתיק, מלבד בעל הרכב עצמו.
"'אם הוא יבוא, תגיד לו שקוגל רוצה לדבר איתו', אמרתי לו.
"כל עוד רוחי בי רצתי לבית דינו של מרן הגאון רבי ניסים קרליץ זצ"ל השוכן בקרבת מקום, נכנסתי לרבי ניסים ושטחתי בפניו את שאלתי: יש כאן מצווה של השבת אבידה, ולא זו בלבד אלא שכך אני גם אוכל לנסות להחזיר אותו בתשובה…
"רבי ניסים ענה לי על אתר: 'זו בדיוק הבעיה. אתה רוצה להחזיר אותו בתשובה, אתה לא מחפש פה את ה'השבת אבידה', ולכן אין לך רשות לקחת את הכסף'.
"אמרתי לרבי ניסים שאני לא אוכל להמתין שם כמה שעות, הרי יש לי סדר יום, יש לי דברים שאני חייב להספיק, שיעור למסור ועוד…
"הגר"נ קרליץ אמר לי: 'תדחוף את התיק קצת שיהיה על רצפת הרכב, אף אחד לא מציץ לתוך מכוניות ולא יגנבו את הכסף. ברגע שהתיק יהיה על רצפת הרכב, אתה קיימת את מצוות 'השבת אבידה', וגם נמנעת מאיסור גזל…'.
"בחזור הפסיעות שלי היו קצת פחות נמרצות. הרגשתי שסתם עמדתי שעה בחוץ, אני לא אפגוש את הבחור הזה, ולא אוכל לדבר אתו…
"הגעתי לרכב, שחררתי את החבר שהפקדתי על השמירה, ו… הוצאתי מהכיס דף ועט.
"התחלתי לכתוב לו: 'דע לך ידידי היקר שאני מחפש אחריך כבר תקופה… אני ראיתי את האוטו שלך כאן והחלטתי להמתין שתבוא, אבל עבר זמן רב, ופתאום גיליתי שהחלון פתוח, הצצתי וראיתי את התיק עם הכסף… חשבתי לקחת את הכסף ולהשאיר לך פתק שתבוא אלי הביתה לקחת, שם אוכל לדבר אתך ולנהל אתך את השיחה, שאני כל כך רוצה לנהל אתך כבר מספר חודשים…
"אבל אנחנו יהודים, אנחנו לא עושים דברים כאלו אם יש חשש שהם מנוגדים להלכה. הלכתי לרבי ניסים קרליץ שבית הדין שלו כאן לא רחוק, והוא אסר עלי לקחת את הכסף. הוא אמר לי לדחוף את התיק לרצפת הרכב, ולוותר על הפגישה איתך… אז אני רוצה להגיד לך שני דברים: קודם כל תשתדל לסגור את החלונות של הרכב כשאתה מחנה אותו, שלא ייגנבו לך חפצים חלילה.
"דבר שני, תדע שאני מחפש אותך כבר הרבה זמן, ואני מאוד רוצה שתבוא אלי או שתתקשר ונוכל לשוחח כמו בני אדם. יש לי הרבה מה להגיד לך, ואני הבטחתי לאבא שלך שאני אשתדל לדבר אתך. אתה לא חייב לי כלום ואני לא יכול להכריח אותך, אבל אם אתה רוצה לדבר איתי, אני מאוד מאוד אשמח".
"תחבתי את הפתק בתוך התיק שלו, בצורה שהוא בוודאי ירגיש בו ברגע שיראה את התיק, הנחתי את התיק על רצפת הרכב, והלכתי.
"הייתי בטוח שהוא לא ייצור איתי קשר. אני מכיר את הבחור, הוא לא אוהב להתעמת ולהתווכח. הוא אוהב לקבל החלטות לבד, ולא רוצה שיעזרו לו לראות מה נכון ומה לא נכון…
"להפתעתי הרבה, בשעות הערב הוא נקש על דלת ביתי ונכנס.
"פניו היו רטובות מדמעות. הוא בכה בכי מטלטל. לא חמש דקות ולא עשר דקות. הבחור בכה בכי אמיתי שלא נגמר. ניסיתי לדבר אתו אבל הוא פשוט השתנק.
"כמובן הגשתי לו כוס מים וישבתי, הבטתי בו וחיכיתי שיירגע מעט ונוכל לדבר. רק אחרי שנרגע, הוא הסביר את עצמו…".
**
"תשמע כבוד הרב", אמר הצעיר, "אני אף פעם לא התחברתי ליהדות, לא לתורה ולא למצוות. אני נולדתי חילוני גדלתי כילד חילוני, ופתאום ההורים שלו עברו צד ונהיו חרדים. זכותם. אני לא אומר להם מה לעשות אבל שגם הם לא יגידו לי.
"אני מכבד אותם מאוד, אבל שלא יגידו לי מה לאכול ועם מי לדבר, אילו בגדים ללבוש ולאיזו מוזיקה להאזין…
"ככה אני חיי חיים מלאי ריגושים, אני עושה מה שלבי חפץ ואף אחד לא מתערב לי בחיים.
"אבל מה? יש דבר אחד שאין שם, בעולם החומרי שבו אני חי. אין אמון בין אנשים… אני לא סומך אפילו על החברים הכי טובים שלי. אם אני הולך לטיול עם חברים, אני תמיד אזהר על הכסף שלי, שאף אחד לא יגנוב לי, גם אם הוא החבר הכי טוב. כי אני יודע שברגע שתהיה לו הזדמנות, הוא לא יהסס לקחת לי כסף, כשהוא חושב שאני לא אשים לב.
"אני לא מדבר על זה שלפעמים משתמשים זה בחפציו של זה בלי לבקש רשות, ואם שוברים בטעות או מקלקלים, לא טורחים ליידע ולשלם על הנזק. אין שום כבוד לכסף של הזולת. הולכים ברחוב, אני יכול לראות את החברים שלי פתאום שוברים רכוש, מתייחסים בזלזול לרכוש ציבורי ולרכוש פרטי של אנשים אחרים. אבל אם מישהו יגע במשהו ששייך להם, אוי ואבוי.
"כל הזמן מנקרת לי בראש מחשבה על כך שכשלמדתי בחינוך החרדי, היה כבוד לכסף של הזולת. יכולתי להשאיר חפץ על השולחן ולדעת שאף אחד מהחברים לא יגע בו. החדירו את זה בחינוך החרדי מגיל צעיר מאוד.
"כשנכנסתי לאוטו שלי, ראיתי את התיק עם הכסף ואת המכתב שהשארת לי… הרגשתי שזרם אדיר של חשמל מכה בי.
"'טיפש!', כך צעקתי על עצמי, 'תראה איפה אתה חי! תראה על מה ויתרת! יש כאן בנאדם שכל מה שהוא רוצה זה לדבר איתי, חודשים הוא מחפש אחרי, הוא השקיע הרבה מאוד זמן וכסף בחיפושים, הוא רוצה להחזיר אותי בתשובה, ואני יודע שזה הדבר הכי חשוב לו בחיים, להחזיר עוד יהודי בתשובה, הוא עמד שעה וחצי בשמש בשיא הקיץ של בני ברק, וחיכה לי, כל כולו מלא רצון עז לתפוס אותי, הוא מוכן לעשות בשביל זה את הכל.
"היתה לו הזדמנות פז, לקחת את הכסף שלי, ולהודיע לי שאבוא לאסוף אותו מתי שאני רוצה…
"אבל בגלל החשש מ'איסור גזל' הוא לא נגע לי בכסף!
"אני מוותר על השהייה בחברתם של אנשים כל כך איכותיים, שחיים בצורה כל כך נכונה וישרה, וכל זה בשביל מה? בשביל להשתולל עם חברים שאני לא יכול לסמוך עליהם? חברים שאני יודע שברגע שתהיה להם הזדמנות לעקוץ אותי ולקחת מכספי, הם לא יחשבו פעמיים אם לנצל אותה או לא???
"לא הצלחתי להירגע. מאז אני בוכה ובוכה. איזה טיפש אני, איך יכולתי לוותר על כל זה ולחפש לעצמי חיי שקר ורעות רוח, חיים ריקים מכל תוכן.
"עכשיו אני עומד כאן, בבית שלך, ומתחנן אליך, כבוד הרב, יש לך כמה דקות כדי להדריך אותי איך אני מתחיל לחזור בתשובה? מה הדבר הראשון שאני צריך לעשות, איך אני יוצא מהבור הנורא הזה שהפלתי את עצמי לתוכו…".
**
"כשסיפר מרן הגר"ש קוגל את הסיפור", מסיים תלמידו, "הוא אמר לנו שהמסר המרכזי שהוא הוציא מהסיפור הזה, הוא שאדם צריך לחשוד בעצמו… לא לסמוך בעיניים עצומות על שיקול הדעת של עצמו. הרי הוא היה בטוח שיש כאן מצוה, ואם לא היה עוצר לרגע, היה עלול להיכשל בגזל חלילה וחס. אבל הוא חשד בעצמו, והלך לשאול את הגר"נ קרליץ.
"התשובה של הגר"נ קרליץ גם היא מחדדת כאן את העניין של חובת האדם בעולמו. מה התפקיד שלנו? קודם כל לא לעשות איסורים. לא עושים 'מסחר' בעבירות כנגד מצוות, ולא עושים גם לא 'עבירה קטנה' כדי להרוויח מצווה גדולה. מה שאסור אסור, ולה' הישועה…
"ובסופו של דבר, אפשר ללמוד מהסיפור הזה, את הרעיון שאנחנו צריכים לחיות על פיו. מקיום מצווה לא מפסידים, מהימנעות מעבירה לא מפסידים. הקב"ה אומר 'אין אדם שומע לי ומפסיד', חז"ל הקדושים אומרים שכל הנוטל עצה מן הזקנים אינו נכשל. הרי גם אם הבחור היה מגיע אליו הביתה כדי לקבל את הכסף, הסיכוי שהשיחה הזאת היתה משפיעה עליו היה נמוך למדי. בסופו של דבר, דווקא ההימנעות מעשיית המעשה הבעייתי, היא זאת שהחזירה את הבחור לחיק אבינו שבשמים…
"זה מוסר השכל לכל החיים. ידוע מאמר צדיקים שאומרים בשם הבעל שם טוב הקדוש, על דברי הגמרא ש'שוחט חייב משום צובע'.
"אומר הבעל שם טוב הקדוש, ש'שוחט' הכוונה ליצר הרע, שגם בפיוט 'חד גדיא' הוא מוזכר כשוחט, הוא יצה"ר הוא שטן הוא מלאך המוות. ולכאורה למה היצר הרע נענש, למה יבוא הקב"ה וישחט את השוחט? הרי הוא עושה את תפקידו להחטיא בני אדם… אלא התשובה היא, שהיצר הרע חורג מהתפקיד שלו ו'צובע', הוא גורם לבני אדם לחשוב שהם עושים מצווה, כשבעצם הם עושים עבירה. על זה הוא חייב, משום צובע…
"והדרך להימלט ממנו היא רק על ידי שהאדם חושד בעצמו, בודק את עצמו, נזהר במעשיו ושואל את גדולי התורה כשיש ספק. רק כך אפשר להינצל מעצת היצר ולזכות לחיי העולם הבא".