"והאמין בד' ויחשבה לו צדקה" (טו, ו)
"מאז ומתמיד הייתי מתפלא למה מכנים למצוה זו 'אמונה', שהרי בפשוטו הוי מהמושכלות הראשונות, דאי אפשר לעולם בלי מנהיג, וגם מבשרי אחזה אלקי, והחכמה הנפלאה שבכל יצור קטן אין להעריך וכל שכן החכמה ביצירת האדם, ואיך אפשר שכל זה ללא מנהיג…
ושאלתי זאת למרן הגאון הגדול ר' יצחק זאב סולובייצ'יק זצוק"ל, ואמר לי, שגם הוא התקשה בזה ושאל זאת לאביו הגר"ח זצוק"ל, ואמר לו, שודאי עד כמה ששכל האדם מגעת הוא מושכל ואין זו אמונה, והיא ידיעה, אבל חיוב האמונה מתחיל ממקום שכלה שכל האדם"
(אבי עזרי הל' תשובה פ"ה ה"ה).
דברים אלה אשר כתב מרן בספרו, לא היו בבחינת תיאוריה מופשטת, כקושיא שמקורה בחריפות השכל, אלא דברים היוצאים מן הלב, דברים שהיו נסוכים ברמ"ח איבריו. אצל מרן לא היתה האמונה בגדר 'מצוה' שיש לקיימה אלא מושכל ראשון ממש. הוא חי את האמונה בכל חושיו. היא היתה נסוכה בעצמותיו, עד שהיה תמיה, כיצד יתכן אדם בר דעת שאינו מאמין באמונה שלמה?!
בכל דבר ראה מרן את היצירה הנפלאה של הקב"ה. כשאכל תפוח פנה אלי ואחר: "תראה איזה פלא, יש בתפוח מספר גרעינים מכל גרעין בודד יוצא אילן גדול שמניב בכל שנה מאות מאות של פירות מתוקים לחיך, אשר כל אחד מהם יכול להוציא אילן עם מאות פירות יפים לעיניים ותאווה לבני אדם". על ענין זה דיבר עימי בהתלהבות בכל הזדמנות.
מרן לא נמנע לחזור על אותם דברים שוב ושוב. הוא לא התכוון להשמיע אותם לאחרים בלבד, בראש ובראשונה הוא ביקש לשננם לעצמו. כך היה חוזר לפני התפילה, אמר לעצמו: "אני צריך להבהיר לעצמי את האמונה שבלב, לפני שאני מתחיל להתפלל"…
"התיישבתי בפינה של בית המדרש, חשבתי על הבריאה הנפלאה והמושלמת, כיצד נעשתה. התחלתי לדבר אל עצמי: איזה הבל-רוח היא רעתם של אותם הכופרים, החושבים כי העולם נברא מעצמו על ידי התפוצצות של חומרים וכו'! שהרי נוסף על הקושיא מהיכן באו החומרים הראשונים, נשאלת השאלה, כיצד יתכן שמהתפוצצות זו יברא עולם שלם, מדוייק להפליא? מרחק השמש מכדור הארץ הוא בדיוק כפי הנצרך. אילו היתה קרובה יותר אפילו מעט, היה כדור הארץ נשרף. וכמו כן, אילו היתה מעט יותר רחוקה, היתה הארץ קופאת מבלי חיים על פני האדמה. יתרה מזאת, צריך להיות מטורף כדי לא להרגיש בחוש את האמונה העולה מן החכמה והמדע".
רק אחרי שחזר ושינן את כל זאת התחיל מרן להתפלל.
כיצד זכיתי לחבר את ה'אבי עזרי'?
לפעמים כשנכנסתי למרן, מצאתיו יושב ומעיין בספרו "אבי עזרי". מרן היה פונה אלי ואומר לי בזה הלשון: "פליאה היא בעיני, מהיכן היה לי הכוח לחדש החידושים ב'אבי עזרי'. אינני יודע מהיכן חידשתי את כל זה. גם אני מתפלא מנין לקחתי את הבקיאות לדעת את כל המקורות שאני מביא בספר".
לא הבנתי את כוונתו, מדוע הוא מתפלא על זה, הלא הוא טרח ועמל, וחידש מתוך יגיעה. ברוב ענוותנותו היה בטוח, כי בכוחות עצמו אין הוא מסוגל לחדש את החידושים הנפלאים שבספר אבי עזרי", ולכן תלה את חידושיו הטובים בסייעתא דשמיא, כמו שאמר החכם במגילת קהלת (ב,כו) "כי לאדם טוב לפניו נתן חכמה ודעת ושמחה".
את יסודות הענין שמעתי מהחזו"א בשיחה ארוכה שקיימתי עמו, הוא ביאר זאת בדברי חז"ל (ע"ז כ:) "תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביא לידי זריזות וכו' עד רוח הקודש ותחיית המתים", כי אדם שעמל בתורה בכל כוחותיו, ה' נותן לו חכמה ודעת וכו', אבל אם אינו עמל לפי כוחו, אין ה' עוזר לו. בדברים אלו ניתן ליישב את פליאתו של מרן.
כבר הזכרנו כי כאשר מרן זכה לקבל הסכמה נדירה ממרן הגרי"ז מבריסק, על ספרו אבי עזרי הוא לא רצה להדפיסה. למרות שנקל לשער, כי כל אדם אחר היה מזדרז להדפיס הסכמה מעין זו בראש ספרו, הבין הגרי"ז, כי מרן בגודל ענוותו אינו מסוגל לפרסם את ההסכמה, הוא שלח איפוא את בנו למרן כדי למסור לו כי רצונו שידפיס את ההסכמה, ולא יעלים אותה…
מופיע בשערי תלמוד תורה "רזילי"
ברוב ענוותנותו, לא היה נוהג מרן להזמין מישהו אליו. כשהיה זקוק למישהו, אמר לכל היותר: "תמסור לפלוני, שאם במקרה יהיה כאן בסביבה, ברצוני לדבר איתו", אך לבקש מאדם לבוא אליו – דבר זה לא היה קיים אצלו.
כשהיה למרן עניין כלשהו לדבר עם האדמו"ר מויז'ניץ, נהג תמיד ללכת אליו. דבר זה גרם לאדמו"ר אי־נעימות גדולה. והוא ביקש, שיודיעו לו מראש על בואו של מרן, כדי שיכול הוא לבוא אל מרן, אך מרן לא הסכים בשום אופן. זו היתה דרכו. אם הוא מבקש להיפגש, הוא צריך ללכת. ולא רק כאשר היה מדובר בגדול כמו האדמו"ר מויז'ניץ, אלא כך נהג עם כולם.
פעם כיתת מרן את רגליו לתלמוד תורה "רזילי", כדי לסדר שיקבלו שם ילד מעדות המזרח. כששמעתי על כך, שאלתי את מרן, למה היה צריך ללכת בעצמו, הרי היה יכול לבקש ממני, או מן הנכד שילך בשמו, וכי כך לא היו מקבלים את הילד? – אך מרן הלך בעצמו, כי כל ילד נחשב אצלו כבנו, ובשביל בן הולכים לבד. מרן היה יכול גם לבקש מן המנהל שיסור אליו, והיה זה כבוד גדול בעבור המנהל, אך ברוב ענוותנותו לא היה מסוגל לבקש שיבואו אליו.
האדמו"ר מויז'ניץ נאלץ לסדר קידושין
כאשר נישאה בתי לחתני רבי יהודה אריה שווארץ, כיבדתי את מרן בסידור חופה וקידושין, הן מפני שתמיד הוא סידר קידושין אצל ילדי, והן מפני שהיה ראש הישיבה של חתני.
בלילה שלפני החתונה שלח אלי האדמו"ר רבי חיים מאיר מויז'ניץ, שניים ממשמשיו, להודיע שהוא יבוא לחתונה. באותו הזמן כבר היה האדמו"ר חולה ומרותק לכיסאו, והיות שידעתי כי מבחינה רפואית לא יתאפשר לו לבוא לחתונה, לא הלכתי אליו להזמינו אישית, רק שלחתי לו הזמנה מודפסת, כמו ששלחתי לכולם.
פליאתי היתה גדולה, שאף על פי שלא הזמנתי אותו אישית, הוא חושב להגיע. אמרתי לגבאים שאני מופתע, ומרגיש מאד לא נעים, שלא הזמנתי אותו באופן אישי. שאלתי אותם מה עלי לעשות כעת, והוספתי שכבר חילקתי את כל הכיבודים, כך שאיני יודע אפילו במה לכבד אותו.
הגבאים אמרו לי: "מה שתעשה – זה עניינך, אבל מידת דרך ארץ מחייבת, שתבוא עכשיו עם המחותן, רבי משה שווארץ כדי להזמין את האדמו"ר באופן רשמי". הלכנו אל האדמו"ר, והוא צחק ואמר: "אני יודע שלא הזמנת אותי, אבל למרות זאת אני בא". הוא הסביר שהוא בא בגלל הידידות, בגלל הכרת טובה וכו'.
היתה לי בעיה, כיצד להסתדר עם הכיבודים. יכולתי לתת לו רק אחת מברכות הקידושין, שאין זה לפי כבודו, אך לא היתה לי ברירה. עמדנו כבר לפני החופה, והנה אנו רואים את האדמו"ר נישא על כסאו בידי משמשיו, בלוויית חסידים רבים.
מרן ראה אותו, ומיד ניגש אליו ואמר לו: "רבי, אתם תהיו מסדר הקידושין!". ענה לו האדמו"ר: "אני לא אהיה מסדר קידושין. אני בטוח שכיבדו אתכם בסידור הקידושין, שאם לא כן, כיצד יכולים אתם לכבד אותי"… מרן השיב: "רבי, אתם תסדרו קידושין", ועמד על כך שכך יהיה. לבסוף הבין הרבי, שאם מרן החליט שכך יהיה – שום דבר לא ישנה את דעתו, והוא אכן סידר קידושין.
מרן הבין מיד כשהרבי הגיע, שאין לי כיבוד עבורו, כי איזה כיבוד אפשר לתת אם לא סידור קידושין, ובכל כוחו 'כפה' עליו להיות מסדר הקידושין. החסידים התפעלו מאד מזה, וכבודו של מרן עלה בעיניהם.
קירבתו לילדי ישראל
פן מיוחד בענוותנותו של מרן היה יחסו לילדים. הוא לא היה זקוק 'לרדת' אליהם, כי מעולם לא גבה לבו ולא רמו עיניו להרגיש במשהו יותר מהם. פעמים רבות התיישב עם ילדים והשתתף במשחקיהם… כשדיבר בפני ילדי תשב"ר, בהזדמנויות שונות, דיבר בשפה שלהם, מלב אל לב, ודבריו עשו עליהם רושם בל ימחה.
כאשר נכנסו אליו עם ילדים קטנים כדי לקבל ברכה, נהג מרן לחלק להם סוכריות (אשתי נהגה להביא בשבילו משוויץ כמויות גדלות של סוכריות ושוקולד בהכשר מהודר, ומזה היה מרן מחלק לילדים).
מרן לא הסכים, שמישהו יגש לארון כדי להביא לו את השוקולד, כפי שנוהג כל אחד מאיתנו. וכי מי קם בשביל ילדים קטנים?… הוא קם בעצמו, למרות גילו המתקדם ולמרות חולשתו, ניגש לארון, הוציא את הממתקים ונתן אותם לילדים.
פעם אמר לי מרן: "אתה יודע, ר' שלמה, יש לך בן בעל דרך־ארץ גדול, אני מתפעל ממנו".
שאלתי אותו, במה ראה שהוא בעל דרך ארץ, והוא השיב לי: "בנך תמיד מקדים לי שלום. אני משתדל מאד להקדים לו שלום, אך אני לא מצליח, כי כבר מרחוק הוא אומר לי שלום".
לא ידעתי באיזה בן מדובר. בירור קצר העלה, כי מדובר בבני הצעיר רבי אברהם ישעיהו, שלמד אז בכתה ד' בתלמוד תורה 'תורת אמת' ברחוב וסרמן (בו התגורר מרן באותה העת). הוא פגש את מרן לעיתים קרובות, ותמיד הקדים לו שלום.
אין מילים ישוכלו להגדיר ענווה כזו. מרן מתפעל מכך שילד בן תשע מקדים לו שלום, והוא אינו מצליח להקדים לו שלום…
"רציתי לבוא בעצמי לאחל לכם שנה טובה"
הזכרתי מעשה מרגש, שבכל פעם שאני מספר אותו אני מתרגש עד כדי דמעות. אם לא שבדידי הוה עובדא, לא הייתי מאמין.
בערב ראש השנה, הטלפון בביתי, ומעבר לקו אמרו, שהרב שך רוצה לדבר עם הרב לורינץ. ניגשתי לטלפון ומרן היה על הקו, ואמר לי בהאי לישנא: "אני רוצה לאחל שנה טובה – לך, לרבנית שלך, לילדים ולכל המשפחה". הוא סיים את ברכתו והוסיף "רציתי לבוא אליך באופן אישי לאחל לך שנה טובה, כי כך זה צריך להיות, אני חייב לבוא אליך באופן אישי. אבל מה לעשות, אני כל כך חלש, שאינני מסוגל לעלות לירושלים. אני מתנצל על כך, ומבקש את מחילתך".
התחלתי לבכות, התביישתי מעצמי.
אחר כך שמעתי את מרן אומר לר' דוד צימרמן: "תשאל אותו האם הוא שמע היטב את כל מה שאמרתי לו. הרב צימרמן שאל אותי, והשבתי ששמעתי כל מילה. מרן הוסיף ושאל, ואני שומע אותו ברקע: "האם הוא שמע שאני רציתי לבוא באופן אישי, והייתי מחוייב לעשות זאת, רק שאינני יכול לעשות זאת בגלל החולשה ואני מבקש את מחילתו?" הרב צימרמן העביר לי את השאלה, אמרתי לו: "שמעתי! מרן רצה לוודא, ששמעתי שהוא מבקש להתנצל על זה שהוא לא בא".
לאחר שווידא ששמעתי כל מילה ,לקח מרן שוב את השפופרת ואמר: "עכשיו אני רוצה לאחל לכם עוד פעם שנה טובה בשבילך וכו'".
סיפרתי זאת לבני ביתי בדמעות, אין צורך לספר איזה רושם עשה הדבר על בני הבית.
לבי נשבר בקרבי. ענווה עד כדי כך, קשה להאמין… אבל למרות שהציבור יתקשה להאמין אני חייב לפרסם זאת, יש בסיפור זה תועלת גדולה מאד. תארו לעצמכם, אילו הייתם שומעים את מרן אומר לאדם פשוט: "רציתי לבוא? כי הוא חושב שאולי, אולי עשיתי למענו משהו… והלא האמת היא, כי למענו לא עשיתי אף פעם שום דבר, הוא לא היה זקוק לשום דבר… אלא אולי משום שעשיתי למען הציבור… ועל זה צריך מרן לבקש מחילה ולהתנצל – לא יאמן!
את העובדות הנ"ל לא קראתי ולא שמעתי מאחרים. בדידי הווה עובדא, ואני פשוט יצאתי מכלי. היכן ראינו התבטלות כזאת? שאלתי את עצמי, אם כך מתנהג רבן של ישראל – כיצד אני צריך להתנהג … אנחנו כל כך מקפידים על הכבוד שלנו, חושבים שמגיע לנו וכועסים כאשר מרגישים מקופחים. נדמה לי שמי שחי בסביבתו של מרן – ענין הגאווה וההתנשאות 'נשבר' אצלו. לא יתכן אדם, שראה את ענוותנותו של מרן ונשאר עם הגאווה הגסה שלו.
(קטעים מלוקטים מתוך הספר 'במחיצתם')