עברנו את ראש השנה בסייעתא דשמיא בהתעוררות רוח, וכעת מונחת לפתחנו העבודה המרכזית של עשרת ימי תשובה.
כתוב במדרש תנא דבי אליהו (פרשה א): "ימים יוצרו ולו אחד בהם – זה יום הכיפורים לישראל, שהוא שמחה גדולה לפני מי שאמר והיה העולם שנתנו באהבה רבה לישראל… ולא זו בלבד, אלא בשעה שהוא מוחל לעונותיהן של ישראל אין מתעצב בלבבו אלא שמח שמחה גדולה, ואומר להם להרים ולגבעות לאפיקים ולגאיות, בואו ושמחו עמי שמחה גדולה שאני מוחל לעונותיהם של ישראל".
התיאור הציורי הזה, כביכול הקדוש ברוך הוא עורך 'קידוש' לאות שמחה על מחילת העוונות, ממחיש היטב את מעלת היום העצום שאנו צועדים לקראתו.
יש להבין ולהפנים את מהות הימים הללו שבין כסה לעשור. הרי ראש השנה הוא ראשית ומקור ליצירה חדשה של הבריאה, כמו שאומרים חז"ל במדרש שוחר טוב (תהלים קב, יח): "ועם נברא יהלל י-ה – וכי עתידה אומה אחרת להבראות?… רבנן אמרו, אלו הדורות שחייבין במעשיהם הרעים, ובאין ועושים תשובה ומתפללין לפניך בראש השנה וביום הכפורים, ולפי שהם מחדשים את מעשיהם, הקדוש ברוך הוא בורא אותם בריה חדשה".
הביטוי של חז"ל מרעיש ממש – בריה חדשה! על ידי עבודה נכונה בימים הנוראים, יכול האדם לזכות לדף חדש לחלוטין, נקי וזך.
אלו דברים כפשוטם ממש, ולא מליצה. מה שהיה לפני ראש השנה אינו בטוח שיהיה לאחריו לטוב ולמוטב – האדם אינו אותו אדם!
אז על מה עובדים בימים אלו, עשרת ימי תשובה? על ה'חוזה' שנכתב למעלה בראש השנה – אבל עדיין לא נחתם.
מרן הגאון רבי נפתלי טרופ זצ"ל, ראש ישיבת ראדין, היה חוזר ואומר בכל שנה מחדש בשיחתו בתקופה זו: כאן בישיבה הכלל הוא שכל שנה צריך להרשם מחדש לישיבה, להיבחן מחדש, ואין שום ערובה למי שכבר היה כאן שיוכל להישאר. כך כל שנה אנחנו 'חותמים' עם בורא העולם על חוזה חדש, וצריך לעשות כל מה שאנחנו יכולים, כדי שהחוזה הזה יהיה טוב ומיטיב כמה שיותר.
הסכם החיים, השפע הברכה וכל טוב לו אנו מצפים, נכתב כבר בראש השנה; אך הוא עדיין לא נחתם, ואפשר עוד לשפרו ולתקנו. וזאת עבודת הימים הללו: הרי כמעט כולם נכנסים לגדר 'בינונים' שתלויים ועומדים, ועד החתימה ניתן לשנות על ידי תשובה ותפילה, וריבוי מעשים טובים ומצוות בשמחה וטוב לבב.
ומי שאינו מבין עדיין את גודל הדחיפות, שיטה אוזנו לדברים ברורים שאומרים חז"ל בפסיקתא רבתי (פסיקא מ):
"אמר ישעיהו, 'ועוד בה עשיריה ושבה והיתה לבער' (ו, יג) – אמר הקדוש ברוך הוא, בראש השנה אני דן את עולמי ובו הייתי צריך לגמור את הדין. ולמה אני תולה עד עשרה ימים? כדי שיעשו תשובה עוד… "ושבה והיתה לבער" – שאם עשיתם תשובה באלו הימים, אפילו יש בכם עונות אני מבערם ומזכה אתכם. ואם לא עשיתם תשובה, הוו יודעים שדינכם מתפסק ביום הכיפורים".
הוה אומר, שזה הזמן לשנות את גזר הדין! זה הזמן להיטיב את החתימה! עלינו לנצל היטב את הימים האלו, שלא יילכו חס ושלום לאיבוד.
"לפני מי אתם מטהרים ומי מטהר אתכם"
הבה ונתבונן מעט בגדולתו ומשמעותו של היום האדיר והקדוש, כלשון 'תפילה זכה' של יום הכיפורים.
ראשית, יש להדגיש, כי יום כיפור הוא יום של שמחה! זה אולי נדמה כסותר את ענייני התשובה, הצום ותפילות – אך צריך לדעת כי זוהי האמת לאמיתה.
זכורני מישיבת חברון, מנהגם של ראשי הישיבה זצ"ל ויבדלחט"א, להקריא קודם תפילת נעילה קטע מרומם ומלהיב מדברי אבי תנועת המוסר, מרן רבי ישראל סלאנטר זצ"ל, (אור ישראל, אגרת ז), אודות מעלת היום וסגולתו, ועד כמה כל פעולה של התחזקות היא עצומה ונוראה. הדברים היו עושים רושם חזק על הבחורים ומרוממים את כל תפילת הנעילה שבאה בעקבותיה.
זו היא לשונו של רבי ישראל: "יום הכיפורים הוא דבר טוב למאוד, יום סליחה וכפרה. לא היו ימים טובים לישראל כיום הכיפורים. אין לנו דבר טוב ממנו, אם היינו עושים ההכנה הראויה לתיקון דרכינו. כי יום הכיפורים מכפר עם התשובה היא עזיבת החטא. אכן גם המעט טוב מאוד, אין ערוך לה בענייני תבל, לראות לכל הפחות שתהיה איזו קבלה על להבא ביום הכיפורים, ואין לנו מסחור הנושא פרי ריוח כמו לעשות הכנה בלימוד המוסרי, ולהתבונן לההטיב דרכיו, עד אשר יבוא לאיזו קבלה להבא ביום הכיפורים. אולם בכל בחינה קטנה שבקטנות, אשר יכין האדם את עצמו, להגדיל בחינת יום הכיפורים שלו, אין ערוך ואין די באר הצלחת נפשו להינצל מצרות ונצורות, ואין לנו רווח גדול מזה".
לפני שנים שמעתי פעם שיחה מהגאון הצדיק רבי סנדר ארלנגר זצ"ל בערבו של יום כיפור, ובתוך הדברים הוא אמר הרגש נפלא מאד: "אנשים לעיתים אינם אוהבים את יום הכיפורים: הם צריכים לצום בו, להתענות, ללכת יחפים… אולם אם יחשבו מעט ויתבוננו בשום שכל, הם יראו כמה זה 'משתלם': הרי השם יתברך נותן לנו כפרה, טהרה, נקיות – זכות עצומה שלא תתואר. כל מה שאנחנו צריכים זה 'לכוף כאגמון ראשו', להתענות, להראות שאנו מוכנים להתאמץ בשביל כך. וכי זה בכלל נחשב למחיר כנגד הטובה הגדולה?!"
הרי אם יפנו לאדם עני ואביון ויאמרו לו: "ביכולתך לשלם חמשת אלפים דולר בלבד, ולקבל בנין מפואר בן שלוש קומות". הרי ללצון ייחשב אם יענה "איני יכול, זהו סכום גדול מדי בשבילי"… זוהי עבורו הזדמנות מדהימה שלא תחזור, והוא ודאי ישיב כי הוא יגייס את הכסף מן הגורן ומן היקב, העיקר שלא להחמיץ את ההצעה הנפלאה הזאת שהתגלגלה לפתחו…
"כך צריך 'לדבר' עם הגוף הגשמי", אמר רבי סנדר, "כדי שיבין כמה אושר הוא מקבל ביום הכיפורים תמורת מאמץ לא גדול… נכון, יש מעט קושי לצום, להתפלל ארוכות ושאר העינויים מצווים אנו ביום הקדוש, אולם בשכר זה זוכים לחיי טהרה, חיי קדושה, חיי מחילה וכפרה. מה לא יעשה אדם שמתבונן בשביל 'לחטוף' את ההזדמנות הנפלאה הזאת. מן השמים רוחצים, מטהרים ומנקים אותנו. איזו שמחה צריכה להציף את ליבנו!".
נביא לדברים המחשה מעניינת. ששמעתי משאר בשרי, הגאון הצדיק רבי בנימין פינקל שליט"א, מראשי ישיבת מיר:
היה בירושלים יהודי יקר בשם רבי פישל העניג זצ"ל, שהיה עושה דבר גדול מאד. בשנים שלאחר השואה היה זה מחזה נפוץ לראות יהודים צעירים יחסית, שעברו את מוראות ההשמדה ואף איבדו את כל משפחתם. הללו היו מיואשים מהחיים, ולא היו מוכנים לעשות מאומה. כמעט ואיבדו את הטעם בחייהם. הם גידלו שער, סירבו להתרחץ, ישנו על הספסלים ברחובות והלכו ושקעו לתוך עצמם. אמנם כולם הבינו לליבם, אך קשה היה לעשות עימם משהו, כי ריח הצחנה שנדף מהם למרחוק היה פשוט נורא, ולבדו גנז כל רעיון שאולי עלה אצל מישהו, להציע לאומללים אלו עזרה.
מה עשה אותו צדיק, רבי פישל? ליבו הרחום לא היה מסוגל לסבול את המסכנות הזו, ועל כן הלך ושכר בתשלום מלא כמה אנשים בעלי כח, ופקד עליהם לקחת בחוזקה מידי יום את אחד האנשים הללו, להכניסו למרחץ, לספר את שערו המגודל, לרחצו מטינופו ולהלבישו בערכת בגדים חדשה ואיכותית שגם אותה מימן רבי פישל. המסכנים הביעו התנגדות, אך הגברתנים לא שעו להם והמשיכו עם 'המבצע' עד תומו.
לבסוף, הועמדו הניצולים לפני המראה, וברגע אחד נגה עליהם אור חדש. "זה באמת אני? אדם כה נעים, מסודר ונחמד, ממש כחתן ביום חופתו"… מאותו יום נהפך אותו אומלל לאיש אחר, אדם בין אנשים, וחזר לאט לאט למסלול חיים פורה ויציב למרות עברו הכאוב. חלקם אף הקימו משפחות וזכו להעמיד בתים נאמנים בישראל, ועשרות משפחות נכבדות חבים לו כיום את חייהם…
"כך עושה איתנו בורא העולם", אמר רבי בנימין. "בכל יום כיפור הוא לוקח אותנו, רוחץ אותנו ומטפח אותנו, והופך אותנו לאנשים חדשים לחלוטין. מכאן ואילך, לא מוטל עלינו אלא להישמר מכל דבר שעתיד לטנף שוב את הנשמה, כדי שתישאר נקיה וטהורה".
והלא על דבר זה מתפעל התנא הקדוש רבי עקיבא בסוף משניות יומא: "אשריכם ישראל, לפני מי אתם מטהרים ומי מטהר אתכם – אביכם שבשמים!"
ולא זו בלבד. מה היינו אומרים אם המלך שטרח לנקות אותנו בכבודו ובעצמו מכל הזוהמה בה התכסינו לכלימתינו, היה מודיע לנו כי על כל לכלוך ולכלוך הוא עוד מוסיף ונותן לנו שכר משמעותי… הלא היינו נבוכים לחלוטין מגודל הזכות ונשיאת החן.
זה ממש המצב, כשהבורא יתברך מטהר ורוחץ אותנו. החסד הגדול אינו רק על עצם הסרת וניקוי העוונות, אלא מתעצם ומוכפל שבעתיים על ידי הבטחת הבורא, כי העושה תשובה מאהבה, הרי ש"זדונות נעשים לו כזכויות" (יומא פו, ב). מה גדולה המעלה!…
"התשובה והצעקה יפה ביותר ומתקבלת היא מיד"
לאחר הבנות נפלאות אלו, נתמקד בכמה חלקים מחלקי התשובה, כדי להבין ולהשכיל בעבודה המעשית המוטלת עלינו:
נפתח בדברי הרמב"ם הידועים והמלהיבים בהלכות תשובה (פרק ב הלכה ו): "אף על פי שהתשובה והצעקה יפה לעולם – בעשרה הימים שבין ראש השנה ויום הכפורים היא יפה ביותר ומתקבלת היא מיד, שנאמר 'דרשו ה' בהמצאו'".
עשרת ימי תשובה אינם ימים בהם רק חייבים לעשות תשובה, אלא הם ימים שניתנה בהם אפשרות לעשות תשובה יותר בקלות. שערי שמים פתוחים לרווחה, והתקדמות שהיתה מצריכה בשגרה מאמצים מרובים וקשים, ניתנת להשגה בקלות.
בספר הזכרון לדמותו של הגאון הצדיק רבי אליהו אליעזר דסלר זצ"ל, משגיח ישיבת פוניבז', מביא תלמידו הגדול, הגאון רבי יששכר מאיר זצ"ל, ראש ישיבות הנגב, אמרה נפלאה להמחיש את המהות של עשרת ימי תשובה, ואת דברי חז"ל המפורסמים על בקשתו של הבורא יתברך מבניו אהוביו: "פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם פתח שעגלו וקרוניות נכנסות בו".
משל לאדם שנזדמן לעיר ניו יורק שבאמריקה, ונכנס לאחד מגורדי השחקים שבה. בבניינים רבי קומות אלו אי אפשר להגיע אל היעד ללא מעלית, ועל כן נכנס המבקר לאחת המעליות במטרה להגיע אל יעדו.
כעבור רגע נשמע קול האזעקה, והתברר שאותו אדם לחץ על כפתור החרום שבמעלית. אנשי התחזוקה אצו אל המקום בדאגה, אך ראו כי הדלתות פתוחות וכי הכל תקין. "מדוע לחצת על הכפתור?" שאלו את האיש, והוא השיב: "מה זאת אומרת? המעלית אינה תקינה! אני צריך להגיע לקומה הארבעים ושלוש, והמעלית נשארה כאן, בקומת הקרקע!"
"רגע, לחצת על הכפתור של הקומה שלך?"
"לא", אמר האיש, "אבל תעשה לי טובה, מה פתאום צריך ללחוץ על הכפתור?… וכי פעולה פשוטה כל כך בכוחה להביא אותי לגבהים? אם המעלית יכולה להעלות אותי, אינני מבין מה תתרום לחיצת הכפתור הקטנה שלי"…
ברור שאיש זה הוא שוטה מופלג. אם צריך ללחוץ, לוחצים. הרי עיניך הרואות שכך הוא הדבר!
עלינו להפנים שכך הוא הדבר עם עבודת התשובה. אנחנו עלולים להביט הגבהים הללו ועל התהליך של השיבה לאבינו אוהבינו, ולחשוב חלילה כי אין לדבר סיכוי – ועל כן לא נעשה מאומה. "הפעולה הקטנה שלנו לא תשנה כלום בין כך, ואם השם רוצה – הוא לא צריך את המאמץ הקטן שלנו"…
אבל זוהי טעות! הבורא יתברך מצפה שנלחץ על הכפתור, שנפתח פתח זעיר, ואו אז תנסוק המעלית בקלילות ונזכה לסייעתא דשמיא מעל לדרך הטבע!
נמשיך עם המחשה מופלאה עוד יותר, מפניניו של מגיד המישרים הגאון הצדיק רבי שמשון דוד פינקוס זצ"ל, שהיה עבד השם בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו:
כשבונים בנין שאמור להכיל מתחמים גדולים ורחבי ידיים, אמר הרב פינקוס, כגון היכלי תורה או אולמות שמחה, המנהג לעשות כן על ידי בניית קירות יציבים וחזקים, כשמעליהם מניחים קורות ענק של בטון מצד לצד. משקלם של קורות אלו מגיע לעשרות טונות, וכדי לשנע אותן בדרכים צריך משאיות ענק וליווי מיוחד של אבטחה, עקב המורכבות העצומה והסכנה שטמונה במשא כה כבד.
כמובן, כדי להרים את הקורות אל גובה התקרה הנדרש, משתמשים במנוף רב עוצמה שמסוגל להזיז מטען כה כבד. המנוף עצמו מסיבי ביותר, ולפני שהוא מתחיל במלאכתו – דואגים מפעיליו לעגן את גוף המנוף בקרקע מסביב, באמצעות תומכות מיוחדות.
והנה, אחרי כל המאמצים, מתרוממת קורת הענק באוויר, מוחזקת על ידי כבלי פלדה עבים, וכעת צריך להזיזה אל מקומה המיועד בדיוק רב ככל הניתן. איך ניתן לדייק בהנחתה של קורה עצומה כל כך? מי יכול בכלל להזיז דבר כה כבד?
כל מי שראה פעם את התהליך יודע את התשובה המדהימה – פועל בודד העומד על פיגומי הקירות, מסיט בידו את הקורה הענקית ומביאה למקומה המדויק…
"מבינים אתם?!" – היה זועק רבי שמשון – "להתרומם זה קשה, וכל השנה זה אכן קשה עד מאד, כמי שינסה להזיז משקל של עשרה טונות לבדו. אבל בימים הנוראים הקדוש ברוך הוא מרים את המשא הכבד באוויר, וכל אחד יכול פשוט להושיט את ידו, ובקלות לעשות את מה שלפני כן היה נדמה כבלתי אפשרי…
"הקדוש ברוך הוא מניף את מנוף התשובה של כל אחד ואחד, וכל יהודי יכול בקלות להתרומם מחיי הגוף המרחיקים אותו מהשם יתברך ולזכות לחיי הנפש המכניסים אותו שנית למחיצתו!"…
כששמעתי את המחשתו הנפלאה של הרב פינקוס, עלה בדעתי נופך שניתן להוסיף לדברים: הראיתם מימיכם מטוס שתקוע בפקק? בודאי שלא. באוויר אין פקקים. מאות ואלפי מכוניות יכולות להיות 'תקועות' בפקקי תנועה, לצפור ולהתקדם באיטיות מרגיזה, ומעליהן ימריא מטוס מנמל התעופה הסמוך וידאה לדרכו במהירות וללא עיכובים.
אם הבורא יתברך מרים אותנו מעל הקרקע, הרי שניתן לעוף באוויר ולהתקדם בזריזות תוך קפיצה מעל כל הפקקים הרגילים… זהו מהלך אחר לגמרי של התקדמות, של עליה; מהלך שמתאפשר אך ורק בתקופה זו של הימים הנוראים.
(מתוך הספר 'אוצרותיהם אמלא')