את אותו יום מר ונמהר, לא היתה מסגלת מוכרת התכשיטים לשכוח כל ימי חייה. היא זכרה היטב כיצד היתה עסוקה בהכנת הארוחה, עבור בעלה, עבורה ועבור בנם היחיד, כשפתאום קראו לה בבהלה החוצה.
בנם היחיד נפל לארץ ואינו יכול להניע איבר. היו שם הרבה אנשים, האחד שפך מים, השני זעק קריאות "הצילו", והשלישי הרחיק את כל הסקרנים סביב. מפינת הרחוב הגיע הדוקטור בריצה, מישהו הזעיק אותו כנראה, הוא הורה לפנות את הבחור למרפאה הקרובה, ולאחר סדרת בדיקות הודיע בצער להורים המדאגים, שבנם חלה בשתוק!
מעתה ואילך, לא יוכל בנם היחיד להלך ברגלו —
הוריו שחרדו לשלומו, עשו מאמצים כבירים כדי לרפאותו. הם יצאו את גבולות עיר מגוריהם 'פרנדה', סובבו בכל ארץ אלג'יריה מרופא לרופא, השקיעו כסף וזמן רב, אולי ימצא מי שירפאו. גם האם, שהיתה מוכרת תכשיטים ועקב כך היו לה קשרי מסחר וידידות עם עשירי העיר ועם המושל, ניסתה להפעיל את כל הקשרים האפשריים, אך מאומה לא עזר. כל נסיונות הרופאים עלו בתהו; הבן סבל יסורים קשים ומרים ואין מי שיעלה רפואה למכתו.
ויהי היום, הגיע ה'אביר יעקב' לפרנדה והתאכסן בביתו של אחד מנכבדי הקהילה. כל יהודי המקום יצאו לשערי העיר, משם לווהו לאכסנייתו בכבוד רב.
אור קלוש של תקוה, האיר את לבה הכואב של מוכרת התכשיטים. מי יודע, אולי תבוא ישועתה על ידי הצדיק האורח, הן בכל ארצות צפון אפריקה מדברים על המופתים הגלויים, על הישועות הניסיות הרבות הנעשות על ידו.
מהרה לבית האכסניה, ובדמעות שליש התחננה לפני בעל הבית: "עשה עמדי חסד" – בכתה בקול נרגש – "וחלה נא את פני הצדיק, שיעתיר לפני בעל הרחמים בעדי ובעד בני. אמת שהרופאים הרימו ידיהם זה מכבר, אך בטוחני כי תפלתו של הצדיק לא תשוב ריקם".
שמע ה'אביר יעקב' את הדברים, ונענה ואמר: "הגד לה, כי אתפלל על בנה והוא יבריא. וכך תעשה האשה – תקח את בנה, ותביא אותו הנה כשהוא רחוץ ומלובש בבגדים חדשים ונקיים, והשם הטוב ישלח לה רפואה וישועה מן השמים"…
הלכה האשה לביתה, ובתוך שעות אחדות עשתה ככל אשר נצטוותה. היא הגיעה עם בנה החולה, כשהוא רתוק לכסאו, ומלבש בבגדים נאים ומשבחים. שאל אותו ה'אביר יעקב' לשמו, והבחור השיב. אמר לו ה'אביר יעקב': "כעת, קום ובוא אלי ברגליך" —
לנגד עיניה הנדהמות של האם ארע הפלא הגדול. בטבעיות ומבלי קשי, התרומם הבחור מכסאו, צעד מספר פסיעות עד למקום בו ישב ה'אביר יעקב' ונשק את ידו. הורה לו ה'אביר יעקב' לשבת בכסא, ושוב הורה לו לקום, ואחר אמר לו: "כעת תוכל ללכת עם אמך ולהאריך ימים בבריאות השלמה כאחד האדם".
העיר כולה רעשה וגעשה על דבר המקרה.
למחרת בבקר, הגיע אחד ממשרתיו של מושל העיר ומסר לה כי המושל מבקש שתסור לביתו, כי בדעתו לרכש תכשיטים חדשים לקראת חתונת בן אחיו הקרבה ובאה. האשה, עודה נרגשת כלה מהנס הגדול של אתמול, ספרה בבית המושל את כל השתלשלות הדברים בפרוטרוט.
ברוב התלהבותו, מהר המושל להזמין אליו את ה'אביר יעקב', כשהוא מבטיחו לקבלו בכבוד מלכים. כרכרה מלכותית נשלחה להביא אותו, והמושל עצמו קם לכבודו וגם הורה לאורחיו לעשות כן. ספר המושל לכל עוזריו את כל השתלשלות המעשה, כיצד כל הרופאים נסו לרפא את הבחור ולא הצליחו, עד שהגיע אותו איש אלקים ובמאמר פיו הקימו על רגליו והבריאו.
'אביר יעקב' שישב מן הצד, לא רמו עיניו ולא גבה לבו. בענות חן קם על רגליו והכריז באזני הנאספים: "ידע נא המושל וידעו כל הנאספים כאן, כי זה רק כוחו של בורא העולם אותו אני עובד בכל לבי, ועל כן הוא עושה את מה שאני מבקש ממנו…"
תגובתו של ה'אביר יעקב' הותירה רשם רב על כל הנוכחים, וגרמה לקדוש שם שמים בקרב גויי הארץ.
אחר כך נודע, שאתמול בשעה שנערכה קבלת הפנים ל'אביר יעקב' ברחובות העיר, עמד המושל במרפסת ביתו והשקיף על כל הנעשה. חמתו בערה בו עד להשחית, בראותו את הכבוד הרב שמנחילים תושבי הקהלה היהודית לאורח הבא מחוץ לעיר, כבוד שאפילו הוא כמושל העיר לא זכה לו.
הקנאה אכלה את לבו, והוא זמם להעניש את היהודים בהזדמנות קרובה. לו לא היו הענינים מתגלגלים כפי שהתגלגלו, היו יהודי העיר עלולים למצא עצמם בצרה חלילה. אולם עתה, לאחר שהתהפך לב המושל להיטיב לצדיק ולכבדו, נצלו אף יהודי העיר מהצרה שכלל לא היו מודעים לה.
(אור לישרים)